לפני כמה שנים הכרתי את גדי (שם בדוי), גבר רווק שנמצא בהורות משותפת. חוץ מהסקס הכי טוב שהיה לי בחיים, הוא גם נתן לי מתנה נוספת – הצצה לחייו של רווק עם ילדים שחי את החלום - חצי מהשבוע הוא אבא מדהים ומסור, ובחצי השני הוא רווק הולל שמזיין כל מה שזז. יותר משרציתי להיות איתו, רציתי להיות הוא.
באחת השיחות שלנו, כששכבנו ערומים אחרי סקס סוער, גדי אמר לי בקול הנמוך והכובש שלו, "הורות משותפת זה פיצוח, וזה מתאים לך בול. אל תדאגי שלא תצליחי להמשיך לעשות את המוזיקה שלך, את תראי שתצליחי".
עד לפני כמה שנים לא ראיתי את עצמי עושה ילדים. לא הייתי קוראת לעצמי אל-הורית כי אני מכירה את עצמי מספיק כדי לא לצאת בהכרזות מרחיקות לכת כאלה, אבל היה לי ברור שאני ממש לא בקטע של הורות. החלפת חיתולים, לילות בלי שינה, ציצים נפולים, אובדן פרטיות וחופש אישי – הם לא מתחביביי. חוץ מזה, הדבר היחיד שהסכמתי לקום אליו באמצע הלילה היה המוזיקה שלי.
בזוגיות הכי ארוכה שהייתה לי, זוגיות שנמשכה עשור, היה לנו מאוד ברור שאנחנו לא מתחתנים ולא עושים ילדים. שזה רק אנחנו נגד העולם - מתרוצצים בתל אביב מאולפן לבר, סופגים תרבות ויוצרים אותה. נפרדנו כשהייתי בת 35, ועדיין לא נפתח לי החשק לעשות ילדים. אלא שהפעם, כבר לא הייתי נחרצת כל כך.
"היה לי ברור שאני ממש לא בקטע של הורות. החלפת חיתולים, לילות בלי שינה, ציצים נפולים, אובדן פרטיות וחופש אישי – הם לא מתחביביי. חוץ מזה, הדבר היחיד שהסכמתי לקום אליו באמצע הלילה היה המוזיקה שלי"
הרומן עם גדי היה ליטרלי הזרע שנטמן בתודעה שלי ופתח אצלי משהו לגבי האפשרות של הורות משותפת. גדי צדק - הורות משותפת תפורה בדיוק בשבילי. מערכות היחסים הזוגיות שראיתי סביבי לא יצרו מודלים של הורות שיכולתי לדמיין את עצמי חלק ממנה. גם אצל הזוגות הכי שוויוניים וליברליים, עדיין יש חלוקה שהיא פחות משוויון מלא בין הגבר לאישה. איכשהו, תמיד האישה לוקחת על עצמה יותר מהעומס, ומשלמת מחירים כבדים יותר על הבחירה בהורות. אם זה בגוף, בקריירה, בהגשמה העצמית ובשכר.
ה"פיצוח" שמאפשרת הורות משותפת, להיות חצי שבוע לבד בלי ילדים ולהמשיך לשמור על פינה של שקט וחופש גם בתור אמא, התחיל להיראות לי כמו אפשרות שאני מוכנה לשקול. מסביבי כבר ראיתי עוד ועוד מוזיקאיות שאני מכירה שנים נכנסות להריון ויולדות, וממשיכות לעשות את המוזיקה שלהן; נשים מדהימות שגרמו לי להאמין שזה אפשרי. אבל כשהסתכלתי לעומק, הבנתי שכולן בזוגיות עם גבר שמשתכר יותר מהן, ומאפשר להן להמשיך להגשים את החלומות שלהן לצד האימהות. דחיתי את העיסוק בהורות והמשכתי לחפש זוגיות.
לפני כמה זמן, חברה סיפרה לי על הרצאה בנושא הורות משותפת. הלכנו יחד לשמוע את סיפורה של אמא שעשתה ילד בהורות משותפת עם גבר גיי. היא סיפרה על תהליך קשה ומפחיד, שדרש ממנה לוותר על איך שהיא רצתה שתיראה המשפחה שהיא תקים. היא דיברה על תהליך של אבל, שבסופו נולד הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים. הקשבתי לה והיא הייתה מאוד מעוררת השראה ואמיצה בעיניי.
בסוף השיחה ניגשתי אליה ושאלתי אם היום, כשבנה כבר בן שנתיים, היא מצאה את האהבה שחיפשה, והיא ענתה שלא. יצאתי מהשיחה מאוכזבת. הרגשתי שהורות משותפת זה רעיון מהמם אבל לא בשבילי. היא אולי ויתרה על זוגיות, אבל אני ממש לא מוכנה לזה. אם אני עושה ילד, אני רוצה להסתכל בעיניים אוהבות על אבא שלו, שהוא גם בן זוגי, ולהתרגש יחד מפרי היצירה של האהבה שלנו.
דחיתי את העיסוק בזה והמשכתי לצאת לדייטים ולחפש זוגיות. אחרי כשלוש שנות רווקות, אורח החיים הסוער שניהלתי כבר הפסיק לעניין אותי, והשתוקקתי לאהבה אמיתית. ואז פרצה המלחמה, הקלפים נטרפו ונסעתי לחו"ל לתקופה, כדי לסדר מעט את המחשבות. חזרתי עם תחושה חזקה שאני רוצה להמשיך לעשות מוזיקה ושאני רוצה זוגיות. אם יצאו ממנה גם ילדים, זה יהיה מדהים, אבל אני לא מתכוונת לשנות את חיי בשביל זה.
"הרגשתי שהורות משותפת זה רעיון מהמם אבל לא בשבילי. היא אולי ויתרה על זוגיות, אבל אני ממש לא מוכנה לזה. אם אני עושה ילד, אני רוצה להסתכל בעיניים אוהבות על אבא שלו, שהוא גם בן זוגי, ולהתרגש יחד מפרי היצירה של האהבה שלנו"
רק ליתר בטחון, החלטתי לתת עוד ניסיון לרעיון ההורות המשותפת. שמעתי מחברות על 'החסידה', סוכנות למציאת פרטנר להורות משותפת שהקימה מיכל בירן, ח"כית לשעבר במפלגת העבודה, ובמקרה גם אחותה הגדולה של חברה. בידיים רועדות קבעתי פגישת היכרות אצל מיכל, אבל האמת היא שלא חשבתי שיצא מזה משהו. בעיקר קיוויתי להבין טוב יותר את הרצונות שלי.
מיכל, ברצינות ובמסירות שלה, מיד קלטה אותי והבינה שאני צריכה זמן. נתתי לה אישור למצוא לי פרטנר פוטנציאלי להורות משותפת, והמשכתי בינתיים לחפש זוגיות מתוך תקווה שלא אצטרך את שירותיה.
כשסיפרתי לחברים על ההתלבטות שלי, עלתה השאלה של הקפאת ביציות. "ככה יהיה לך זמן למצוא זוגיות בשקט", הם אמרו. אז לפני שנפרדתי מאלפי שקלים ולפני שהזרקתי לעצמי הורמונים, עשיתי קצת שיעורי בית. הנתונים מראים שרק אחוז קטן מהנשים שמקפיאות ביציות חוזרות להשתמש בהן בפועל, כי ברוב המקרים הן מצליחות להיכנס להריון באופן טבעי או באמצעות ביציות 'טריות'.
למעשה, פחות מ-20 אחוז מהנשים שמקפיאות ביציות חוזרות להשתמש בהן, ומתוך הנשים שמשתמשות בביציות המוקפאות, רק כ-20 אחוז מצליחות ללדת ילד. לא צריך להיות גאונה כדי להסיק שהקפאת ביציות היא תעודת ביטוח ולא יותר. קצת כמו ביטוח רכב שנשען על הסטטיסטיקה שרוב האנשים לא עושים תאונה, וממשיכים לשלם כל חודש כדי לישון בשקט.
הקפאת עוברים, לעומת זאת, היא אופציה מצוינת שנותנת "כיסוי ביטוחי" מלא יותר, אבל בתור רווקה האפשרות היחידה שלי היא לבחור תורם זרע ולהקפיא עוברים שיהפכו אותי בעתיד לאמא יחידנית, וזה לא מה שאני רוצה. שוב שמתי בצד את העיסוק בהורות והמשכתי לצאת לדייטים ולחפש זוגיות.
לא הרבה זמן אחר כך, פגשתי בחור מהמם שכבר בדייט הראשון שאל אותי אם אני רוצה ילדים, ואמרתי שכן. גם הוא רצה. היינו יחד חצי שנה מרגשת ויפה, אך בסופה הבנתי שהוא לא האיש לעשות איתו ילדים וגם לא האיש בשבילי. זה היה שברון לב גדול, אבל אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון.
חוכמה נשית
הפרידה הזו שיבללה אותי לגמרי. מצאתי את עצמי בגיל 39 מיואשת מהחיפוש ומעדיפה את הלבד. קבעתי דייטים וביטלתי ברגע האחרון. החלטתי לעשות הפסקה ולעבוד על עצמי. העליתי סטורי ובו שיתפתי בהתלבטות שלי בנוגע להורות. מוזיקאית שהפכה לאמא לפני שנתיים כתבה לי, "מאמי תעשי ילד. איך שאת נכנסת להריון, את פוגשת את הגבר שלך. ואם לא, תאמיני לי, קשה גם עם בן זוג, הם לא הכי מועילים.
"הורות משותפת נשמע פגז, לא לבד. גם ככה כולם שונאים את הזוגיות שלהם אחרי שעושים ילד. נראה לי אפילו יותר הגיוני לעשות ילדים עם חבר שסומכות עליו וזוגיות עם מי שבא לנו להזדיין איתו. זה לא אותו אחד. תעשי ילד, זה יפתח לך כמה צ׳אקרות", סיכמה. "את תגלי בך עוד צדדים, תרגישי מלכת העולם, ומשם תכירי את הגבר שלך".
הדברים הישירים האלה היו בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע באותו הרגע. הבנתי שיש חוכמה נשית מסביבי שאני יכולה להיעזר בה, אז החלטתי להתייעץ עם נשים שכבר היו בהתלבטות שלי.
שרון בלום (40) בחרה לעשות את זה לבד. היא אמא יחידנית לאור, ילד בן ארבעה חודשים. "לא חלמתי מגיל צעיר להיות אמא", היא משתפת. "היה לי ברור שזה יקרה מתישהו, אבל לא התעסקתי בזה בכלל. הייתי מאוד מושקעת בקריירה, ואמרתי לעצמי שזה יבוא כשזה יבוא.
"כשהגעתי לגיל 39 וזוגיות לא נראתה באופק, הבנתי שכדאי להתחיל לפעול. הרבה נשים נכנסות להריון במסגרת זוגית כי 'המשפחה לחצה' או כי 'זה השלב הבא ביחסים'. במקרה שלי, הבחירה להביא ילד לעולם היא החלטה של ממש. זה לא היה שלב טבעי בדרך. הגעתי לזה בעיניים פקוחות.
שרון בלום: "הילד שלי מוקף באהבה שאין לה גבול. זה משהו שהרבה יותר חשוב בעיניי מתבנית של משפחה עם אבא ואמא"
"מהיכרות עם עצמי ידעתי שאני לא מעוניינת בהורות משותפת. אני המחליטה הבלעדית על הילד שלי וזה יתרון משמעותי. אין ריבים סביב אופן הגידול, אני לא מתווכחת עם אף אחד באיזו מסגרת לשים אותו, מתי, למה וכמה. אין לי ציפייה שמישהו ייקח חלק בגידול שלו ולכן אין גם אכזבה.
"החיסרון הוא שאני צריכה הרבה עזרה. אין לי סבים וסבתות משני הצדדים, אין שתי משכורות, אין אבא שיגיע הביתה ויגיד לי, 'תיכנסי להתקלח, אני עם הילד'. עברתי לגור צמוד לאבא שלי ואשתו, ואמא שלי גרה איתי בארבעת החודשים הראשונים. חברות שלי תמיד זמינות לסייע. בלי כל התמיכה הזו, אני לא יודעת מה היה קורה איתי. הילד שלי מוקף באהבה שאין לה גבול. זה משהו שהרבה יותר חשוב בעיניי מתבנית של משפחה עם אבא ואמא".
השיחה עם שרון חיזקה אצלי את התחושה שהורות יחידנית עלולה לעלות לי במחיר העצמאות שלי. ייתכן מאוד שאיאלץ לעזוב את העיר, לעבור לגור ליד ההורים ולשים בצד את החיים שבניתי עד עכשיו. האפשרות הזו מתאימה יותר לנשים גיבורות ויחידות סגולה, שיש להן מערכת תמיכה נפשית וכלכלית שאני כנראה לא ניחנתי בה, ושרוצות להיות אימהות בכל מחיר.
השלב הטבעי הבא היה לשוחח עם אישה שעשתה הורות משותפת בעצמה, כדי שתחלוק איתי את היתרונות והחסרונות של המודל. מיכל בירן היא בעצמה אמא בהורות משותפת לשני ילדים, והיא שמחה לשתף אותי בניסיון שלה. "ילדתי את הבת הבכורה שלנו נוגה בגיל 41 ואת דור, הבן הקטן, בגיל 45. תמיד רציתי להיות אמא, וגם רציתי יותר מילד אחד, אבל לא מיהרתי, אני מאוד קרייריסטית ותמיד השקעתי את כל כולי בכל דבר שעשיתי.
"למעשה, אם לא היו אילוצים ביולוגיים, כנראה שהייתי מחכה עוד. בחרתי בהורות משותפת כי רציתי להביא ילדים לעולם גם בלי זוגיות, אבל לא להיות לבד. זה אומר גם ויתורים, כמו לא לגור איפה שתכננתי, כי זה רחוק מהאבא של הילדים ולקבל כל החלטה ביחד".
מיכל בירן: "כשהאבא של הילדים שלי היה במילואים, חוויתי כמה זה קשה לבד, וזה חיזק אצלי כמה המודל שלנו נכון לי. אני פשוט יותר נהנית מהילדים כשיש לי גם רגעים לנוח מהם"
"הסוד להורות כזו, מבחינתי, הוא מודעות עצמית ותקשורת טובה. לדעת להסביר מה מפריע ולדמיין איך הצד השני מרגיש. כשהאבא של הילדים שלי היה במילואים, חוויתי כמה זה קשה לבד, וזה חיזק אצלי כמה המודל שלנו נכון לי. אני פשוט יותר נהנית מהילדים כשיש לי גם רגעים לנוח מהם.
"כשנכנסתי לזה, לא באמת הבנתי מה זה הורות משותפת, ודמיינתי שזה כמו הורים גרושים עם יותר עומס על האמא. בפועל, אצלנו זה מאוד שוויוני. כל אחד עושה חלק, וזה מפנה לי מקום בראש. העומס המנטלי מתחלק שווה ושווה בין שנינו. וזה אולי הדבר הכי משמעותי שקיבלתי מההחלטה הזאת."
גם את שרון וגם את מיכל שאלתי את השאלה שהכי מעסיקה אותי – אם הן בזוגיות. שרון סיפרה שהיא לא בזוגיות אבל כן פתוחה לזה. גם מיכל לא בזוגיות, למרות שלדעתה הורות משותפת לא מהווה כל מכשול. "רוב הפרטנרים הפוטנציאליים שלי הם גרושים עם ילדים וכל עוד הימים מסונכרנים, זה דווקא יוצא מאוד נוח", אמרה. "אפילו יותר קל להצליח לצאת לדייט כשיש ילדים קטנים".
"דרך ההורות המשותפת למדתי לסמוך על גברים"
התשובות של שרון ומיכל הטרידו אותי. המחשבה לשים את חיי האהבה שלי על 'הולד' למשך כמה שנים, מכאיבה לי ממש. חצי השנה האחרונה שבה הייתי בזוגיות, הזכירה לי שאני כל כך אוהבת להיות בת זוג, לפנק את הגבר שלי, לתת לו חום ואהבה, לחלוק איתו צחוקים ורגעים אינטימיים. נמאס לי להיות זו שעושה חגים וסופי שבוע לבד, ואני לא רואה איך זה ישתנה אם אהיה בהורות משותפת. מודל ההורות הזה אומנם מדבר אליי יותר מכל אפשרות אחרת, אבל מה יהיה על הבדידות?
כשדיברתי עם מירה בינרט (48) בעלת משרד יחסי ציבור ואמא לשניים בהורות משותפת, כבר זכיתי לתפיסה קצת אחרת לגבי האפשרות של זוגיות כשאת אמא בהורות משותפת . "הורות משותפת זה כמו כל מערכת שיש בה שני אנשים. לפעמים לא מסכימים, יש דעות שונות. אני ועומר, האבא של הילדים שלי, מאוד משתדלים לבוא האחד לקראת השני, וזה עוזר לנו להסתדר.
"המודל זה מאפשר לי גם להיות אמא וגם להישאר אני – אישה, אדם, עם זמן לעצמי. לטייל, ללכת לאירועים ולהיות בזוגיות. יש עוד מישהו שהוא שותף לגידול הילדים, וזה לא רק עליי – גם רגשית זה מאוד תומך, במיוחד כשאני מרגישה אשמה או מוצפת.
"מעבר לזה, יש יתרונות ברורים – שותפות בהחלטות, חלוקת זמן שנותנת מרווח לנשימה, חלוקה כלכלית של חוגים ובגדים, והעובדה שלילדים יש עוד משפחה מקסימה. זה גם לימד אותי הרבה – לשחרר שליטה, להיות גמישה, לדעת לשתף ולהגיד מה אני צריכה. אומנם יש ויתורים, כמו לא לעבור לגור איפה שאני רוצה, אבל התחושה שאני לא לבד היא אדירה. ההורות המשותפת הכריחה אותי לצאת מאזור הנוחות ולגדול, וזה משהו שכל אחד צריך לעבור.
"לי אישית היה קשה לסמוך על גברים, אבל דרך ההורות המשותפת למדתי איך לעשות את זה, וזה אפילו עזר לי למצוא זוגיות טובה. עכשיו אני בזוגיות בריאה עם אדם שמקבל את המצב כמו שהוא. האמת היא שאין כמעט הבדל בין הורות משותפת לגירושים, חוץ מזה שבהורות משותפת הרבה פעמים אין את הרגשות הקשים שעלולים להיות בגירושים.
מירה בינרט: "ההורות המשותפת נתנה לי ביטחון, הוכיחה לי שאני יכולה, שאני לא לבד. אחרי שנולדו הילדים מערכות היחסים שלי רק השתפרו, עד שסוף-סוף מצאתי את האיש שלי לחיים האלה"
"יש ימים שאני עם הילדים ויש ימים שאני לבד, ואז אני פוגשת את בן הזוג. ההורות המשותפת נתנה לי ביטחון, הוכיחה לי שאני יכולה, שאני לא לבד – ואחרי שנולדו הילדים מערכות היחסים שלי רק השתפרו, עד שסוף-סוף מצאתי את האיש שלי לחיים האלה".
הסיפור של מירה מילא אותי בתקווה. היא מצאה זוגיות מיטיבה דווקא בגלל ההורות המשותפת והקשר המיטיב שיצרה עם אב ילדיה. זה מקסים בעיניי. ואז אחותי אהובתי, האישה שהכי קרובה אליי, נכנסה להריון. הייתה לנו פנטזיה שנהיה בחופשת לידה ביחד, שנעבור את זה ביחד, כמו הרבה דברים בחיים שלנו.
פתאום חשבתי על האפשרות שלא תהיה לאחיינית שלי בת דודה קטנה לשחק איתה ולגדול לצידה, ונהיה לי עצוב. בתיאום כמעט מושלם מיכל בירן חזרה אליי עם הצעה לפגוש בחור שמחפש הורות משותפת. אנחנו עדיין בשלב ראשוני של גישוש והכרות, אבל אני חושבת שעם החיבור המתאים זאת יכולה להיות אפשרות טובה עבורי.
עדיין קשה לי עם המחשבה של להיות חצי שבוע לבד עם ילד. זה הרבה בשביל מישהי שעד לפני כמה שנים בכלל לא רצתה להיות אמא, אבל אני מרגישה שהיום אני הכי קרובה שאי פעם הייתי כדי להבין מה מתאים לי.
