כלה כלה
כלה בורחת לשדות
(צילום: Shutterstock)

רבקה ודוד, צעירים באמצע שנות העשרים לחייהם, החליטו להתחתן אחרי חמש שנות חברות. בבוקר החתונה, רבקה טלפנה לדוד ואמרה לו שהיא רוצה לבטל את החתונה. דוד לא האמין למשמע אוזניו. הוא נסע עם הוריו לפגוש אותה בבית אימה. כשהגיעו לבית, הדלת הייתה נעולה והאם ובתה סירבו לפתוח אותה. גם שיחות הטלפון איתן לא הועילו.
בשעה שבע בערב יצאה באופן רשמי הודעת ביטול החתונה, שהייתה צריכה להתחיל בשעה שמונה וחצי. רוב האורחים קיבלו את ההודעה כשהיו בדרכם לחתונה. הורי החתן הפסידו מעל מאה אלף שקלים אשר שילמו מראש עבור האולם והספקים.
אחרית דבר: מספר שנים לאחר ביטול החתונה, החתן הצליח מאוד בעסקים בארץ ובחו"ל, והוא מצוי כעת בקשר זוגי ואוהב, ומברך את היום שבו בוטלה החתונה.

רגליים קרות

בריחה ביום החתונה נפוצה מאוד ומגיעה בצורות שונות. למשל, הודעת ביטול ביום החתונה כפי שעשתה רבקה, אי-הגעה לחתונה ובריחה מטקס החתונה. כך למשל, חתן אחד אמר בעת הטקס שהוא צריך לשירותים, ולמעשה הלך למגרש החניה וברח. חתן נוסף שנשאל על ידי הכומר בטקס החתונה אם זאת האישה שהוא מבקש להינשא לה, התבונן על כלתו וענה, "לא".
בבסיס תופעת בריחת הכלות והחתנים עומדים ספקות ואי-ודאות לגבי עתיד הנישואים. האם ספקות אלו משקפים קשיים אובייקטיביים שאסור להתעלם מהם, או שהם מביעים הרגשה סובייקטיבית שעשויה להשתנות עם הזמן?
הפסיכולוג ג'סטין לוונר ערך מחקר בקרב 232 זוגות נשואים טריים, ושאל את הנשים והגברים על מידת הוודאות והספקות שהיו להם לגבי הצלחת הנישואים. בשני שלישים מהמקרים היו קיימים, לפחות אצל אחד מבני הזוג, ספקות. בבדיקה שערך לוונר לאחר ארבע שנים, הסתבר שאצל הנשים והגברים שהיו להם ספקות, איכות הנישואים הייתה נמוכה יותר.
אך רק אצל אותן הנשים, הספקות ניבאו גם שיעור גירושים גבוה יותר. מתברר כי נשים שהיו להן ספקות לפני הנישואים, התגרשו פי שניים וחצי יותר מנשים ללא ספקות. הספקות אצל הגברים, לעומת זאת, לא ניבאו גירושים.

הרצון ללכת לאיבוד והפחד מאושר זמני

"אנו לעיתים קרובות יותר מפחדים מאשר נפגעים, ואנו סובלים יותר מהדמיון מאשר מהמציאות". סנקה
ספקות הם לא הסיבה היחידה לקבלת "רגליים קרות" לפני החתונה. סיבות נוספות כוללות: אי-ביטחון כללי, אי-מוכנות לקחת החלטה, הרגשה שהאהבה לא מספיק עמוקה, חוסר בשלות רגשית והתפכחות בעקבות מריבה. שתי סיבות מרכזיות נוספות לרצון לבטל את החתונה הן הרצון ללכת לאיבוד והפחד מאושר.
בספרה היפהפה של רונית מטלון, "והכלה סגרה את הדלת", הכלה מסתגרת בחדר ומסרבת לצאת לחתונה. בריאיון לרגל יציאת הספר, הסבירה מטלון ש"הכלה לא רצתה את סוג ההגנה שהזוגיות נותנת, ושהיא תובעת לעצמה את הפריבילגיה ללכת לאיבוד". נראה שמטלון הבינה על מה היא מדברת. יותר ויותר נשים היום מבקשות את החירות לברוח ו"ללכת לאיבוד", לא בגלל שהן אינן אוהבות את בן זוגן, אלא משום שחשוב להן החופש להיות הן עצמן.
ומה אם עשיתי טעות שאמרתי לו כן?ומה אם עשיתי טעות שאמרתי לו כן?
ומה אם עשיתי טעות שאמרתי לו כן?
(צילום: Shutterstock)
הפחד מאושר איננו פחד מהפעולה העושה אותך מאושרת, אלא מההשלכות של אותה פעולה. נשים (ואף גברים) מפחדות מהאושר שבאהבה רומנטית נפלאה, כי הן חוששות מהרגע שבו האהבה תתפוגג כדרכן של אהבות רבות. הן מעדיפות את השמחה הרומנטית הממוצעת, מאשר את רכבת ההרים הרגשית שמעלה אותן לגבהים מרגשים ולאחר מכן מפילה אותן לתחתיות העצב.
עמדתן היא בבחינת "לא מדבשך ולא מעוקצך". הן מפחדות מהאור, לא מפני שהאור לא עושה להן טוב בנשמה, אלא מכיוון שדרכו של עולם היא שלאחר האור מגיע החושך, והחושך כבד מנשוא. חששות שכאלו עלולים להיות בבחינת נבואה המגשימה את עצמה.

פשרות למרות הספקות

"מה שרציתי לא קיבלתי. ומה שקיבלתי לא רציתי". חנוך לוין, "מלאכת החיים"
אנו רואים שספקות וחששות הם מנבאים טובים לאיכות עתידית של הנישואים. למרות זאת, אנשים רבים מתעלמים מהם ומתחתנים תוך התפשרות רומנטית. בפשרות רומנטיות אנחנו מוותרים על ערך רומנטי כמו עוצמה או תשוקה עזה, בתמורה לערך שאינו רומנטי, כמו חיים נוחים יותר.
כאשר נשים שהיו להן ספקות כבדים נשאלו מדוע הן בכל אופן התחתנו, כמה מהן השיבו שהן קיוו שהחתן ישתנה לאחר החתונה. אחרות קיוו שהחתן יהיה אבא טוב. היו גם נשים שנימקו את אי-ביטול החתונה בכך ש"ההזמנות כבר נשלחו", והן לא רצו להביך את בן הזוג ואת משפחתן. סיבה נפוצה זו בעייתית במיוחד לאור העובדה שרגש המבוכה, שהוא ביסודו קצר ושטחי, מכתיב התנהגות משמעותית מתמשכת.

עכשיו נזכרת?

"נישואים הם כמו כלוב. הציפורים בחוץ מתות להיכנס פנימה, ואלו שבפנים נואשות באותה המידה לצאת". מישל דה מונטן
אפילו אם הספקות לגבי הצלחת הנישואים מוצדקים, מדוע לחכות לרגע האחרון ולא לסרב להצעת הנישואים בזמן הגשתה? סיבה מרכזית לכך, מעבר להתרגשות מההצעה והרצון שלא להביך את בן הזוג, היא שקבלת ההצעה לא נשקלה בכובד ראש, והתעלמה מההבדל המשמעותי שבין נישואים ובין מגורים משותפים.
ככל שקרב מועד החתונה, לחץ הזמן והמודעות לחשיבות ההחלטה מתחזקים, והרצון לשנותה גובר. בהמשך לאמירתו של ההוגה הצרפתי מונטן, אפשר לטעון שככל שהציפורים בחוץ מתקרבות לכלוב, הן רואות ביתר בהירות את הבעייתיות שבו, ואז ההחלטה האינטואיטיבית לא להיכנס לכלוב הופכת טבעית יותר.

מועד החתונה מתקרב. האם אני מוכנה לכך?מועד החתונה מתקרב. האם אני מוכנה לכך?
מועד החתונה מתקרב. האם אני מוכנה לכך?
(shutterstock)

אישה בשם רחל ביטלה את אירוסיה כחודש לפני החתונה. רחל סיפרה לי שהיא גרה עם החבר שלה כבר שלוש שנים, ושביום אחד הוא אמר לה, כבדרך אגב, שאולי כדאי שהם יינשאו, כי הרי אין הבדל גדול בין מגורים יחדיו לנישואים. רחל השיבה בחיוב, אף על פי שהודתה שהיא לא אהבה אותו כל כך. "חשבתי שהוא בסך הכול נחמד ושמגיע לו שננסה לשדרג את הזוגיות בינינו. חוץ מזה", הוסיפה, "גם אימא שלי מאוד חיבבה אותו".
ככל שקרב מועד החתונה, רחל הבינה שהרמה הנמוכה יחסית של אהבתה לא תהיה מסוגלת לשאת את כובד המחויבות ועומק היחסים שבנישואים. היום רחל מבינה שהיא נסחפה מבלי משים לתוך האירוסים, וזאת ללא התעמקות בשאלה עד כמה באמת בן הזוג מתאים לה. בתהליך ההיסחפות ישנם לעיתים סימנים מקדימים שבני הזוג יכולים להבחין בהם, אך ההחלטה הסופית מתקבלת לרוב באופן פתאומי.
לסיום, בריחה היא לא בהכרח משהו רע. כאשר אין חלופה טובה יותר, בריחה יכולה להיות בחירה זמנית ראויה. הכלה הבורחת לא ראויה לפרס "אשת השנה", כי במחשבה נוספת היא הייתה יכולה למנוע עוגמת נפש מאנשים רבים. יחד עם זאת, בהרבה מקרים הכלה עשתה את המהלך הנכון, שבסופו של יום יעזור גם לחתן שננטש.
אהרון בן-זאב הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. הטקסט מבוסס על ספרו החדש, "אהבה, כמעט כל הסיפור", שיצא בהוצאת ידיעות ספרים/אוניברסיטת חיפה