"את רוצה להרוג אותי? אני שלחתי את ההזמנה שלך ועשית לי בושות! שמת את השם שלי ושל אמא שלך ביחד! בעיה מאוד גדולה! למה לא כתוב את סבא וסבתא בהזמנה? זה לא כבוד! תעשי שתי הזמנות וידעו בת של מי את". כך צועק אבא של המעצבת, הבטם איינאו, בפרויקט הגמר שלה, "בת של מי את?", בסרטון אנימציה קורע מצחוק, שמצליח לתאר את הקונפליקטים הבלתי נגמרים בין איינאו לבין הוריה, לקראת חתונתה.
הבטם איינאו היא סטודנטית לעיצוב במכון HIT בחולון, שעבור פרויקט הגמר שלה שיוצג בתערוכת הסיום, בחרה לספר את סיפור החתונה שלה עם עילם, ישראלי ממוצא פולני. היא בת 27 וגרה בבית שמש, ולדבריה היא "מאה אחוז אתיופית וגם מאה אחוז ישראלית".
אבל מסתבר ששתי הזהויות הללו מתנגשות לפעמים, והבטם חוותה זאת לראשונה ביום חתונתה. את ליעם היא הכירה לפני עשור, בפעילות של עמותת "אחריי" לקראת הגיוס של השניים. הם היו ילדים בני 16, והתאהבו.
לקראת החתונה, גילתה איינאו שיש המון חוקים בעדה האתיופית בנוגע לתכנון האירוע, מכתיבת השמות על ההזמנות ועד למספר המוזמנים, שהם שונים לגמרי ממה שחשבה. איינאו מתארת את הקונפליקט בשלושה סרטוני אנימציה קצרים שהם פרויקט הגמר שלה, שיוקרן בתערוכת הבוגרים של מכללת HIT.
בסרטוניה השנונים שנעשו יחד עם המדובב יונס אמבאו, היא מתארת שיחות חוזרות עם אבא שלה, שלא מפסיק לכעוס עליה. דברים שנראים קטנים כמו השמות על ההזמנה, הם קריטיים עבורו ומחזיקים בתוכם כבוד ומסורת של קהילה שלמה לדורי דורות. הוא מדבר איתה באמהרית מעורבבת בעברית, שבה הוא מסביר לה את כל הדרכים בהן היא לא מפגינה כבוד כלפי העדה. הוא לא עושה זאת מתוך כוונה רעה או מזלזול חלילה, אלא מתוך ניסיון להעניק לה ידע קריטי על המנהגים הספציפיים של יהודי אתיופיה.
"היום אני מסתכלת על זה, ואומרת, וואו, איזה יופי של רעיון זה, זו ממש כל הקהילה ביחד. את משמחת את כולם, והבית פתוח. מי שבא ברוך הבא. לא אומרים למישהו לא לבוא. מי את שתגידי למישהו שמכבד אותך לא לבוא?"
כך למשל, נושא מספר המוזמנים היווה קונפליקט רציני. בעוד איינאו חשבה על 400 עד 600, אביה הפתיע אותה עם מספר אינסופי. "אולי חמש מאות ואולי אלף!" הוא אמר. "אל תשכחי שזו החתונה האחרונה במשפחה, זה כבוד גדול".
"מאיפה אני מביאה מנות לאלף איש? איפה אנשים ישבו?", היא שואלת במבוכה, והוא מסביר לה שכל בעיה תיפתר, ואי אפשר אחרת, "כי זה לא מכבד".
הבטם וליעם. "מאיפה אני מביאה אלף אורחים?"
(צילום: Elad sasi)
למה אבא שלך רצה שתזמיני כל כך הרבה אנשים?
"אמרתי לאבא שלי שצריך להשתלט על מספר המוזמנים. הוא אמר שזה יהיה בין 500 לאלף. אי אפשר לדעת בדיוק, ולא תהיה דרך לדעת עד החתונה עצמה. הסברתי לו שאני חייבת לדעת בגלל הדרישות של המקום שבו אנחנו מקיימים את האירוע, אבל הוא הסביר לי שבגלל אנחנו קהילה ואחד בשביל השני, חתונה אתיופיות יהודית אמורה להיות בצורה מסוימת. אם למישהו יש אירוע, כולם באים.
חתונה מעורבת. מתוך פרויקט הגמר "בת של מי את?"
(ציור: הבטם איינאו )
"בחינה למשל, שמתקיימת בבית העם של העיר, אין מלצרים. חברים של ההורים באים ועוזרים. האמהות מכינות את האינג'רה. צריך להבין, זה להכין ל-400 איש אוכל. היום אני מסתכלת על זה, ואומרת, וואו, איזה יופי של רעיון זה, זו ממש כל הקהילה ביחד. זה עקרון של קהילתיות. את משמחת את כולם, והבית פתוח. מי שבא ברוך הבא. לא אומרים למישהו לא לבוא, או לבוא עם ילדים או לא לבוא איתם. אין את כל הדברים האלו. מי את שתגידי למישהו שמכבד אותך לא לבוא?"
הופתעת לגלות את זה?
"בגלל שהם מבוגרים ויש משהו מיושב אצלם, וזו לא החתונה הראשונה, יש דברים שידעתי שאמור להיות. הבנתי אותם. גם כשהיה צריך להסביר לי, הם הסבירו והורידו את הפאניקה. הם הסבירו לי את ה'למה' שלהם. וזה מה שאני מעבירה בפרויקט שלי".
הבטם וליעם ביום חתונתם. "החתונה היא בית שנבנה בישראל"
(צילום: Elad sasi)
אבל בסוף יש מספר אנשים שצריך להגיד למנהל האולם, וצריך לשלם מקדמה.
"ברור שיש עניין של כסף וטכני, אבל זו מסורת שלפיה החתונה היא בית בישראל שנבנה. האורחים באים לבנות איתך את הבית. את לא יכולה לסגור בית. אבא שלי אמר, 'אל תדאגי. כל מה שצריך אנחנו נדאג'. לבוא ולספור אנשים? מה פתאום. אמא שלי נעלבה מזה שאני שואלת אותה כמה אנשים צריכים להגיע. אמרה לי, 'חכי רגע, אני הולכת לדפוק להם בדלת ולשאול אותם'".
החתונה של הבטם וליעם. גם נושא ההזמנות הפך לקונפליקט
(צילום: Elad sasi)
מה בעיניך מסמל הסיפור של מספר המוזמנים?
"כששתי מסורות נפגשות יש פער. בפרויקט הגמר אני רוצה להציג את הפער, להראות אותו, להתמודד איתו. הבאנו מפיקת אירועים מהעדה שתוכל להשיב את כולם. בדקנו כל ספק, איך יענה לנו על הצרכים. הבנתי שאני מחזיקה בשתי זהויות - הישראלית והאתיופית. מול ליעם והמשפחה שלו אני נושאת את הדגל המסורתי האתיופי, והפוך. עם ההורים שלי אני צריכה להסביר להם איך זה נראה בתרבות הישראלית. זה קושי של לגשר בין שני עולמות. בסוף, היה סוף טוב, אף אחד לא נפגע. היה כיף כי המשפחה של ליעם מגניבים ופתוחים והיה קל איתם".
כבוד אתיופי
איינאו נולדה באתיופיה ועלתה לארץ בגיל שנה. המשפחה שלה, היא מסבירה, מאד מסורתית. "הבית שלי מושרש בעדה. המסורת חזקה אלנו בבית. אני לא דור שלישי, אני דור ראשון. ההורים שלי עלו לארץ עצמאית. הם לא אוהבים לדבר על הנקודות האלו. ההורים מספרים על מה שטוב, לא על מה שרע. הם הגיעו למרכז קליטה בשנת 2000 ומאז אנחנו פה".
נושא ההזמנות עצמן לחתונה, גם הוא, היווה קונפליקט. אחד הפריימים היפים מתוך הסרטונים הוא ציור של איינאו ככלה, לבושה לבן ואוחזת בזר פרחים. נהרות מים נשפכים מעיניה, באולם חתונה ריק לחלוטין. אבא שלה מדמיין אותה ככלה נטושה על ידי האורחים, או חושש שהיא תהיה כזו, אם היא לא תשלח הזמנה לחתונה שלושה חודשים לפני. היא לא מבינה למה כל כך מוקדם, ואביה מסביר לה, שאם זה לא יקרה בזמן, כולם ילכו לחתונה של מישהו אחר.
הכלה הבוכייה. מתוך פרויקט הגמר "בת של מי את?"
(ציור: הבטם איינאו )
שם הפרויקט הוא "בת של מי את?" כי במהלך הסרטונים, אבא שלה מסביר שכדי שידעו מי היא, צריכים להיות בהזמנה גם השמות של הסבא והסבתא שלה.
"אמרו לי שזה כבוד כמו אצל ערבים. חשוב לי להבהיר שזה לא נכון - זה כבוד אתיופי. כישראלים, אנחנו לא מבינים את הכבוד של העדה האתיופית. בא לי שיבינו את זה. זו המחמאה האמיתית, שיש לנו כבוד אתיופי"
למה הסבא והסבתא צריכים להיות מוזכרים בהזמנה?
"זה עניין של כבוד. סבא וסבתא שלי רואים את זה כחלק מבניית הבית שלנו. מה זאת אומרת שהם לא נמצאים בהזמנה? המינימום של הכבוד זה להזכיר אותם. ככה יודעים מי את, לפי הבת של מי את. אמרו לי שזה כבוד כמו אצל ערבים. חשוב לי להבהיר שזה לא נכון - זה כבוד אתיופי. כישראלים, אנחנו לא מבינים את הכבוד של העדה האתיופית. חבל שלא רואים את זה. בא לי שיבינו את זה. זו המחמאה האמיתית, שיש לנו כבוד אתיופי".
מאיפה זה מגיע?
"הכבוד האתיופי לדעתי בא מתוך הכפרים. גם אם לא גרו לידם בהכרח יהודים, תמיד היתה שכנות טובה, גם עם נוצרים ומוסלמים. זה תמיד היה ערך - לכבד. אם מישהו צריך אוכל, פותחים את הבית. אם צריך להביא מהתבואה, מביאים ועוזרים. מכבדים את השכנים ואת הקהילה".
ליעם שיתף פעולה עם הדרישות?
"אם ליעם לא היה מסכים, זה לא היה עובד. אבל כל דבר הוא שאל - 'למה? מה עומד מאחורי זה?'. הוא ניסה להבין. ואז הוא הבין שהדרישות הן לא מתוך פנטיות, אלא מתוך כבוד. הצלחנו להכיל את הסיטואציה ולתת לה פתרונות".
ההורים שלו גם הסתדרו עם כל הבקשות?
"אצלנו בעדה אישה לא קוראת לחמתה בשם שלה. את צריכה לקרוא להורים של בן הזוג 'אמא ואבא'. אין דבר כזה לקרוא להם בשם. כשאמא שלי שומעת אותי קוראת להם בשם, היא מזדעזעת. היא לא מוכנה לקבל את זה! אבל הם לא מסכימים לי, כי הם אומרים - 'יש לך הורים, ברוך השם הם חיים. מקומנו להיות כמו ההורים שלך, אבל מפה ועד לקרוא לנו אמא ואבא'? הם לא תופסים את זה. ואז אמא שלי מסבירה שזה כדי לגשר בין הקושי בינך לבין החמות. אני לא קוראת להם אמא ואבא, אבל ליד אמא שלי אני נזהרת".
מה היה הרגע הכי וואו בחתונה?
"בריקוד הסלואו ראיתי את כולם, אין צבעים, אין פערים, יש אהבה. זה לא קלישאתי. הרגשתי את האהבה של האנשים בלי קשר לכלום. באותו רגע דמעתי ממש".
