כשיצא ב-1998, המשחק The Legend of Zelda: Ocarina of Time הפך לאבן דרך בהיסטוריה של הגיימינג, והיה לאחד המשחקים שעיצבו את ז'אנר הפעולה וההרפתקאות בתלת-ממד. הוא הצליח להעביר את חוויית ההרפתקה המוכרת ממשחקים כמו A Link to the Past מעולם דו-ממדי לעולם תלת-ממדי, תוך התמודדות עם אתגרים טכנולוגיים ועיצוביים חדשים.
אחד הפתרונות הבולטים שהציג היה מנגנון ה-Z-targeting, שאפשר לשחקנים להתמקד באויבים ובמטרות במהלך הקרב, והפך בהמשך לסטנדרט במשחקים רבים. במובנים רבים, Ocarina of Time הקדים את זמנו, הציב רף חדש לשאפתנות ולחדשנות בתעשייה, והשפיע על דורות של משחקים שהגיעו אחריו.
הרימייק, שזמין בלעדית ל-Nintendo Switch 2, מציג שדרוג גרפי מרשים, מערכת שליטה מודרנית ושורה של שיפורים שנועדו להתמודד עם כמה מהתלונות הנפוצות על המשחק המקורי. עם זאת, בבסיסו נותרה כמעט אותה חוויה שהשחקנים הכירו לפני קרוב לשלושה עשורים, הפעם עם התאמות שהופכות אותה לנגישה ונוחה יותר לקהל של היום.
אבל האם השיפורים האלה מספיקים כדי לשחזר את הקסם של המקור, או שמא השנים בכל זאת עשו את שלהן? בדקנו את המשחק החדש שסופק לנו לסקירה באדיבות נינטנדו ישראל, וחזרנו עם כמה מסקנות.
גרפיקה: עולם חדש-ישן
בניגוד לרימאסטר שיצא ל-3DS בשנת 2011, שהיה שדרוג שמרני למדי, הרימייק בנה מחדש את המשחק והעניק לו מנוע גרפי עדכני ומתקדם. אמנם הסוויץ' 2 כבר נמצא בשוק כשנה, אבל הרימייק של זלדה מרגיש כביכול כמו רגע ההשקה האמיתי של הקונסולה מבחינת היכולות הגרפיות שלה. יש כאן משהו שמזכיר למשל את האופן שבו Demon's Souls הציג בזמנו את היכולות של הפלייסטיישן 5: משחק שמרגיש בבירור כקפיצת מדרגה לדור הבא.
יתרה מזאת - במבט ראשון, אפשר בקלות לטעות ולחשוב שהמשחק פותח באמצעות מנוע Unreal Engine 5, בזכות השילוב בין טקסטורות עשירות, תאורה מתקדמת וסביבות מפורטות להפליא. בפועל, נראה כי מדובר בגרסה משודרגת של המנוע ששימש את Tears of the Kingdom, אך התוצאה נראית כמו משחק AAA מודרני לכל דבר, עם רמת השקעה וליטוש גרפי שאנחנו לא רגילים לראות מנינטנדו.
התאורה היא אחת מנקודות החוזקה הבולטות של המשחק, והיא מעניקה לכל חומר מראה ואופי משלו. מתכת, אבן, עץ, מים ובדים מגיבים לאור בצורה שונה ומשכנעת, עם השתקפויות, הצללות והחזרי אור שמדגישים את המרקם והתכונות הייחודיות של כל אחד מהם.
גם הטקסטורות מציגות קפיצת מדרגה משמעותית, עם רזולוציה גבוהה במיוחד ורמת פירוט מרשימה. התוצאה היא עולם עשיר ומציאותי להפתיע, שמתקרב לעיתים לפוטו-ריאליזם, כיוון עיצובי שכאמור לא מזוהה בדרך כלל עם משחקים של נינטנדו.
(צילום מסך, דניאלה גינזבורג)
אבל הגרפיקה החדשה מרשימה לא רק מבחינה טכנית, אלא גם מבחינה אמנותית מגובשת ומדויקת. במקום לשאוף לריאליזם מוחלט, המשחק משלב בין סביבות מציאותיות ומפורטות לבין עיצוב דמויות וסגנון חזותי שמזכירים סרטי אנימציה בתלת-ממד. התוצאה היא מראה ייחודי שמצליח לשמור על הזהות האמנותית של המשחק המקורי, ובמקביל להעניק לו תחושה מודרנית ועשירה יותר.
הטבע הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר לשילוב שבין שתי הגישות: מצד אחד, הצמחייה, העצים, הסלעים והקרקע מציגים רמת פירוט ותאורה מציאותיים להפליא. מצד שני, עצמים רבים שומרים על מראה מונפש ומסוגנן שמתאים לעולם של זלדה (כמו למשל הבתים הציוריים בערים).
גם תשומת הלב לאפקטים הסביבתיים ולאינטראקציה עם העולם מרשימה במיוחד. ביער האבוד, למשל, השילוב בין הערפל הסמיך לצמחייה שמגיבה לתנועות השחקן יוצר אווירה קסומה ומסתורית. גם אזורים שבעבר הרגישו ריקים ושוממים, כמו המרחבים הפתוחים של שדה הירול, זכו לחיים חדשים.
בעוד שבמשחק המקורי הם היו דלילים יחסית בשל המגבלות הטכנולוגיות של התקופה, כעת הם עשירים בצמחייה, בעצים ובאינספור פרטים קטנים שמעניקים לעולם תחושה חיה ומשכנעת הרבה יותר.
עם זאת, חשוב לציין שלמרות השדרוג הוויזואלי המרשים, לא נוספו למפות הפתוחות נקודות עניין חדשות או פעילויות משמעותיות. כך שגם אם האזורים שבעבר הרגישו שוממים נראים כעת עשירים ומלאי חיים, מבחינת התוכן הם נותרו פשוטים ודלילים יחסית.
שיפור גרפי מרשים
(צילום מסך, דניאלה גינזבורג)
מצד אחד, מדובר בהחלטה ששומרת על נאמנות למשחק המקורי. מצד שני, קשה שלא להתגעגע לעושר ולאינטראקטיביות של העולם הפתוח ב-Tears of the Kingdom, במיוחד כשמסתובבים בעולם היפהפה והמחודש של Ocarina of Time.
וכל זה כשהמשחק רץ בקצב של 60 פריימים בשנייה, הישג מרשים בהתחשב ברמת הפירוט הגרפי. עם זאת, כדי להגיע לביצועים האלה נדרשו כמה פשרות טכניות, בעיקר ברזולוציית התצוגה ובחדות התמונה. התוצאה היא שלעיתים אפשר להבחין בקצוות משוננים (Aliasing) ובתמונה מעט רכה, תופעות שדורשות קצת הסתגלות.
חוויית משחק: רוח חיים חדשה
המבוכים, החידות ומערכת הקרב של לינק נותרו ברובם ללא שינוי מהותי ביחס למשחק המקורי. עם זאת, חלק מהמבוכים עברו התאמות קלות שנועדו להפוך אותם לברורים ונוחים יותר להתמצאות. גם הטקסטים לוטשו, ואלמנטים שבעבר היו חבויים או קשים לזיהוי מלווים כעת ברמזים ברורים יותר.
כל אחד מהשינויים האלה אולי נראה שולי בפני עצמו, אבל יחד הם הופכים את חוויית המשחק לזורמת ונגישה יותר, במיוחד עבור שחקנים חדשים שפוגשים את Ocarina of Time בפעם הראשונה.
השיפורים המשמעותיים יותר מורגשים דווקא באינטראקציה עם העולם, ובעיקר בשליטה בלינק, שעברה שדרוג ניכר. התנועה שלו מרגישה כעת חלקה וטבעית יותר, וקרובה הרבה יותר לזו של Tears of the Kingdom מאשר לחוויה המקורית של Ocarina of Time, שחייבים להודות, כבר מראה את גילה.
עם כל הכבוד לחדשנות ולרמת הליטוש המרשימה של המשחק המקורי בזמנו, נדרשת לא מעט סבלנות כדי לחזור ולשחק בו. מסכי טעינה בכל כניסה ויציאה מחנות, מצלמה שאי אפשר לסובב בחופשיות, קפיצה אוטומטית שאינה בשליטה ישירה של השחקן ועוד שלל מגבלות שהיו מקובלות בסוף שנות ה-90, הופכים את החוויה המקורית לאיטית ומסורבלת למדי בסטנדרטים של היום.
השליטה בלינק הפכה לזורמת וטובה במיוחד
(צילום מסך, דניאלה גינזבורג)
ברימייק לעומת זאת, השליטה בלינק כל כך טובה וזורמת, עד שהתנועה בעולם הפכה למהנה בפני עצמה. אפשר לקפוץ בחופשיות, לרוץ במהירות גבוהה יותר באמצעות ספרינט ולסובב את המצלמה לכל כיוון. גם האנימציות החדשות, שמרגישות טבעיות ודינמיות הרבה יותר, תורמות לתחושת שליטה וסיפוק שקשה להסביר בלי להתנסות בה בעצמכם.
פעולות שבעבר הרגישו מסורבלות, כמו טיפוס על סולם או ירידה ממנו, מתבצעות כעת במהירות ובאופן כמעט מיידי. גם הכניסה לחנויות כבר לא מלווה במסך שחור שקוטע את רצף המשחק, אלא מתרחשת בצורה חלקה וטבעית. ואפילו הדמויות בעולם המשחק נהנות כנראה מהשדרוג, שכן ברימייק הן יכולות להיכנס ולצאת מהחנויות בזמן אמת, מה שמוסיף עוד קצת חיים לעולם של הירול.
גם מערכת בחירת החפצים עברה שדרוג נחוץ מאוד - במקום לפתוח את התפריטים שוב ושוב ולשייך פריטים לכפתורים בצורה מסורבלת, אפשר לשלוף נשקים וכלים במהירות באמצעות תפריט ייעודי כמו במשחקים המודרניים. אפשר גם לכוון נשקים לטווח רחוק עם הג'יירוסקופ, מה שנוח מאוד.
במילים אחרות, הרימייק מצליח לנער את האבק וקורי העכביש שהצטברו על המשחק המקורי לאורך השנים, ולאפשר למשחקיות המקורית שלו לזרוח מחדש, בלי שהפוטנציאל שלה ייפגע בגלל שלל מגבלות טכניות וסרבולים קטנים ומעצבנים.
עם זאת, צריך להודות שבסטנדרטים של היום, המשחקיות של Ocarina of Time כבר אינה פורצת דרך כפי שהייתה בעבר. מאז יציאתו ראינו משחקי זלדה שלקחו את המורכבות, החופש והמגוון של הסדרה לרמות חדשות, ועדיין קשה להאמין עד כמה חדשניים ומרעננים היו שני הכותרים האחרונים, Breath of the Wild ו-Tears of the Kingdom.
ובכל זאת, הנוסחה הקלאסית של זלדה מוכיחה שגם אחרי כמעט שלושה עשורים, הקסם שלה לא נעלם. במיוחד עכשיו, כשהשליטה חלקה והמשחקיות זורמת מתמיד, Ocarina of Time מצליח לעמוד בזכות עצמו ולהישאר משחק מצוין, גם בלי להמציא מחדש את הז'אנר.
The Legend of Zelda: Ocarina of Time
(צילום מסך, דניאלה גינזבורג)
יש משהו מספק במיוחד בדרך שבה המשחק מציג בפניכם כלים ויכולות חדשים, מלמד אתכם כיצד להשתמש בהם ובהדרגה הופך אותם לחלק בלתי נפרד מחקר העולם ומפתרון החידות. המבנה הזה אמנם היה מוכר כבר בתקופת יציאתו של המשחק המקורי, אבל הוא עובד מצוין גם היום.
אווירה, עלילה וסאונד
הפסקול של המשחק זכה להקלטה מחודשת, והמנגינות האייקוניות נשמעות כעת טוב מתמיד בזכות עיבודים סימפוניים עשירים ומלאים. בהשוואה לצלילי ה-MIDI של המשחק המקורי, מדובר בקפיצת מדרגה משמעותית, שמעניקה ליצירות המוכרות עומק ונפח חדשים.
אבל השיפור לא מסתכם רק באיכות הצליל או בכלים שבהם נעשה שימוש. גם העיבודים המוזיקליים עצמם מוצלחים במיוחד, ולמעשה, כל אחת מהמנגינות נשמעת טוב יותר מהגרסה המקורית שלה. התוצאה היא פסקול שמצליח לשמור על הקסם של היצירות המוכרות, ובמקביל להעניק להן צליל עשיר ומרשים הרבה יותר.
גם הצגת הסיפור עברה שדרוג, כאשר חלק מהדיאלוגים הפשוטים של המשחק המקורי הוחלפו בקטעי מעבר מונפשים, הכוללים אנימציה ודיבוב מלא. אמנם מספרם של הקטעים האלה אינו גדול במיוחד, אבל הם משולבים במשחק במינון נכון, כך שהתוספת מורגשת מבלי להשתלט על החוויה. מדובר בשינוי מבורך שהופך את הצגת הסיפור למודרנית יותר, תוך שמירה על המבנה המקורי של המשחק.
אשר לדיבוב עצמו, הגרסה האנגלית מוצלחת בסך הכול, אם כי רמת הביצוע אינה תמיד אחידה, ויש הבדלים מורגשים בין הדמויות והקטעים השונים. הדיבוב היפני, לעומת זאת, מציג רמה עקבית יותר, ובאופן כללי עושה עבודה טובה יותר. שתי האפשרויות מספקות חוויה ראויה, אבל מבין השתיים, הגרסה היפנית היא המוצלחת יותר.
The Legend of Zelda: Ocarina of Time
(צילום מסך, דניאלה גינזבורג)
בשורה התחתונה
מבחינה טכנית ואמנותית, מדובר כנראה במשחק היפה והמרשים ביותר של נינטנדו עד כה. זו לא סתם גרסה מלוטשת של המשחק המקורי, אלא בנייה מחדש שמצליחה להפיח חיים בעולם המוכר ולהעניק לו תחושה רעננה ומודרנית. גם המשחקיות טובה מאי פעם, בעיקר בזכות השיפורים המשמעותיים בשליטה ובזרימת המשחק, שהופכים את החוויה לחלקה ומהנה הרבה יותר.
עם זאת, הרימייק נותר שמרני למדי ונאמן ברובו לנוסחה המקורית. לכן, גם אם המשחקיות שלו עומדת בהצלחה במבחן הזמן, קשה להגדיר אותה כפורצת דרך בסטנדרטים של היום. ובכל זאת, קשה שלא לחשוב על העתיד של הסדרה ולדמיין כיצד ייראה משחק זלדה הבא שישלב בין שני העולמות: העיצוב הקלאסי והסגנון הגרפי המרשים של הרימייק, לצד החופש, המורכבות והעולם רחב ההיקף של Tears of the Kingdom. השילוב הזה בהחלט יכול להיות הצעד הבא והמסקרן של הסדרה.
ציון: 9/10
