קראו לי קטנוני, אבל מה שמוציא אותי מדעתי במשחק החדש של וולברין (Wolverine) זו בעיה מינורית לכל הדעות: מוזר לי להילחם באויבים נטולי יצר הישרדות. אני מרגיש לא בסדר.
ברור שמשחק אקשן צריך אויבים שיהיו מוכנים להילחם בגיבור הראשי. ספיידרמן, הגיבור הקודם שבו התמקד אולפן Insomniac, נלחם בשכירי חרב וחברי כנופיות. גם באטמן של סדרת ארקהם, שהיוותה השראה ברורה למה שעושים פה, לא בחל באמצעים. אבל שניהם בבירור היו לא קטלניים, וגם עשו רושם שאולי אפשר יהיה לנצח אותם.
וולברין לא שולח אנשים למאסר, הוא הורג אותם בצורה ברוטלית. דמם מלכלך את בגדיו הקרועים (אלא אם מכבים את אפקטי הדם) וגם אין שום תקווה לנצח אותו. לפחות חלק מהם גם יודעים את זה. אבל הם עדיין רצים אליו בהמוניהם עם רובים, חרבות, וסוגי נשק אחרים שלופים. גם אחרי שהרג מאות - כן, מאות - מחבריהם.
אפשר היה לפתור את הדיסוננס הזה באמצעות כתיבה טובה יותר, אבל מדובר בנקודת חולשה כללית של המשחק. וחבל, כי חומרי אקס-מן הם כר פורה ליצירות בידור חכמות, הנשענות על הקונפליקט שבין האנושות לבין המוטאנטים. רק שבמקרה הזה, נראה שאין ליוצרים כל כך מה להגיד. וגם את מה שהם כן אומרים, הם עושים במשיכות מכחול גסות להחריד, טוויסטים ברורים, וסאבטקסט שהופך לטקסט.
מה שמציל את המשחק מהבינוניות זה האקשן. הוא אמנם לא מגיע לשיאים של ספיידרמן, שהרגיש הרבה פעמים כמו ריקוד אקשן מלוטש, אבל מדובר במערכת קרבות מהירה וכיפית שמטפטפת לכם יכולות חדשות לאורך רוב 15 השעות שלו.
ממש לא ספיידרמן
"וולברין" החדש אמנם חולק יקום עם משחקי ספיידרמן של Insomniac, אך שונה מהם באופיו. במקום עולם פתוח, יש כאן חוויה לינארית לגמרי. גם בפעמים המעטות בהן המשחק משחרר אתכם לתוך אזור פתוח יחסית, זה תמיד אזור קטן וריק למדי.
לוגאן הגיבור שלנו אמנם אוסף בקבוקי וויסקי וארגזי "חומרים" גנריים שמתקשרים לעץ השדרוגים שלו, אבל הגעתי לסוף העץ הזה גם בלי להתאמץ יותר מדי למצוא הכל.
גם השלבים הסגורים-יותר לא בדיוק מבריקים. המשחק אמנם לוקח אתכם מסביב לעולם, אבל אל תצפו ליצירתיות רבה מדי. בין אם אתם בקנדה או ביפן, מפעל זה מפעל. בפעמים המעטות בהן כן רואים משהו קצת שונה, זה נגמר מהר מאוד, ולא תמיד עובד.
קטעי הנהיגה, למשל, פשטניים ומעייפים. דווקא הרגעים השקטים יותר מעניינים, אבל זה לא מספיק. לקראת סוף המשחק המצב קצת משתפר, אבל בדיוק כשמתחילים לראות איך כן אפשר לגוון בתוך הנוסחה הזאת, הוא נגמר.
משחקיות: האקשן עושה את העבודה
הכיף, כאמור, נגזר כאן מהאקשן. זו, כאמור וריאציה של מערכת הקרבות בספיידרמן, שכוללת הרבה קומבואים לצד הדיפת מכות אויבים בזמן והתחמקות מירי. כמו בספיידרמן, אפשר לשחק בצורה טכנית ומחושבת, אבל אפשר גם פשוט ללחוץ על הכפתורים מהר מאוד ולקוות לטוב - זה גם עובד לאורך רוב המשחק.
לקרוע אויבים לגזרים במשחק הזה כיף מהרגע הראשון עד האחרון. יש משהו ממש מספק בברוטליות האבסורדית של וולברין. זו פנטזיית כוח משכרת, במיוחד כשהארסנל שלכם מתמלא ביכולות חדשות, שממלאות עוד ועוד את מד הזעם עד שכל העולם הופך לשחור-לבן-אדום ולחיצה על שני כפתורים מובילה לתלישת גפיים אנושיות ורובוטיות כאחד.
ההשפעה של הקרבות האלה על וולברין עצמו משעשעת. בתום הקרב, בגדיו לרוב קרועים ומלאי דם, כשהמשחק לפעמים מאפשר לסצינות מעבר להתנגן בלי להחליף לו את הבגדים ולנקות אותו.
אגב בגדים, יש כמה עשרות תלבושות ועיצובי טפרים ביניהם תוכלו להחליף כמעט בכל רגע נתון. זה חלק מהניסיון, שראינו גם בספיידרמן, להעשיר את המשחק עבור חובבי הקומיקס. וכמו בספיידרמן, גם כאן אלה לא רק התלבושות אלא אינספור הרפרנסים לעולמות הקומיקס של מארוול לאורך השלבים, בין אם בעלילה או בפרטי עיצוב שלבים.
עלילה: ללא ספק נקודת החולשה
מה שמוביל אותנו לעלילה עצמה. כמו שכתבתי בהתחלה, לא אהבתי אותה. בעיניי שום רובד כאן לא עובד טוב: אפיון הדמויות, האינטרקציות ביניהן, המוטיבציה של הנבלים, בניית העולם עצמו. הכל מאוד בינוני ואנמי.
בנוסף, וולברין כל כך עסוק בלהכין את הדמות שלו לקראת משחק ההמשך הבלתי-נמנע, שהוא שוכח להסביר על מה הוא בעצם מדבר. אם אתם מכירים את היסטוריית הקומיקס של וולברין, תבינו מהרגע הראשון מה קורה פה, אבל אם לא, גם בסצינה שאחרי הכתוביות לא יהיה לכם את הקונטקסט הדרוש.
כן אגיד שזה לפחות נראה טוב מבחינה גרפית. המשחק יפהפה ורץ טוב על פלייסטיישן 5. גם אנימציית הדמויות טובה מאוד, אם כי הדיבוב לפעמים פחות. עם זאת, הוא לא נטול באגים. כמה פעמים נאלצתי להתחיל שמירה מחדש כי ההתקדמות העלילתית נתקעה, אבל השמירות האוטומטיות תכופות מספיק. עיקר הזמן הלך על להבין שאני תקוע מול דלת שהייתה אמורה להיפתח.
חוץ מהעלילה הראשית, יש במשחק מערכת אתגרים משעשעת. זו נגלית אליכם בדמות דלתות מוזרות שמופיעות ברחבי המשחק, אשר לוקחות את וולברין לבקתה בתוך הראש שלו, ומאפשרות לו להיזכר במשהו מעברו לאחר שהוא מסיים אתגר אקשן או אקרובטיקה. רובם לא קשים, גם אם אתם רוצים להשיג את הניקוד הכי גבוה בהם.
זו החלטה עיצובית מוזרה שמוציאה אתכם מקונטקסט העלילה, לפעמים לדקות ארוכות, בזמן שמשהו חשוב ודחוף קורא על המסך. מה שמוזר במיוחד זה שהדלתות האלה הן גם ההזדמנות שלכם לשחק מחדש בשלבי עבר. זה כאילו אזור של בסיס אם, רק בלי שיהיה לכם בסיס אם. אבל לאורך רוב המשחק יש לכם בסיסי אם, אז למה הדלתות האלה לא שם? לא ברור.
בשורה התחתונה
הגעתי ל"וולברין" עם ציפיות גבוהות. לא רק בגלל משחקי ספיידרמן, אלא גם כי Insomniac אחראית לסדרת ראצ׳ט וקלאנק, שבנויה כמו וולברין על התקדמות לינארית. קיוויתי לאקשן הטכני של ספיידרמן לצד עולמות שכיף לבלות בהם זמן ועלילה חביבה.
רק את אחד הדברים האלה קיבלתי במלואו. האם אני מאוכזב? לא באמת, זה עדיין משחק חביב שכיף להעביר איתו את הזמן ולהתנסות בו. אבל הוא רחוק מהשיאים של פלייסטיישן בכלל, והשיאים של Insomniac בפרט.
ציון: 7/10
