בדור שבו כמעט לכל ילד יש מכשיר דיגיטלי ביד, ועולם הגיימינג תופס תאוצה, הגיימריות הישראליות תופסות את מקומן בקדמת המסך גם בלי לשחק במשחקי המלחמה הפופולריים. "פעם היה מאוד מביך לספר על עצמך שאת בחורה שמשחקת משחקי מחשב", מספרת דניאל ממן, שבשנה שעברה זכתה בתואר "גיימרית השנה" של ערוץ הילדים. "היו לי חברים שלא הייתי משחקת איתם כי פחדתי שידעו שאני גיימרית".
"פעם הייתי מתביישת, היום אני מבינה"
ממן, הידועה ברשת כ"דניאל דסטני", התחילה את דרכה בגיל צעיר, הרבה לפני שיוטיוברים הפכו לדמויות מוכרת בכל בית. כיום היא כבר מתחזקת בעצמה ערוץ עם יותר מ-168 אלף עוקבים וגם הייתה האישה היחידה שהופיעה באירועי הגיימינג הגדולים של השנה.
"פה בארץ אין הרבה יוצרות תוכן ולפעמים אני מרגישה לבד. פעם פחדתי שיצחקו עליי כי אני משחקת משחקי מחשב, אבל הבנתי שאני יכולה לפעול לשינוי הסטיגמה. זה מקצוע שנתפס כגברי בעיני הרבה אנשים, אבל הערוץ שלי הצליח לקרב המון בנות צעירות לתחום ששולחות לי הודעות ומגיבות.
"יש גם תגובות רעות. כשרק התחלתי לשדר קיבלתי תגובות בסגנון 'גיימרים אמיתיים לא נראים כמוך', ובגלל זה חשוב לי בתור אישה להראות שלבנות יש מקום בעולם הגיימינג - למרות שרוב הקהל שלי מורכב דווקא מבנים.
"זה לא היה מקובל פעם, וגם היום מרגישים שיש איזו תקרת זכוכית, שהסטיגמה עדיין קיימת, אבל מנגד אני מצליחה לסחוף את הקהל שלי. היום אני מקבלת הודעות מאימהות שהבנות שלהן רוצות להיות כמוני, שהן שואפות להיות גיימריות ואוהבות את מה שאני עושה".
את ההחלטה לשתף את המשחקים שלה בלייב קיבלה ממן דווקא מהילדים אותם הדריכה. "להיות גיימרית היה החלום שלי. את המשחקים הראשונים הכרתי כשהייתי מאוד קטנה, בגיל 5 או 6, והייתי משחקת במשחקים שהיום כבר לא מכירים. רק יותר מאוחר החלום הזה התגבש והבנתי שזה הכיוון שלי בחיים", היא מתארת.
"הייתי מלמדת ומדריכה בבתי ספר, התעסקתי במיינקרפט וילדים אמרו לי 'את תהיי הכי מגניבה באינטרנט'. היום אני מרגישה שאני יוצרת את התוכן שלי מתוך שליחות ואהבה לילדים האלה.
בסופו של דבר כל ילד שמשחק לוקח איתו את זה אחר כך גם לבית הספר, זה משאיר אצלו חותם. זה גם מגמד את כל התגובות השליליות. אני מקבלת תוכן מלא בהערצה ואהבה וזה פשוט בולע את התגובות הרעות".
"אם את אמא, אז את לא יכולה לפתח תחביבים?"
שלי קצב, שמשחקת בעיקר במשחקי סימולציה כמו The Sims 4 ו-Call of duty, משתדלת לאזן את התחביב עם האימהות. כמו דניאל דסטני היא מתפעלת ערוץ יוטיוב (WonderWoman), אלא שהיא גם מגדלת ארבעה ילדים מתחת לגיל 13 וגרה ביישוב שלומי בצפון - ממש על הגבול עם לבנון.
"פוניתי מהבית בהריון השלישי, היינו מפונים שנה וחזרנו. הילדות הגדולות משחקות איתי ביחד במחשב, בעבר הן גם השתתפו בערוץ, אבל עכשיו אני קצת בהפסקה מהשידורים החיים בערוץ בגלל המצב", היא מספרת.
על השילוב של חיי המשפחה והחשיפה ברשת היא מספרת: "הרשת של היום פרוצה ופתוחה ואין סינון בתכנים. כשהגדולה שלי איתי בערוץ אני נותנת למנהלים לנטרל את התגובות שיכולות להיות לא נעימות כדי שהיא לא תיחשף אליהן.
"הילדות שלי פחות מתחברות למשחקי יריות וטוב שכך, זה עדיין לא הגיל. אם הן ירצו בהמשך הן יכולות לשחק גם בזה. עכשיו כשאני משלבת אותן בערוץ אנחנו עושות שידורים של משחקים 'פמילי פרנדלי'. להורים שצופים אני יכולה להגיד תמיד להסתכל ולבדוק אחרי מי הילדים עוקבים. יש יוצרי תוכן שיכולים לתת ערך מוסף".
עם זאת, קצב מדגישה שמשחקי המחשב לא משתלטים על סדר היום שלה או של הילדים. "למרות שהבנות שלי משחקות במשחקי מחשב, הן מוגבלות מבחינת זמנים - גם במחשב וגם בסמארטפון ובטאבלט.
"אני לא מאיימת עליהן בשביל שיעזבו את המחשב, יש פשוט תוכנה שסוגרת אותו כשנגמר הזמן. צריך לדעת לעשות את האיזון בין המציאות שלנו והחיים האמיתיים, לבין גיימינג. המון הורים מדברים איתי על זה ברשת, ואני מבינה את הצורך של הילדים, אבל צריך איזון.
"הורים שיודעים שאני גיימרית מתייעצים איתי גם על משחקים ועל יוצרי תוכן. דרך הילדים גיליתי הרבה אימהות ש'התחבאו', הרבה גיימריות שקצת זנחו את התחביב כשהן נהיו אימהות.
אני חושבת שאסור לנו לעשות את זה, אסור לזנוח שום דבר רק כי נהיינו אימהות. זה לא ילדותי, זה התחביב שלנו. לפעמים זה גם עוזר להתחבר עם הילדים. אני נכנסת למשחקים עם אחיינים שלי וחברים של הילדים שלי אמרו לי פעם 'אני חייב משחק איתך'. לילדים הם אומרים 'איזה כיף לכם שיש לכם אמא גיימרית'".
נוסף על התגובות החיוביות מהורים ומהסביבה הקרובה, היא מקבלת ברשת גם תגובות שליליות, שלדבריה מתמקדות בעיקר בהיותה אישה ואמא. "אמרו לי הרבה פעמים 'לכי למטבח' או 'מה את עושה במחשב?'", היא סיפרה.
"אבל היו תגובות גם הרבה יותר אישיות. גבר כתב לי 'איזה מסכנות הילדות שלך, את במחשב אז את לא מגדלת אותן'. אני אמא מגיל 18, אני קודם כל אמא, הילדים עבורי הם קו אדום.
"לא אכפת לי מהתגובות השובניסטיות, אבל הגישה הזו של 'אמא לא יכולה לפתח תחביבים' קשה לי. בכל פעם שאני מקבלת תגובה מאישה שאמרה שנתתי לה כוח אני שמחה, זה מעצים אותי. ככה הבנתי שאני צריכה להמשיך. מהר מאוד על כל תגובה רעה אחת הייתי מקבלת לפחות 50 טובות".
"חיפשתי תוכן לצפות בו ומצאתי רק גברים"
על התגובות השליליות משתפת גם ענבר ארוסי, שמשחקת בעיקר ב-The Sims 4 ומגדירה את עצמה כ"אאוטסיידרית" בעולם הגיימינג. "הייתה תקופה שניסיתי לשחק במיינקראפט ולעשות סדרה קצרה ליוטיוב, אבל פשוט לא הצלחתי להתחבר למשחק. לא משנה כמה ניסיתי התוכן לא היה אותנטי והבנתי שבכוח זה לא יעבוד", היא משתפת.
"התגובות הראשונות היו זלזול בזה שהמשחק שלי הוא סימס, הגיבו לי כאילו זה לא גיימינג. וזה לא נעצר רק שם - לפני שהיה לי ערוץ משלי הייתי מנחה בערוץ הגיימינג. העלינו סרטון אחד שלבשתי בו גופייה לבנה וחולצה מכופתרת פתוחה. ניסינו להיות פחות רשמיים בערוץ.
"אבל אז מישהו הגיב שאני משתמשת במיניות שלי, רק כי אני לובשת גופייה. הייתי לבושה הכי רגיל, כמו כל אישה ברחוב. הצורך הזה של מגיבים לציין את מה שאת לובשת מתעורר רק כשעל המסך יש אישה. למה לא להתייחס לתוכן שלי?
"אבל למרות הכל זה תחביב מדהים. צריך פשוט לשים פס על כל מי שמעז לזלזל באינטליגנציה שלך כאישה או כגיימרית ולהמשיך. הגיימינג נתפס כתחום מאוד גברי, בייחוד בארץ.
בקורונה כשכולנו היינו תקועים בבתים התחלתי לחפש תוכן לצפות בו ומצאתי רק גברים. כבר אז היו נשים ברשת ששיתפו את המשחקים שלהן, אבל פשוט לא מצאתי אותן. בחו"ל לעומת זאת יש הרבה יותר נשים שגם משתפות וגם יש להן המון עוקבים והן מצליחות. פה בארץ זה קשה מאוד".
את הערוץ שלה, inbie, היא פתחה כאמור רק בשנים האחרונות, אבל התחילה לשחק הרבה לפני כן. "תמיד משכה אותי ההתעסקות בעולם אחר. להיכנס רגע למקום אחר, לעוד עולם שאני לא מכירה. סדרה יכולה לרגש אותך או לגרום לך לחשוב, אבל במשחק את פועלת, את בתוך הסיפור. זה מדהים", היא מסכמת.
