מעריצים של Capcom (Devil May Cry, Monster Hunter ועוד) נהנים לא קצת בשנים האחרונות, וזה נכון במיוחד עבור מעריצי Resident Evil, סדרת משחקי ההישרדות-אימה (Survival Horror) הוותיקה והאהובה.
מאז Resident Evil 7, שהפיח חיים חדשים בסדרה, קיבלנו מצד אחד ריימייקים איכותיים שנבנו על גבי הקלאסיקות תוך כדי שמירה על רוח המשחקיות המוכרת, ומצד אחר את הכותרים המקוריים שבע ושמונה, ששאבו השראה מגל משחקי אימה מודרניים.
במקרה ואולי שלא במקרה, המשחק התשיעי בסדרה, "רקוויאם" (Resident Evil Requiem) מגיע אלינו בחגיגות שלושים השנה של הסדרה, שכן המשחק הראשון יצא אי-שם עוד בשנת 1996. והאמת? קשה לחשוב על משחק טוב יותר מרקוויאם כדי לחגוג את המאורע.
משחקיות ודמויות: חבילה אחת שלמה
בכותר החדש ניכר כי הושקעו מאמצים לאגוד את כל החידושים והכיוונים השונים שהסדרה התנסתה איתם בשנים האחרונות, ולהביא אותם לכדי חבילה אחת שלמה. אולי זה סוג של מתנה.
זה מתחיל בעובדה שלמשחק יש שני כוכבים ראשיים, בדומה לקלאסיקות המוכרות: גרייס אשקרופט, שמופיעה לראשונה בסדרה, ו-ליאון ס. קנדי, הכוכב הוותיק והאהוב שחוזר גם הפעם להציל את המצב, בערך.
הדמויות הראשיות נבדלות זו מזו באישיות וביכולות, ויוצרות ניגודיות שמשחקת מצוין הן לטובת העלילה והן לטובת הצרכים והגיוון של המשחקיות.
מצד אחד יש את גרייס, הבת של אליסה אשקרופט (הגיבורה הראשית של אחד מהמשחקים הישנים יותר בסדרה). היא ואימה ניצולות של ההתפרצות המקורית של הווירוס בעיר ראקון (Racoon City), והיא נאלצת להתגבר על הפחדים שלה ולמצוא אומץ להמשיך הלאה.
מצד אחר יש לנו את ליאון, שכיכב בשלושה משחקים ראשיים אחרים בעבר, ואף הספיק להתבגר בכעשרים ושמונה שנים מאז המקרה בראקון סיטי (Resident Evil 2), הוא כבר וטרן מחוספס ומחושל, דמות שכאילו יצאה מסרטי אקשן.
בעיר Wernwood מתפרצת מגפה ביולוגית חדשה שמעלה זיכרונות ממקרי עבר, וגרייס וליאון נקלעים למרכז האימה. לאורך המשחק, השליטה ונקודת המבט מתחלפות מספר פעמים בין הדמויות, כתלות בעלילה, שבדרך כלל מציבה את ליאון קצת אחרי גרייס, הן במסלול והן בזמנים.
כברירת מחדל, נקודת המבט גם משתנה בין הדמויות, כאשר עם גרייס המצלמה נמצאת בגוף ראשון ועבור ליאון המצלמה נמצאת בגוף שלישי - אבל אתם חופשיים לבחור ולהחליף את ההגדרות בתפריט, אם כי קאפקום ממליצים להישאר בהגדרות האלו בשביל החוויה "המיטבית".
אפשר כבר להבין ולדמיין, איך אופי הדמויות בונה את המגוון שבמשחקיות, באיזון שבין הקלאסי והמודרני, ההישרדות-אימה, והאקשן: החלקים עם גרייס מתמקדים באימה והישרדות והחלקים עם ליאון באקשן.
הזומבים הפכו למעניינים באמת
מרבית האויבים שתפגשו במהלך הניווט הם כמובן זומבים, וזה מלחיץ, מאתגר (עד שצוברים קצת יותר ניסיון וכלים) ובעיקר מהנה כמו שזה נשמע.
לעומת כותרים קודמים, הזומבים ברקוויאם נבדלים אחד מהשני לפעמים בהתנהגות שלא קשורה באופן ישיר לקרבות. מלבד נשקים מזדמנים, לחלק מהזומבים נשארה התנהגות כלשהי שאפיינה את האדם שהם היו, שלאחר המוות הפכה לסוג של אובססיה.
למשל, הסדרן מכבה את האורות במסדרון, בעודו משנן בקול מפחיד "כי זה החוקים, האור חייב להיות כבוי". אם תדליקו את האור, תגרמו לו ללכת לאותו מתג בשביל לכבות אותו - ובכך להזיז אותו מהדרך שלכם.
או המנקה, שמקרצפת בשיגעון מפלצתי שלולית דם שלעולם לא תוכל לנקות, שכן היא שוטפת את המטלית בדלי שמלא בדם גם כן, אבל אתם יודעים בין אלו נקודות היא מתהלכת ויכולים להתחמק ממנה.
ולמרות זאת, כיאה למשחק אימה מוצלח, הוא גם יודע להפתיע בסכנות ואיומים חדשים, כתלות בהתקדמות שלכם במשחק, כמה מהאזור כבר גיליתם, וכמה מחלקי הפאזל כבר השלמתם, וזה מהנה כל פעם מחדש.
העולם: עקבי ומלא אופל
מצד אחד, העולם עקבי - גופות הזומבים נשארות באותו מקום עד שתעזבו את השלב לצמיתות, וזומבים לא מופיעים בחדרים שכבר ביקרתם סתם ככה מהאוויר. אבל הם כן מופיעים, בדרכים סבירות, במקומות שכבר חשבתם שהפכו לבטוחים.
למשל, זומבי שהרגתם לפני שעתיים עשוי לגדל מעין מוטציה של ראש ולהפוך לזומבי מהיר יותר שקשה יותר להרוג, או זומבי שלפתע מתעורר אחרי שדילגתם מעל הגופה שלו באיזה מסדרון נידח, אליו הייתם צריכים לחזור כדי לקחת משהו בהמשך.
העולם עצמו מפורט ומלא באווירה אפלה. התחושה היא שאתם בעולם אמיתי והמבנים שתבקרו כאילו תוכננו באמת, למרות הפאזלים המעט מגוחכים ששזורים בהם. השלבים בנויים בצורה מתוחכמת כך שחדרים ואזורים שיש לכם בהם עניין מתחברים זה לזה ביותר מדרך אחת.
למרות שגרייס לא מנוסה בקרבות ונאלצת גם להתמודד עם הפחד שלה שמלווה בטראומה, היא רחוקה מלהיות חסרת אונים. הנשקים השונים, אך מעטים, שברשותה מרגישים בעלי נוכחות ומשמעות.
יתרה מכך, גם כשהנשקים חלשים ודורשים יותר כדורים בשביל לגרום לנזק משמעותי לאויב, אתם יכולים לירות לזומבי ברגליים בשביל שיפול על הברכיים וכך תוכלו לדחוף אותו לרצפה, בין אם בשביל לברוח, ובין אם בשביל לגמור אותו סופית עם עוד כמה כדורים (אם כי זה לא בהכרח יהיה חכם, כי אלו גם ככה מוגבלים בכמות שלהם).
ככל שתחקרו חלקים חדשים, תגלו חדרים ומאגרים של משאבים, לצד כלי נשק משופרים. המשחק מעודד אתכם להתעמת עם הזומבים לעיתים, בין אם זה בשביל לחקור סודות בחדר מסוים, ובין אם זה כי אין לכם באמת ברירה.
בנוסף, כגרייס, תמצאו כלי שמאפשר לה להפיק מהדם של הזומבים משאבים יקרים שמאפשרים לכם ליצור תרופות, סכינים להגנה עצמית, תחמושת וכו'.
יש יותר מפחיד מזומבים
ולמרות זאת, הזומבים זה לא הכל. קיימים ברקוויאם גם יצורים מסוגים אחרים - מפלצתיים יותר, מפחידים יותר ומאיימים פי כמה, כל אחד עם סיפור רקע משלו שאפשר לגלות במסמכים השונים שמפוזרים ברחבי החדרים שתחקרו.
האויבים האלה מפחידים ומאיימים באופן שמצד אחד גורם לכם לחשוב "לא בטוח שאפשר להרוג אותו בכלל, עדיף שאברח", ומצד שני "אולי כן שווה לי לנסות להרוג אותו". בדרך כלל, כנראה שתוכלו להרוג את אותם אויבים, או לפחות את חלקם.
בכך, מתקבלים במשחק רגעים אמיתיים ומלחיצים של אימה ופחד, שיוצרים משחקיות הישרדותית מצוינת שדומה ללולאה הממכרת של Resident Evil 2, באותה תחנת משטרה ישנה ואגדית.
כל זה נשמע נהדר וטוב מספיק, שיכול להיות שכבר שכחתם שכל הזמן דיברתי בעיקר על גרייס. אבל היא למעשה רק צד אחד של המטבע.
ליאון חזר, והוא סקסי ומגניב מאי פעם
ליאון כאמור מביא את הצד של האקשן. בעוד שגרייס מסדירה את הנשימה אחרי עוד עימות עם זומבי אחד או שניים, ליאון בועט בדלתות, עורף ראשים של זומבים עם גרזן, תופס איזה מסור חשמלי, והופך לצייד בעצמו. אם זומבים היו יכולים לחשוב, הם כנראה היו בורחים ממנו.
בגלל שליאון מספק את האקשן, החלקים איתו מתפקדים כסוג של הפוגה במשחק, והם באים בדרך כלל אחרי הקטעים היותר מלחיצים עם גרייס. כאילו המשחק אומר: עכשיו תורכם להתעלל באותם יצורים שלפני רגע גרמו לכם לברוח.
הניגודיות הזו עובדת מעולה ותורמת הן לעלילה מעניינת והן למשחקיות מגוונת. אם יש רגעים שגובלים בפחד עם ליאון, זה בדרך כלל בגלל זירת קרב מאתגרת, טעות שעשיתם בעימות כלשהו, או כמה יריות שפספסתם ברגעים קריטיים.
גם חווית הסאונד של המשחק משובחת במיוחד ותורמת רבות לאווירה הכבדה והמאיימת. תמצאו את עצמכם עוצרים בשביל להקשיב לקולות המפחידים של הזומבים, כדי להבין מאיזה כיוון הם באים, או איפה הם מתחבאים.
במקום אחר, תשמעו את הצעדים העצומים של המפלצת הגדולה "שאין מצב שאני מנסה להתמודד איתה עכשיו" בקומה מעליכם. או שזה בעצם לידכם? האפקטים המיוחדים פוגעים בול ומשכנעים במיוחד.
החיים עם Path Tracing
אני קיבלתי לסקירה את גרסת המחשב של רקוויאם, וגיליתי שהמשחק רץ נהדר גם על מחשב פחות חדש, במיוחד אם לא מפעילים Ray Tracing או Path Tracing. גם חומרה ישנה תפיק משחקיות חלקה שנראית טוב, בסגנון ריאליסטי, טקסטורות מפורטות ותאורה משכנעת במיוחד.
אבל מה שלוקח את הגרפיקה רמה אחת קדימה ומופיע בפעם הראשונה בסדרה (וגם משהו שמספר בודד של משחקים מציע נכון לכתיבת שורות אלו), היא עצם היכולת להפעיל Path Tracing.
כש- Path Tracing מופעל, הוא מפיק חיים של ממש בתאורה של המשחק, וממלא את העולם במה שנראה כמו אור בעל נפח ממשי וצבעוני. בהגדרות הגבוהות ביותר עם Path Tracing -המשחק פשוט עוצר נשימה.
מדובר במימוש מצוין של הטכנולוגיה, ולא פעם מצאנו את עצמנו מתפעלים מאיזה חדר שמואר בצורה מדויקת שהיא גם נכונה וגם יפה, או איזו מכונית שהאור האדום החם שלה משתקף על המעיל של ליאון בתאורה רכה כמו במציאות. זה מורגש במיוחד כשלוקחים בחשבון את המורכבות של התאורה והעובדה שהשלבים נוטים לשחק עם התאורה ולהשתמש בה בשביל ליצור אווירה או אתגר, וזה מוסיף הרבה.
ועדיין, למרות שהמשחק רץ מצוין, Path Tracing לוקח מחיר כבד מאוד מהחומרה, ולצערי כנראה לא רלוונטי לרוב השחקנים. נדרש כרטיס מסך מתקדם וחזק בשביל להפיק קצב פריימים סביר, והיינו אומרים שבשביל חוויה מספקת עם הפיצ'ר הזה דרוש כרטיס 4080 או 5070ti של אנבידיה ומעלה (כמובן שזה תלוי ברזולוציה שלכם וקצב הריענון אליו מכוונים).
כמו מכתב אהבה לזוגיות ארוכת שנים, בריאה ופורחת, כזו שהיו לה רגעים קשים אבל זה כבר מאחוריה, Resident Evil 9 משלב את החידושים והשינויים של המשחקים המודרניים עם המוסכמות הקלאסיות של השושלת. המשחקיות מגוונת יותר מתמיד, מאתגרת ומפחידה במידה הנכונה, אבל גם יודעת לשחרר עם אקשן סוחף וכיפי. זו אימה שאפשר להילחם בה, זה ממכר.
