בעשור האחרון חברות הטכנולוגיה שכנעו אותנו שהעתיד הוא דיגיטלי ושכולנו צריכים לעבור לענן. הן מכרו לנו נוחות - בלי דיסקים, בלי מדפים עמוסים עם מארזים שצוברים אבק, בלי לחכות למשלוח. לוחצים על כפתור, והמשחק כבר מותקן.
על פניו, זה באמת נוח יותר. אבל מאחורי כל היתרונות האלה מסתתר ויתור אחד משמעותי שרובנו הסכמנו לו בלי לשים לב - הפסקנו להיות הבעלים של הדברים שאנחנו קונים.
סופו של עידן
ההכרזה של סוני, שלפיה החל מינואר 2028 כל משחקי הפלייסטיישן החדשים יימכרו בפורמט דיגיטלי בלבד, היא הרבה יותר מהחלטה לוגיסטית. היא מסמלת את סופו של עידן שבו היה אפשר להחזיק משחק ביד, להשאיל אותו לחבר, למכור אותו או פשוט לדעת שהוא יישאר שלך גם בעוד עשרים שנה.
במקומו מגיע מודל אחר לגמרי, שבו אנחנו לא באמת קונים משחק, אלא מקבלים רישיון להשתמש בו כל עוד החברה מחליטה לאפשר זאת. תנו לזה לשקוע רגע - במקום לשלם כמה מאות שקלים כדי להיות בעלים של משחק, אתם רק קונים את הזכות לשחק בו, וזה כל עוד סוני מאפשרת לכם.
מבחינה עסקית, קשה להאשים את סוני. הנתונים לצדה. כמעט 80% מהמשחקים כבר נמכרים דיגיטלית, ועלויות הייצור, ההפצה והאחסון של דיסקים רק הולכות והופכות למכבידות ומיותרות. בנוסף, מעבר למודל דיגיטלי מלא מעניק לחברה שליטה מוחלטת על המחירים, ההפצה, המבצעים ועל השוק המשני, שבו שחקנים יכולים כיום למכור משחקים יד שנייה בלי שסוני מרוויחה מכך שקל.
אבל מה שטוב לסוני לא בהכרח טוב לצרכנים. רוב האנשים בכלל לא יודעים שכאשר הם רוכשים משחק דיגיטלי, הם לא הופכים להיות הבעלים שלו. תנאי השימוש של פלייסטיישן מבהירים זאת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: אתם רוכשים רישיון שימוש אישי בלבד.
כל עוד הכול עובד כשורה, ההבדל כמעט בלתי מורגש. אבל ברגע שהסכם רישוי פוקע, השירות נסגר או החברה מחליטה להסיר תוכן - פתאום מתברר שהמוצר ששילמתם עליו מעולם לא היה שלכם. נסו לחשוב על עוד מוצר שעולה 300 שקל, שהיצרן יכול להחליט יום אחד שהוא פשוט מפסיק לתת לכם אותו.
המשחק GTA 6. יגיע רק דיגיטלית, ואתם לא באמת תהיו הבעלים של המשחק
(Rockstar Games)
התשלום עולה, הבעלות יורדת
בשנים האחרונות ראינו יותר ויותר מקרים שבהם חברות מחקו תכנים מספריות דיגיטליות, הפסיקו שירותים או סגרו חנויות מקוונות. לא מזמן סוני הודיעה גם על סגירת PlayStation Store עבור הפלייסטיישן 3 וה-PS Vita, תוך שהיא מבטיחה שניתן יהיה להוריד משחקים "בעתיד הנראה לעין". שימו לב לניסוח - לא לנצח, לא כל עוד החשבון שלכם קיים. רק "בעתיד הנראה לעין". זו בדיוק הבעיה.
והמשמעות רחבה הרבה יותר מעולם הגיימינג. זו אותה מגמה שאנחנו רואים גם בסרטים, בסדרות, במוזיקה ואפילו בתוכנות. אנחנו משלמים יותר מאי פעם על מוצרים דיגיטליים, אבל בפועל מחזיקים בפחות ופחות נכסים. הכול מבוסס על מנויים, רישיונות ועל גישה זמנית, שאפשר לשנות או לבטל בהחלטה חד-צדדית של החברה.
משחק שיצא למשל רק בפורמט דיגיטלי, עלול להפוך בתוך כמה שנים לפריט שלא ניתן להשיג באופן חוקי בשום מקום. זה כבר קרה לאחר סגירת החנויות של נינטנדו ל-3DS ול-Wii U, ואין סיבה להניח שההיסטוריה לא תחזור על עצמה.
משחק שיצא רק בפורמט דיגיטלי, עלול להפוך בתוך כמה שנים לפריט שלא ניתן להשיג באופן חוקי בשום מקום.
האם זה אומר שסוני טועה? לא בהכרח. כנראה שגם אם הייתה ממשיכה לייצר דיסקים, רוב הלקוחות היו בוחרים ממילא להוריד את המשחקים, כי העולם באמת הולך לכיוון שירותי ענן ודיגיטל.
אבל אם חברות הטכנולוגיה רוצות שנאמץ את העתיד הזה בלב שלם, הן יצטרכו לתת לנו הבטחה שהמשחקים שקנינו לא ייעלמו. שהספרייה שבנינו לאורך שנים לא תלויה במצב הרוח של תאגיד או בשינוי אסטרטגי.
ובעיקר, ביטחון שכאשר אנחנו משלמים מאות שקלים על משחק חדש, אנחנו באמת קונים משהו - ולא רק שוכרים אותו עד להודעה חדשה. כל עוד אין חלופה, קשה להשתחרר מהתחושה שהעתיד הדיגיטלי הוא בעיקר עסקה טובה יותר עבור החברות מאשר עבור מי שמשלם להן.
