אחרי שני עשורים, סדרת משחקי הפעולה "אונימושה" (Onimusha) זוכה לאתחול מחדש עם המשחק החדש Way of the Sword. מיאמוטו מוסאשי הוא אחד הסמוראים המפורסמים ביותר בהיסטוריה ובאגדות של יפן, ומוכר גם בתור "הסמוראי הבלתי מנוצח". המשחק מציג גרסה אלטרנטיבית של שנותיו הצעירות ושל הדרך שהובילה אותו להפוך לאגדה, בעולם שבו קיימים שדים בשם "אוני" (Oni) ו"גנמה" (Genma).
בניגוד לרצונו, מוסאשי מקבל כפפת אוני שמסוגלת לשאוב את נשמותיהם של אויבים מובסים ולהתחזק באמצעותן. מבחינתו זו בעיה: הוא סמוראי שרוצה להצליח בכוחות עצמו, ולא בזכות מתנות משדים שמעניקות לו יתרון לא הוגן. ישנם עוד כמה אנשים שמחזיקים בכפפות כאלה, וחלקם אף מתפתים להזין אותן בנשמות של בני אדם חפים מפשע.
מוסאשי, מצידו, מסתפק כמובן בנשמות של השדים הרעים. בזמן שהוא מנסה לעשות את חלקו ולעצור את פלישת השדים, בתקווה שכך גם יצליח להיפטר מהכפפה, הוא לומד להגן על מה שיקר לו ועובר מסע שמעצב את דרכו. אם תרצו, את דרך החרב.
משחקיות
במיוחד בשעות הראשונות של אונימושה, זמן רב מוקדש לסרטונים איכותיים ומעניינים שמשלבים דרמה, אקשן וגם קצת קומדיה, וגורמים להתאהב במוסאשי מהר מאוד. זה קורה גם בזכות הבעות פנים ריאליסטיות מאוד, עם תשומת לב לפרטים הקטנים שעוזרים להעביר היטב את הרגשות של הדמויות.
זה ממש לא מובן מאליו למצוא רמה טכנית גבוהה כל כך בהבעות הפנים במשחק אקשן של קאפקום, אבל עכשיו, אחרי שהרף הזה נקבע, נצפה לראות אותו גם במשחקים הבאים של החברה. עם זאת, ככל שמתקדמים במשחק, כמות הסרטונים המבויימים, כלומר אלה שמרגישים כמו קטעים מסרט של ממש, הולכת ופוחתת.
במקומם, לא מעט רגעים עלילתיים מועברים באמצעות דיאלוגים יבשים ומשעממים בין הדמויות, שמשמשים בעיקר כתפר בין משימה אחת לאחרת ושולחים אתכם ליעד הבא. יש לא מעט קטעים כאלה, וחבל.
באונימושה תמצאו שילוב בין שתי גישות: שלבים לינאריים יחסית, לפעמים עם מעט מעגליות ואזורים צדדיים, לצד מפה חצי-פתוחה בעיר קיוטו. השלבים הלינאריים מגוונים ומעניינים, ובאופן כללי מתמקדים באקשן ובעלילה, עם תיבות אוצר שמפוזרות בדרך ובדרך כלל מכילות פריטי ריפוי או שדרוגים זמניים שמסייעים בקרב.
בצד השני נמצאת קיוטו, שנפתחת בהדרגה לאורך המשחק בהתאם להתקדמות העלילה. בכל פעם אתם מבצעים מעין טיהור של אזורים חדשים בעיר, עוזרים לתושבים לחזור לבתיהם ובמקביל פותחים את אותם אזורים למשימות צדדיות ולחיפוש אחר תיבות אוצר ופריטים שונים.
לב המשחק נמצא בקרבות המדויקים ובאמנויות החרב. למוסאשי יש תחושת משקל ומומנטום, כך שברגע שהתחלתם מתקפה אתם מחויבים אליה, אבל המשחק דווקא מעודד סגנון הגנתי. בדומה למשחקי אקשן כמו Sekiro, ההגנה כאן משמשת גם כאמצעי להתקפה: פעמים רבות המטרה היא להתיש את מד ה-Stamina של האויב, לפתוח אותו למכת סיום או, במקרה של בוסים, לגרום לו נזק משמעותי.
לכל סוג של הגנה יש שימוש שונה. Dodge מאפשר להתחמק מבעיטות, אגרופים ו-Grab, בדומה למשחקי מכות. Parry מיועד להדיפת התקפות נשק וניתן להמשיך ממנו גם להגנה רגילה. Deflect דומה ל-Parry, אבל דורש תזמון מדויק יותר ובתמורה גורם נזק משמעותי למד ה-Stamina של האויב. לבסוף יש את Issen, שהוא למעשה הגרסה של המשחק ל"ההגנה הכי טובה היא התקפה".
חלונות הזמן של Parry ו-Deflect נדיבים יחסית למשחקי אקשן אחרים. אונימושה מאוד רוצה שתצליחו להיכנס לפנטזיה הזאת של דו-קרב חרבות מדויק. התחמקות בתזמון נכון מאפשרת להעניש את האויב במהלך מיוחד שגורם נזק גבוה, בעוד Issen גורם את הנזק הרב ביותר: צריך לתקוף רגע לפני שהמכה של האויב פוגעת בכם, מתוך "מצב מנוחה". זה גם המהלך שהכי קשה לתזמן, במיוחד בקרבות מול בוסים.
הקרבות הרגילים מהנים מאוד בזכות השילוב בין מערכות הקרב האלה, וגם בזכות אנימציות מעולות ואויבים שכיף להילחם בהם. עם זאת, רבים מהם קלים מדי, בעיקר משום שהם פשוט לא מספיק אגרסיביים, וזה מונע ממערכת הקרב לממש את מלוא הפוטנציאל שלה.
מצד שני, קרבות הבוסים הם מהרגעים הטובים ביותר שיש למשחק להציע. המגוון, המהלכים המיוחדים והצורך ללמוד אילו מתקפות אפשר להעניש ומתי אפשר לתפוס את הבוס עם Deflect יוצרים לא מעט רגעים מצוינים. במילים פשוטות, כשהאקשן של אונימושה עובד כמו שצריך, הוא סוחף.
קלישאות על קלישאות
אונימושה שואב לא מעט השראה ממשחקי טריפל-A מערביים, ולא תמיד מהדברים הטובים שבהם. זה מתחיל בקול של מעין "פייה מלווה" שמזכיר לכם להשתמש במהלך מסוים כדי לשבור את ההגנה של האויב, ממשיך במוסאשי שמסביר לעצמו בקול רם איך לפתור את ה"פאזל" שרק עכשיו הגעתם אליו, ומגיע עד להתרוצצות ברחבי קיוטו בעקבות אייקונים שמסמנים דברים שצריך לאסוף.
בהשראת The Witcher 3, למשל, יש קטע שבו מוסאשי מתחקה אחר מפלצת, בדומה לאותו תסריט מוכר שבו גרלט עוקב אחר סימנים וממלמל לעצמו את המסקנות שלו תוך כדי. אלא שכאן מדובר בשלב לינארי מאוד, שלמעשה מרגיש כמו מסדרון שהקירות שלו פשוט הוחלפו בעצים ובשיחים. ממילא אי אפשר לבחור בדרך אחרת, ולכן כל המנגנון מרגיש מאולץ ולא באמת מוסיף עניין לעלילה או למשחקיות.
וכך, ברחובות קיוטו העתיקה, איפשהו בין איסוף של "חתיכות ברזל" שנועדו לחזק את החרב בעוד כמה אחוזי נזק, לבין "הכלב האבוד" החמישי שהצלתם באמצעות ליטוף בבטן, חייבים לעצור לרגע ולשאול: מה לעזאזל אנחנו עושים פה? זה באמת מה שרציתם, קאפקום? במשחק שיש בו דברים מעניינים בהרבה לעשות, למה להציע לנו כל כך הרבה שעות שמזכירות דווקא את החלקים המשעממים יותר של Assassin's Creed?
זה לא שהשיטוט במפה אינו מהנה. המשחקיות טובה, כיף לשלוט במוסאשי ולפעמים גם מוצאים אזורים או משימות מעניינים יותר. אבל באופן כללי, החוויה במפה הפתוחה פשוט פחות טובה. היא בנויה מהרבה מהקלישאות הפחות מוצלחות של משחקי עולם פתוח, בדיוק מאותם מקומות שבהם העיצוב בז'אנר הזה מרגיש עצל. עבור סטודיו שאחד היתרונות שלו הוא בדרך כלל היכולת להתמקד במה שחשוב, המעידות האלה מפתיעות.
ככותר נוסף שמשתמש ב-RE Engine, הגרפיקה והביצועים לא מאכזבים. במיוחד בשלבים הלינאריים, שמציעים מגוון רחב יותר של נופים, יש לא מעט מקומות ורגעים מרשימים שגורמים לרצות לעצור לרגע ולהסתכל סביב: מקדש עתיק על הר, עצים עם שלכת מסביב ויער שמכוסה בערפל של בוקר.
אבל אז מגיעים שוב לקיוטו. לא רק שתבלו בעיר הזאת יותר זמן מבכל אזור אחר במשחק, חלקים גדולים ממנה מרגישים מונוטוניים ופחות מעניינים מבחינה גרפית מהשלבים הלינאריים.
ועדיין, קשה שלא להשוות את הנופים למשחקים כמו Ghost of Yotai, שהצליח להרשים יותר. גם מבחינה טכנית כבר ראינו משחקים מרשימים יותר על גבי RE Engine. לא תמצאו כאן Path Tracing, למשל, ואפילו השימוש ב-Ray Tracing מוגבל יחסית. מצד שני, התאורה טובה ועקבית ורמת הפירוט של העולם גבוהה ומלוטשת. חשוב יותר, הביצועים מעולים והמשחק רץ חלק וללא תקיעות.
בשורה התחתונה
בדומה למוסאשי, הלב של אונימושה נמצא במקום הנכון. קל להתאהב בו, ובהחלט יש כאן הרבה דברים שעובדים. למרות כל הבעיות הקטנות, מדובר במשחק ממכר ומהנה.
עם זאת, מערכת קרבות מצוינת לבדה לא מספיקה. אונימושה היה יכול להיות משחק מצוין אם המפתחים היו מבדילים טוב יותר בין עיקר לטפל, ובעיקר מוותרים על חלק מהתוכן שמאריך את המשחק בלי באמת להפוך אותו לטוב או מעניין יותר. לפעמים, פחות זה פשוט יותר.
ציון: 8/10
