השאלה "האם המהפכה באיראן קרובה?" נשמעת במערב כבר עשורים, אבל מי שבאמת רוצה את התשובה לא צריך לחפש אותה בדו"חות מודיעין, אלא פשוט לפתוח את הפיד. אני עוקב כבר מספר שנים אחרי הרשתות החברתיות ברפובליקה האסלאמית, והמסקנה ברורה: אינסטגרם וטיקטוק הם לא רק אפליקציות, הם החמצן של דור ה-Z במדינה המסוגרת הזו. הם מחוברים לעולם הרבה יותר ממה שאנחנו מדמיינים, והם כועסים.
עד לא מזמן, הפיד האיראני היה סוג של אסקפיזם. רוב הסרטונים היו מערכונים קלילים על חיי היומיום. יוצרי תוכן צחקו על יוקר המחיה או על מנהגים עתיקים כמו ה"תאארוף" (Taarof), אותה אומנות נימוס פרסית מתישה אך חיננית, שבה אדם מסרב להצעה (כמו תשלום או אוכל) שלוש פעמים מתוך נימוס, גם אם הוא מת לכך, והצד השני חייב להמשיך להציע עד שההצגה נגמרת. אבל בחודש האחרון? הצחוק נגמר. הפיד הפך לזעקה.
1 צפייה בגלריה
חמינאי נואם בפני סטודנטים בטהרן
(צילום: KHAMENEI.IR / AFP, West Asia News Agency)/Handout via REUTERS)
כשאגם הופך למדבר מלח
השינוי הקיצוני התחיל במשבר התשתיות. זה התחיל בחשמל, שאספקתו הופסקה למספר שעות ביום והמשיך לשיבושים באספקת המים. אבל כל זה התגמד מול המפלצת האמיתית: משבר המים הלאומי שהגיע אחרי שש שנות בצורת במדינה.
הטרנד החדש והמצמרר בטיקטוק האיראני הוא סרטוני "לפני ואחרי". אלפי צעירים מעלים תמונות נוסטלגיות שלהם שוחים במאגרי מים ענקיים וכחולים, ואז חותכים למציאות של היום: מדבר צחיח וסדוק.
ימת אורמיה לפני ואחרי
הדוגמה הכואבת ביותר היא ימת אורמיה (Lake Urmia), אגם המלח שהיה בעבר הגדול ביותר במזרח התיכון והשישי בגודלו בעולם, הממוקם בצפון-מערב איראן בין מחוזות אזרבייג'ן המזרחית והמערבית (להבדיל מהמדינה אזרבייג'ן, א"ב).
בעבר, גודלה היה כ-5,200 קמ"ר - פי 3 ויותר מהכינרת בשיאה - וזו הייתה פנינה תיירותית ואקולוגית. כיום? היא התייבשה כמעט לחלוטין. והסיבה אינה רק הטבע, אלא בעיקר יד אדם - הסטה רשלנית של נהרות וניהול כושל של המשטר במשך שנים.
כאילו לא די בזה, בשבועות האחרונים הרשתות מוצפות בתיעוד של שריפות ענק ביערות. השילוב של חום קיצוני ויובש מצית את השטח, והמשטר? עומד חסר אונים. אין מטוסים, אין ציוד, והכי גרוע - אין מים לכבות את האש.
צעירים איראנים במאגרי מים שכבר התייבשו
טהרן קורסת (תרתי משמע)
אבל הדרמה האמיתית מתרחשת מתחת לאדמה. כתוצאה משאיבת יתר מטורפת של מי תהום כדי לפצות על היובש, האדמה בטהרן פשוט מתחילה לקרוס פנימה. התהליך, המזכיר את הבולענים בים המלח אצלנו אבל בקנה מידה אורבני, גורם לקרקע בבירה לשקוע בקצב מבהיל של כ-30 ס"מ בשנה.
בסרטונים שעולים מתוך העיר, שחיים בה ובסביבותיה כ-15 מיליון איש, רואים בורות שנפערים סתם כך באמצע הכביש או המדרכה. המצב כל כך חמור, שראש הממשלה הנבחר, מסעוד פזשכיאן, כבר הזהיר בפומבי שייתכן ובקרוב לא יהיה מנוס מלפנות את טהרן ולבנות בירה במקום אחר. תחשבו על זה רגע - פינוי של מטרופולין שלם בו מתגוררים כ-15 מיליון איש בגלל קריסת קרקע
בולען בטהרן
געגועים לאנגלית של השאה
המשבר האקולוגי פוגש משבר כלכלי חריף. הפעלת מנגנון ה"סנפ באק" (החזרת הסנקציות הבינלאומיות באופן אוטומטי) הקפיצה את מחירי המצרכים לשמיים. המצוקה הזו הוציאה מהאדישות גם את המבוגרים יותר, אלו שקצת מעל דור ה-Z. הם מצטרפים לצעירים בסרטונים נואשים, וקוראים לממשלה פשוט לפנות את הדרך.
וכאן נכנס אלמנט מרתק: הנוסטלגיה. בניגוד לדור המבוגר שחווה את המהפכה, הדור הצעיר לא הכיר את השאה. כל מה שיש להם זה הסיפורים של ההורים והסבים, וההשוואות ברשתות הן קטלניות עבור המשטר הנוכחי.
הטרנד החם הוא מסך מפוצל: בצד אחד האנגלית העילגת והמביכה של חברי הממשל הנוכחי מול מראיינים זרים, ובצד השני האנגלית המושלמת, הרהוטה והאריסטוקרטית של השאה.
ההשוואה גולשת אפילו לאופנה - הצעירים מעריצים את החליפות המודרניות והלבוש המוקפד של תקופת השאה (שנראה רלוונטי גם היום), לעומת הגלימות המרושלות והצ'אדורים השחורים שמזוהים עם משטר האייתוללות.
השוואה בין השאה לבין האייתוללות
המסר לישראל: "אל תתערבו"
באופן מפתיע, גם המלחמה מול ישראל הפכה לנושא ויראלי, אבל לא כמו שחושבים. הסרטונים לא קוראים להשמדת ישראל, אלא להפך. צעירים איראנים מישירים מבט למצלמה, בפנים גלויות וללא פחד, ושולחים מסר לירושלים: "לא צריך לתקוף אותנו. חבל על הטילים שלכם. המשטר הזה כבר יהרוס את איראן לבד בלי עזרתכם".
גם הסמלים חוזרים לרחובות. דגל "האריה והשמש" - הדגל האיראני העתיק שהמשטר הנוכחי מחק ממנו את הסמל כדי להכחיד את זכר המלוכה - מונף עכשיו בהפגנות כהתרסה ברורה. הקריאות "רזה שאה, מנוחתך עדן" נשמעות בכל הפגנה, ושלטים עם דמויותיהם של חומייני וחמינאי עולים באש מידי לילה, כשהתיעודים הופכים ויראליים תוך דקות.
רזא שאה נשמתך עדן
השורה התחתונה
כל אלו הם סימנים מעודדים מאוד עבורנו ועבור העם האיראני. המיאוס מהשלטון הגיע לנקודת רתיחה. אבל, ויש כאן אבל גדול, אסור לשכוח מול מי אנחנו עומדים. מדובר במשטר משיחי, שמקדש את המוות על פני החיים.
החשש האמיתי הוא שכדי לעצור את הסחף הפנימי ולאחד את העם, המשטר יחפש "אויב משותף" (נחשו מי) ויתקוף אותו. למרות הידיעה שהמחיר יהיה כבד והאזרחים שוב ישלמו אותו, המשטר בטהרן הוכיח בעבר שהוא מוכן להקריב הכל, כולל את עמו שלו, על מזבח הישרדות השלטון.
אפי בנאי, מומחה לרשתות חברתיות באיראן
