הכל התחיל מזה שנגמר לי הקפה.
עכשיו אני, עזבו אותי מקפה מתוחכם. תעשו לי נס בזכוכית כמו של המורות, ואני מבסוט.
אבל פתאום נזכרתי באיזו חנות קטנה וחמודה של קפה וממתקים ליד הבית, שתמיד הבטחתי לעצמי שאכנס אליה.
החלטתי שזה יהיה הטיול היומי שלי.
קליפ יום העצמאות 2020

העמסתי את הפק"ל – טלפון, ארנק, מפתחות, מסיכה, שני שפריצים של אלכוג׳ל - ויצאתי לדרכי.
"אהלן!" פתחתי את דלת החנות, שבה הזמן עצר מלכת.
ריח ממסטל של קפה קלוי ושל שוקולד, מיכלי פלסטיק שקופים מלאים בפולי-קפה מזנים שונים, מדפים עמוסים בממתקים תוצרת חוץ, מקינטות צבעוניות, צנצנות מלאות בסוכריות חמוצות, בונבוניירות מנויילנות במילוי ליקר דובדבנים, ומוכר אחד קטן עם עניבת פרפר, זקן ומאובק אפילו יותר מהבונבוניירות.
אחרי שהוא המליץ לי על הקפה הכי טוב שלו ("גם ברומא לא תמצא כזה קפה!!"), התגלגלה שיחה.
40 שנה הוא בחנות הזאת.
בוקר בוקר.
גשם. שמש. חג. מלחמה. בחירות שלישיות. והוא שם.
מדקלם בעל-פה את ההיסטוריה של כל חפיסת שוקולד. של כל פול-קפה. של כל לקוח.
ופתאום, אחרי 40 שנה הוא נאלץ לסגור.
כבר כמעט חודש שלם שהוא לא מקיים את הטקס הקבוע שלו, שמחזיק אותו חי - לקום בבוקר, להתארגן, להגיע לחנות, לנעוץ מפתח מתכת במנעול חלוד, ולסדר שקיות בוהקות של קפה על מדפים צפופים.
קליפ עצמאותקליפ עצמאות
שמרנו על כולם, גם כשהיינו רחוקים
(מתוך הקליפ)
כבר כמעט חודש שלם שלא נכנס כסף. והמצב מר. מר יותר מכל קפה שהוא מוכר.
רק ביומיים האחרונים הוא העז לפתוח, אבל אף אחד לא מגיע.
"כנראה שאף אחד לא רוצה לשתות קפה ולהישאר ער במצב הזה..." הוא ניסה לזרוק בדיחה, אבל אני אפילו עניבת הפרפר שלו נראתה לי עצובה פתאום.
והנה, תוך כדי שאנחנו מדברים, נכנסת אישה.
מה זה נכנסת? דופקת כניסה שלא היתה מביישת את ג׳יי-לו בסופרבול.
מהאינטראקציה ביניהם אני מבין שהיא לקוחה קבועה.
היא מדברת בטלפון בקולניות. ואז מנתקת. ושוב מדברת. ומורידה את המסיכה המעוצבת שלה. ואז מעלה אותה שוב על הפה. היא מסמסת. ואז מוציאה אלכוג׳ל מהתיק ומיישרת את מגדל השוקולדים במדף שלידה. נשבע לכם, אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי מנחש שהיא מנהלת את כל משבר הקורונה בישראל.
״הקפה הכי טוב בתל אביב! כבר 5 שנים אני קונה רק פה!״ היא זורקת לי ואז פונה למוכר: "אני צריכה קפה. הרבה קפה. ושתטחן לי. יש לך לתת לי בארגזים?" היא מפצירה בו ותוך כדי מציעה לי שפריץ מהאלכוג׳ל שלה.
"מה זאת אומרת בארגזים?" המוכר מגמגם אל מול הצונאמי האנושי שפקד את חלקת האלוהים הקטנה שלו.
נעם חורבנעם חורב
נעם חורב. מסתכל על כל מה שהרווחנו ביושר
(צילום: איתן ברנט)
"מה לא ברור? תגיד, מה חשבת, שנשאיר אותך לבד? תתכונן, אני הולכת לגמור לך את כל הקפה בחנות. כבר אספתי הזמנות מהקבוצה החופרת של הווטסאפ של הבניין, ומהקבוצה של הגן של הילדה, ומהקבוצה של המשפחה של בעלי, למרות שאלה, מה הם מבינים בקפה... זה יהיה נס אם הם ישתו..." היא נקרעת מהבדיחה של עצמה.
"נו, אין לי הרבה זמן, הקטנים לבד בבית, על בליינד אני חוזרת לבית שרוף. תגיד לי כמה אתה יכול לתת לי", היא מזרזת אותו בתנועות ידיים מוגזמות.
"אני אבדוק כמה יש לי פה..." המוכר מסנן בעיניים דומעות ומבולבלות, ונבלע בחדר האחורי.
"בנאדם זהב. תקנה רק ממנו!" היא פוקדת עליי.
אחרי כמה דקות הוא יוצא בידיים עמוסות בשקיות קפה ובעיניים עמוסות בתקווה.
היא ניגשת אליו, ובזריזות שתלטנית עוזרת לו לסדר ולארגן את השלל.
הסתכלתי עליהם מהצד, ושם - בחנות הקטנה והמנומנמת הזאת, נגלה אליי הסיפור הישראלי בתפארתו.
הכל בסוף מסתכם בזה. במוכר זקן עם עניבת פרפר שמחה ובאישה קולנית עם מסיכה מעוצבת, שמגלמים בתוכם את כל הערבות ההדדית. הדאגה. הנתינה. המסירות הזאת, שאופיינית רק לנו.
ונכון, שבתוך המציאות המורכבת שלנו קל לשכוח את זה. ונכון שלפעמים הקולות הקיצוניים מסתירים לנו את התמונה הגדולה. ונכון שיש עוד הרבה עבודה.
אבל את זה, אף אחד לא יוכל לקחת לנו.
תחשבו על זה -
לפני 70 ומשהו שנה היינו שלדים גוססים על גדרות תיל.
זרוקים בערימות, זה על זה, בתוך קבר אחים שחפר השטן.
ותראו אותנו עכשיו.
אשכרה חזון העצמות היבשות.
תחיית המתים.
וכן, אתם יכולים למנות את כל מה שרע, את כל מה שדורש תיקון, את כל מה שמעוות.
ואתם יכולים להגיד שהפאתוס הלאומי הזה מחליא אתכם, ואתם יכולים לסובב את המבט לצד השני, ואתם יכולים לצקצק בלשונכם, להרים את גבתכם, להזעיף את מבטכם, ולערוך רשימה של כל העוולות, המחדלים, השחיתויות והשערוריות הערכיות שמשתוללות כאן - אבל עשו טובה, תסתכלו שניה סביבכם. תראו מה בנינו ב 70 ומשהו שנה. אמאל'ה ואבאל'ה.
מדינה כל כך קטנה עם כל כך הרבה מורכבויות. עם כל כך הרבה אבנים בנעליים. עם כל כך מעט סיכויים.
איפה יש לזה תקדים?
אז לכבוד יום הולדתה של המדינה היחידה שיש לנו, אני בוחר, במודעות מלאה – להסתכל על כל מה שהרווחנו ביושר, על כל הטוב, היפה, האנושי, מתוך תקווה אמיתית ואולי נאיבית, שאת כל הרע והחולה עוד נלמד עם הזמן לתקן.
"יש מצב אתה עוזר לי לעשות נגלות לאוטו?" האישה שואלת אותי ודוחפת לי ארגזים לידיים.
"בטח", אני עונה לה כאילו יש לי ברירה.
"אל תשכח את הקפה שלך!" המוכר מגיש לי את החבילה הארוזה.
"אתה יודע מה, תעשה לי גם איזה ארגז... בכל זאת, אם אתם אומרים שהקפה כזה טוב..." מילות הקליפ
אני קופצת עכשיו בזמן, כמה שנים קדימה
אתה אבא די חדש, ואני - אני כבר אמא.
אני לוקחת את הילד לשיחה צפופה
מספרת מה היה כאן, אחחח... איזו תקופה
בכל זאת התבגרנו והרבה כאן השתנה
זה כבר לא אותו עולם, לא אותה המדינה
ומה שאז נראה כמו משבר שלא עובר
הפך עם השנים להיות שעון מעורר
כי לא יצאנו מהבית, אבל יצאנו מהבוץ
ולמדנו איך לקחת הפסקה מהמירוץ
ואכלנו כל יום פיצה, הסתפרנו בסלון
הספקנו למיין את הבגדים שבארון
והבנו מה חשוב, ונצמדנו לשמחה
וחפרנו כל היום לחברים, למשפחה
וחרשנו כל הלילה על כל הערוצים
ולמדנו לבשל, נגמרו התירוצים
ועשינו כל יום כושר בשש מול המסך
אני עשיתי כושר בעיקר במטבח...
ושמרנו על כולם, גם כשהיינו רחוקים
התעקשנו לא ליפול, רק לצאת מחוזקים
ולא היה חשוב הצבע או הגזע או הדם
הסירה אותה סירה, וכולנו בני אדם
אז פתחנו את הלב ממש כמו ילדים
והיינו לבד אבל לא הרגשנו בודדים
ויצאנו למרפסת וצרחנו ת׳שירים
ולמדנו אז לסמוך, אפילו על זרים
וכולנו התגייסנו לצבא אחד גדול
כי תגיד לי מי יכול עלינו, תכלס, מי יכול?
אז אני יושבת עם הילד, והוא לא מפסיק לשאול
אני מספרת לו בקול את הסיפור שלא סופר
ועל איך עכשיו יותר טוב, עכשיו יותר מואר
על איך נפלנו אז בבום כדי לקום שוב בתנופה
ואיך לפעמים המחלה היא בסוף גם התרופה
קרדיטים
מילים: נעם חורב
בימוי ועריכה - רומן בוצ'אצקי
הפקה - ROMS
ניהול הפקה - גלית בורנצוויג
השלמת צילומים - מישה קמינסקי, אולג בלזנוב
עיצוב סאונד - ישי רזיאל
קריינות - אניה בוקשטיין
תודה רבה לכל האנשים ששיתפו ושלחו את הסרטונים הביתיים שלהם!
הסרטון נוצר במסגרת פרויקט Stay Home With Me
חג עצמאות שמח!