משבר האנרגיה המחריף של מהפכת הבינה המלאכותית דוחף את עמק הסיליקון לחפש פתרונות שנשמעו עד לאחרונה כמו מדע בדיוני מובהק. בעוד חברות הטכנולוגיה שוברות את הראש כיצד להמשיך ולהזין את תיאבון החשמל והמים המפלצתי של מודלי הענק, שורה של מיזמים וחברות תשתית כבר בוחנים את היעד הבא להקמת מרכזי נתונים: מסלול לווייני סביב כדור הארץ.
אז למה החלל הפך למפתה פתאום?
הרעיון מאחורי שיגור שרתי AI לחלל נשען על פיזיקה פשוטה. מעבר לאטמוספרה, לוחות סולאריים יכולים לקלוט קרינת שמש רציפה ובלתי מופרעת 24 שעות ביממה, בעוצמה הגבוהה בעשרות אחוזים מזו המגיעה לקרקע, וללא תלות במזג אוויר או בעונות השנה.
בנוסף, בעיית הקירור - אחד האתגרים העיקריים בחוות שרתים על פני כדור הארץ, שגוזלת מיליארדי ליטרים של מים מתוקים ומעמיסה על רשתות החשמל - מקבלת מענה פוטנציאלי באמצעות פיזור חום ישיר לקור העמוק של החלל באמצעות מערכות קירור ייעודיות.
אלא שלצד היתרונות התאורטיים, המציאות ההנדסית רחוקה מלהיות פשוטה. העלות לשיגור קילוגרם בודד לחלל אמנם צנחה באופן דרמטי בשנים האחרונות הודות למשגרים הרב-פעמיים של ספייס אקס ובלו אוריג'ין, אך משקלם של מרכזי נתונים מודרניים, המורכבים מאלפי מעבדים גרפיים כבדים, שנאים ומערכות קירור מורכבות, עדיין הופך כל פרויקט כזה ליקר להחריד.
מעבר לכך עומדים אתגרי אמינות ותחזוקה: קרינה קוסמית עזה עלולה לשבש את פעולת השבבים ולגרום לשגיאות זיכרון תכופות, בעוד שכל תקלת חומרה פשוטה אינה ניתנת לתיקון ידני על ידי טכנאי. לכל אלה מתווסף אתגר רוחב הפס והשיהוי, כאשר העברת כמויות עצומות של נתונים בין כדור הארץ ללוויינים באמצעות תקשורת לייזר או גלי רדיו מציבה צוואר בקבוק טכנולוגי משמעותי.
החיפוש אחר אתרי מחשוב קיצוניים אינו חדש. חברות טכנולוגיה כבר בחנו בעבר הצבת שרתים מתחת לפני הים כדי לחסוך בעלויות אנרגיה וקירור, דוגמת פרויקט Natick של מיקרוסופט, שהוכיח כי איטום שרתים במעמקי האוקיינוס מפחית תקלות אך נותר מוגבל בהיקפו המסחרי.
כעת, המחסור החמור בחשמל מביא את התעשייה להשקעות ישירות באנרגיה גרעינית לצד חוות השרתים, אך הזינוק הבלתי פוסק בצריכה מותיר את רעיון מרכזי הנתונים החלליים כאופק מסקרן שמושך עניין גובר בקרב משקיעים.
חוות השרתים התת ימית של מיקרוסופט
(צילום: מיקרוסופט)
ומה קורה בעולם?
המאמצים להעביר תשתיות חישוב לחלל מקבלים משנה תוקף נוכח מאזן הכוחות העולמי. בארצות הברית, יוזמות בתחום נשענות על שיתופי פעולה בין סוכנות החלל נאס"א, חברות חלל פרטיות וענקיות הענן, במטרה לשמר עליונות טכנולוגית ולמנוע עומס יתר על רשת החשמל הלאומית.
מנגד, בסין הדיון סביב חוות שרתים מחוץ לכדור הארץ משתלב ישירות בתוכנית החלל הלאומית של בייג'ינג, כחלק ממאמץ רחב להקים תשתית לווינית עצמאית שתספק שירותי חישוב ואינטליגנציה מלאכותית לשימושים אזרחיים וצבאיים כאחד.
בישראל, הצורך בהתרחבות אל מעבר למשאבי הקרקע והאנרגיה המוגבלים מוכר היטב. המדינה מתמודדת עם צווארי בקבוק קשים ברשת החשמל וקושי משמעותי להקצות שטחים לחוות שרתים ענקיות, לצד תעשיית חלל ולווינות מתקדמת המתמחה בטכנולוגיות מזעור ומערכות אלקטרו-אופטיות.
מומחים בתעשייה המקומית מעריכים כי ישראל עשויה להשתלב במיזמים אלה דווקא בפיתוח רכיבי תקשורת אופטית מהירה, שבבים עמידים לקרינה ותוכנות ניהול עומסים הפועלות בסביבות קיצון.
החלום להעלות את שרתי הבינה המלאכותית למסלול סביב כדור הארץ עדיין דורש פתרון לשורה ארוכה של מחסומים הנדסיים וכלכליים. עם זאת, כל עוד הביקוש לכוח מחשוב ימשיך להכפיל את עצמו והמשאבים על פני הקרקע ימשיכו להידלדל, ייתכן שהשאלה אינה האם מרכזי הנתונים יעזבו את כדור הארץ, אלא מי תהיה המעצמה הראשונה שתצליח להפעיל אותם בהצלחה בחלל.
