הפחד מאירועי ירי המוניים מוביל לאחרונה מוסדות חינוך באמריקה להצטייד בטכנולוגיות מעקב צבאיות. החל מהמיקרופונים של מוטורולה ועד האלגוריתמים של ZeroEyes שמזהים נשק (ולפעמים שקיות חטיפים) - תעשיית הביטחון בבתי הספר פורחת, אך המבקרים מזהירים: הילדים מאבדים את הפרטיות, והביטחון לא באמת משתפר.
בית הספר או מתקן ביטחוני?
תארו לכם מצלמות וידאו הסורקות את פני התלמידים ומשוות אותם למאגרי מידע ביומטריים; בינה מלאכותית המנתחת את שפת הגוף שלהם לאיתור סימני אלימות; בתוך חדרי השירותים, מכשירים דמויי גלאי עשן מאזינים לכל רחש בניסיון לאתר מילות מצוקה; ומעל הכל, רחפנים ממתינים לפקודה להמריא ולספק מודיעין אווירי. אם זה נשמע כמו תיאור של מתקן ביטחוני מסווג או שדה תעופה ברמת כוננות גבוהה, למעשה עבור התלמידים בתיכון בוורלי הילס בקליפורניה, זוהי שגרת הבוקר.
המקרה של בוורלי הילס אולי נשמע קיצוני, המונע מתקציבי עתק ופחד להיות "מטרה איכותית" בלב לוס אנג'לס, אך הוא מייצג מגמה רחבה ומדאיגה בארה"ב. על רקע הנתונים המזעזעים של ארגון Everytown for Gun Safety שפורסמו לאחרונה במגזין פורבס, המצביעים על עשרות הרוגים מירי בבתי ספר בשנה החולפת, מנהלי מוסדות מוכנים להשקיע מיליונים בטכנולוגיה שמבטיחה שקט נפשי.
בעוד שבארה"ב המיקוד הוא בטיחותי-פיזי, המגמה משתלבת עם תופעה עולמית של הכנסת AI לכיתות, אם כי למטרות שונות. בסין, למשל, מערכות דומות משמשות מזה מספר שנים לא רק לאבטחה אלא גם לניתוח ריכוז התלמידים, כאשר מצלמות חכמות מנטרות את הבעות הפנים כדי לדווח למורים מי מקשיב ומי חולם בהקיץ.
לעומת זאת, באירופה, תקנות הפרטיות המחמירות (GDPR) בולמות כמעט לחלוטין יוזמות כאלו. בצרפת, ניסיון להכניס מערכות זיהוי פנים בתיכונים בניס ובמרסיי נחסם על ידי בתי המשפט והרגולטורים.
בישראל, מדינה עתירת טכנולוגיה וסיכונים ביטחוניים, הגישה עדיין שמרנית יחסית ומתבססת על הגורם האנושי (מאבטחים) וגדרות פיזיות. עם זאת, חברות ישראליות רבות (כמו BriefCam או Gabriel) פועלות בשוק העולמי ומציעות פתרונות ניתוח וידאו וכפתורי מצוקה חכמים, שחלקם מוצאים את דרכם לשוק האמריקאי הצמא לפתרונות.
בעיית האמינות
הבעיה המרכזית, מעבר לחדירה לפרטיות, היא האמינות. הטכנולוגיה עדיין רחוקה מלהיות מושלמת. חברת ZeroEyes, המעסיקה יוצאי צבא וכוחות מיוחדים לניתוח התראות, מתגאה בזיהוי של מעל 1,000 כלי נשק מאז 2023. אך לצד ההצלחות, ישנם כישלונות מביכים.
במקרה אחד במרילנד שקרה ממש לאחרונה, המערכת של חברת Omnilert זיהתה תלמיד בן 16 ששלף שקית דוריטוס מכיסו כמי שמחזיק באקדח. התוצאה הייתה טראומטית, כאשר התלמיד נעצר באיומי נשק על ידי המשטרה.
גם חברת Evolv, שמערכותיה פרוסות במאות בתי ספר, ספגה נזיפה מרשות הסחר הפדרלית (FTC) על הטעיה בפרסום, לאחר שהתברר שהמערכת שלה נכשלה בזיהוי סכינים ואף סימנה מחשבים ניידים ככלי נשק.
דו"ח של האיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU) חושף תמונה עגומה: מעקב יתר לא רק שלא הוכח כמונע ירי (רוב אירועי הירי הגדולים התרחשו בבתי ספר שהיו בהם מערכות אבטחה), אלא הוא יוצר אווירה של עוינות. כ-32% מהתלמידים דיווחו שהם מרגישים שצופים בהם תמיד, מה שמוביל לחוסר רצון לשתף את הצוות החינוכי במצוקות נפשיות, דווקא אלו שעלולות להוביל לאלימות מלכתחילה.
בנוסף, סוגיית הפרטיות נותרת פרוצה. בעוד חברות כמו מוטורולה (יצרנית מכשירי ההאזנה Halo לשירותים) טוענות שהן שומרות על אנונימיות, האקרים כבר הוכיחו בעבר כי ניתן לפרוץ למכשירים אלו ולהפוך אותם לכלי ריגול קבועים. בתי ספר רבים אינם טורחים ליידע את ההורים או המורים על היקף המעקב הביומטרי, ומשתמשים בפרצות בחוק המאפשרות למוסדות ציבור לאסוף מידע ללא שקיפות מלאה.
בעוד שיש מנהלים כמו זה של התיכון מבוורלי הילס שטוענים ש"אין מחיר לביטחון", בתי ספר אחרים מתחילים לחשב מסלול מחדש. במחוז הייליין בוושינגטון, למשל, ביטלו לאחרונה חוזה עם חברת ZeroEyes לטובת רכישת דפיברילטורים ורכבי ביטחון. נראה כי במרוץ החימוש הטכנולוגי, השאלה איננה רק מה הטכנולוגיה יכולה לעשות, אלא מה היא מעוללת ליחסי האמון בתוך בית הספר.
