מאז סוף שנות השמונים העסיקה ענקית הגיימינג נינטנדו בארה"ב "קו חם" עבור שחקנים: "יועצי הגיימינג" שלה נדרשו לפצח אסטרטגיות של כל משחק חדש שיצא עבור הקונסולות של נינטנדו במהירות, ולאייש עמדות טלפוניות שאליהן זרמו מאות שיחות ביום. בצד השני של הקו - שחקנים מתוסכלים שנתקעו בשלב כזה או אחר, אבודים בחיפוש אחר לבבות ב"זלדה" או מבקשים טיפים עבור "מריו". 15 שנים עברו מאז בוטל התפקיד הזה בנינטנדו, אבל הפונקציה שלו עדיין רלוונטית מתמיד עבור שחקנים מכל הסוגים - הם פשוט מקבלים אותה בחינם משחקנים אחרים, ב-Playthroughs שממלאים את יוטיוב.
(צפו בטריילר ל-High Score של נטפליקס)
זו רק דוגמה אחת לאוסף האנקדוטות הנוסטלגיות שהופך את "High Score" - סדרת הדוקו החדשה של נטפליקס שעוסקת בהיסטוריה של הגיימינג, לשווה במיוחד. שישה פרקים, מקוריינים בקולו המקורי של מריו (השחקן צ'ארלס מרטינט), משרטטים את תולדות תעשיית משחקי הווידאו - מימי אטארי ומשחקיות הארקייד, דרך מלחמת הקונסולות של נינטנדו וסגה, ועד למשחקי ה-RPG הראשונים. הסדרה מדלגת בין אבני הדרך החשובות - ספייס אינביידרז, פאק-מן, מריו וסוניק, מציגה את ההתפתחות של משחקי הלחימה - סטריט פייטר ומורטל קומבאט, ומבקרת גם בתחום של משחקי ספורט, עם תהליך הפיתוח של "מאדן" והקמת Electronic Arts.
HIGH SCORE נטפליקסHIGH SCORE נטפליקס
לא רק נוסטלגיה. High Score
(צילום: נטפליקס)
הפרק האחרון מוקדש כולו למעבר מפורמט דו-ממדי של גלילת צד ומפות משחק מיושנות, ללהיטים תלת-ממדיים כמו Wolfenstein (שנקרא פה בפשטות "הטירה הנאצית") ו-DOOM, שאיפשר משחקיות באונליין מול שחקנים אחרים. הוא מארח בנדיבות צלע אחת מ-id, ג'ון רומרו, שמספק תובנות מעוררות נוסטלגיה על תהליכי הפיתוח של שניים מהמשחקים הכי אהובים בהיסטוריה, ומנסה בכל כוחו לפצות על חסרונו המורגש של הצלע השנייה - ג'ון קארמק. וזו נקודה שכדאי להתעכב עליה.
הבחירה במרואיינים עבור הסדרה מעניינת במיוחד, מאחר והיא נוטה להעדיף מנהלי ארט, מעצבים, מלחינים ואמנים על פני מתכנתים או מנכ"לים. אלה מספקים אנקדוטות חד-פעמיות, ובוחרים לעסוק במקורות השראה: פאק-מן כהתגלמות פיקסלית של מגש פיצה שמישהו כבר לקח ממנו משולש, או סוניק כביטוי האולטימטיבי של פארקי שעשועים ורכבות הרים. זו בחירה מודעת ומעניינת, שתורמת לתפיסה של תעשיית המשחקים כאמנות לכל דבר, אבל היא מדגישה במיוחד גם את העובדה שהדמויות המרכזיות בהיסטוריה של התחום הם אנשים צעירים שהתאהבו בו בעצמם, חיפשו את הדרך האינדיבידואלית שלהם בתוך המשחק וגילו פתאום שהם יכולים לעשות את זה יותר טוב.
HIGH SCORE נטפליקסHIGH SCORE נטפליקס
המשחק הגרוע ביותר בעולם
(צילום: נטפליקס)
את ההצצה לאתגרים של תעשייה חדשה בתנופה, מספקים סיפורים מדהימים על תביעות זכויות יוצרים, האקינג של פלטפורמות משחק ומעברים חדים בניסיון לתרגם הצלחות יפניות מובהקות לעולם המערבי. אלה לא פסחו גם על ישראל: מי שהיו ילדים בשנות ה-90 העליזות זוכרים בסלון קונסולת משחק בשם "מגאסון" - מעין חיקוי של ה-NES המקורי של נינטנדו, שבעצמו עבר עיצוב ומיתוג מחדש עבור השוק האמריקאי.
בלתי אפשרי לדחוס היסטוריה שלמה אל תוך שישה פרקים בני 45 דקות בערך, אבל פרנס קוסטרל - היוצרת, מצליחה לתת טעימה מרוב ההיבטים האמנותיים, המשפטיים, התעשייתיים והחברתיים של התפתחות תחום משחקי הווידאו. את הסדרה פותחת אישה טרנסג'נדרית שהתחרתה בילדותה כשחקנית נינטנדו, ומספרת על האופן שבו משחקי וידאו שחררו אותה מגבולות הגוף של עצמה ואיפשרו לה להרגיש אישה.
גם התוספת המדהימה של שחקני פוטבול שחורים ב"מאדן 95" מוזכרת כאן כאירוע תרבותי של ממש, בימים שבהם ליגת ה-NFL מורכבת ברובה משחקנים שחורים שאין להם ייצוג בעולמות של פיקסלים. התמה הזאת חוזרת גם בתוספת של דמות נשית לסטריט פייטר 2, ובכל זאת - הרוב המוחלט של דמויות המפתח בתעשייה הם גברים, והם אלה שתופסים את מרכז המסך לאורך הסדרה.
HIGH SCORE נטפליקסHIGH SCORE נטפליקס
סוניק אנושי
(צילום: נטפליקס)
הפיתוי הגדול בסדרות מהסוג הזה הוא הישאבות מוחלטת לטריטוריה של נוסטלגיה, אבל "High Score" מצליחה ללכת צעד אחד קדימה. היא נוגעת גם בכשלונות קולוסאליים כמו גרסת המשחק של E.T ובמשחקים איזוטריים כמו GayBlade, ששם בקדמת הבמה את המאבק של קהילת הלהט"ב לשוויון זכויות. היא נוגעת גם בסלע המחלוקת המשמעותי שמלווה את התעשייה הזו עד היום - האלימות הגרפית, אבל באופן בלתי מעמיק. הבחירה שלא לתת נפח משמעותי לדיון הזה היא אמירה בפני עצמה: תמיד יהיו מי שירכבו על תעשיית הגיימינג בשביל רווח פוליטי, וההנחה שמסע חיסול של שדים מדומיינים ב"דום" מוביל בהכרח למסעות ירי אמיתיים - היא שטוחה כל כך עד שהיא לא שווה זמן מסך.
הסדרה לא תופסת רק את ילדי שנות ה-80 וה-90, על אף שאלה ישאבו ממנה גירוי מוחלט של בלוטות הנוסטלגיה. היא רלוונטית ומרתקת גם עבור מי שעדיין נהנים מקנדי קראש בטלפון, או מכורים לפורטנייט. ובעיקר, היא משאירה טעם מתבקש במיוחד של עוד, ואפשר רק לקוות שהמסע ההיסטורי הזה ימשיך לעונה נוספת - כזו שתגיע עד ימינו ותצליח לתת עוד כמה חתיכות מהפאזל הבלתי נגמר שנקרא גיימינג.