כשהניצול האחרון ייעלם, מי ישמור על הזיכרון? בימינו, הבינה המלאכותית כבר יודעת לשחזר קול, להחיות תמונה ולמלא פערים בסיפור שלא תועד עד הסוף. בדיוק בגלל זה, היא הדבר המפחיד ביותר שקרה לזיכרון השואה מזה עשרות שנים.
"סבתא שלי נפטרה לפני ארבע שנים, בגיל תשעים ושתיים. היא הספיקה לספר את הסיפור שלה אין ספור פעמים - לנו, לילדים בבתי ספר, לכל מי שרצה להקשיב. עכשיו, בעידן הבינה המלאכותית, אני יכולה לגרום לה לספר את הסיפור שלה שוב ושוב.
"עם זאת, אני יכולה גם לגרום לה לספר סיפור שלא היה ולא נברא, ופה מתחילה הבעיה", מספרת בשיחה עם ynet ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, מומחית למשפט, תקשורת וטכנולוגיה, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה.
הילדה בת ה-13 עם הצלב והתעודה המזויפת
"סבתא שלי, אירן (יהודית) רימשטיין, נולדה בשנת 1929 בעיירה דונסקה סטרדה בסלובקיה, קרוב לגבול עם הונגריה. היא הייתה רביעית מתוך שישה אחים ואחיות, במשפחה אמידה שבבעלותה היה בית דפוס. עולם קטן אך שלם, שבו ילדה ידעה היכן היא נמצאת ולמי היא שייכת.
"בשנת 1942, בגיל שלוש עשרה, נשלחה לבדה לבודפשט כדי לשרוד, עם צלב על הצוואר, תעודות מזויפות ומזוודה קטנה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1944, ירדה מהרכבת באושוויץ יחד עם יהודי סלובקיה והונגריה, איבדה את הוריה, אחיה הקטן, אחותה הגדולה ואחייניה, ונאחזה בקושי בשארית העולם שנותרה לה.
"יחד עם שלוש אחיותיה ששרדו, היא עלתה בגיל שבע עשרה לארץ באוניית המעפילים 'ביריה' ונלקחה למחנה המעצר בעתלית. שם פגשה את סבא שלי, יהודה קליין, ניצול מאטהאוזן בעצמו, הקימה איתו משפחה, נטעה פרדס והקימה משק חקלאי לתפארת במושב כפר אחים. בשנת 2021, היא כאמור נפרדה מאיתנו בשיבה טובה, בת תשעים ושתיים".
האם אנחנו מתקדמים לעולם בו ה-AI יהפוך לעד המרכזי של השואה?
"סבתא שלי סיפרה על השואה אין ספור פעמים. היה חשוב לה מאד להציל את זכר הבית שבו גדלה ולספר על מה שעברה במחנות המוות, וזה היה קשה, כי היו ברשותה רק כמה תמונות בודדות. עם זאת, יש לנו קטעי עדות מוקלטים של סיפורים שסופרו סביב שולחן המטבח", אומרת שוורץ אלטשולר.
"אבל, סבתא שלי כבר איננה כאן כדי לספר בעצמה את הסיפור שלה, יחד עם הרוב הגדול של בני דורה. מה שנשאר ממנה, ומהם, אלה הזיכרונות שלנו, וההקלטות שלהם. אנחנו נכנסים לעידן שאפשר לקרוא לו 'עידן הפוסט עדות', בו משימת זיכרון השואה והעברתו לדורות הבאים עוברת אלינו, ואנחנו צריכים לעשות את זה בלי הניצולים עצמם.
"כאן נכנסת הטכנולוגיה. כולנו כבר מכירים את הכלים הגנרטיביים של הבינה המלאכותית: אפשר לקחת תצלום ישן ולהפוך אותו לווידאו חי, לייצר קול שנשמע בדיוק כמו הקול שאבד, לשחזר מבטא, הבעה, נוכחות. אפשר ליצור זיכרון שנראה שלם יותר מהזיכרון האמיתי".
האם יצירת "עדויות" חדשות מבוססות בינה מלאכותית היא כלי חינוכי לגיטימי או סכנה מוסרית? איפה עובר הגבול בין הנצחה באמצעות AI לבין שכתוב של זיכרון השואה?
"הפיתוי להשתמש בבינה מלאכותית כדי להנציח את השואה בעולם של פוסט-עדות, הוא גדול - לא כדי לשקר, אלא כדי להתקרב. לא כדי לעוות, אלא כדי לתקן את מה שחסר, להשלים את הפערים, להמשיך את הזיכרון.
"אבל, הבעיה היא שאם ניתן להשלים את הסיפור, ניתן גם לכתוב אותו מחדש. אם אפשר לייצר סצנות שלא תועדו של סבתא שלי באושוויץ, אפשר גם לייצר סיפור חיים אחר לחלוטין, למשל כזה שבו לא הייתה שואה, שבו סבתא שלי לא נשלחה לבדה עם צלב על הצוואר, לא ירדה מהרכבת באושוויץ, לא איבדה את משפחתה.
"תחשבי שאפשר ליצור ממש סיפור חיים אלטרנטיבי, שבו לא הייתה שואה בכלל, והיא המשיכה את החיים שלה בשלווה בעיירה שבה נולדה. סיפור כזה יכול להיראות אמין, קוהרנטי, ומשכנע לא פחות.
"אני נמצאת עכשיו בעיצומו של פרויקט כזה, של יצירת סרטון 'דלת מסתובבת' על החיים של סבתא שלי. בחלק הראשון של הסרטון יש את הסיפור האמיתי שלה, שבו אני משתמשת בתמונות אמיתיות ומשלימה פערים באמצעות בינה מלאכותית.
5 צפייה בגלריה
תמונת AI של אירן ממשיכה לחיות בעיירת ילדותה, כאילו לא הייתה שואה מעולם
(ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר)
"בחלק השני, אני מספרת את הסיפור שיכול היה להיות, אבל לא היה. אני משתמשת באותה בינה מלאכותית, וזה אמין באותה מידה. אני קוראת לזה 'מפוסט עדות - לפוסט אמת'. ברשתות החברתיות למשל, הסיפור שבו השואה לא קרתה יזכה להרבה יותר תשומת לב.
"כבר היום יש את אלו שמכחישים את השואה וטוענים שהיהודים הגזימו בגודל האירוע, בזוועה הנוראית שלו, ואפילו בכמות הנרצחים והקורבנות. קל לראות איך סרטונים פיקטיביים על 'השואה שלא הייתה' זוכים להאשטגים והופכים לוויראליים".
אז איך בכלל אפשר יהיה להבחין בעתיד בין עדות אמיתית לזיוף?
"אנחנו רגילים לחשוב על יום השואה במונחים של העברה של הזיכרון. בתחילה היו אלה הניצולים, והיום בני הדור השני מספרים את סיפורם של הוריהם. אבל, ביום השואה 2026 אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך ייראה זיכרון השואה בעידן שבו היכולת להבחין בין עדות לבין יצירה מלאכותית שלה, מתערערת.
"זיכרון היסטורי מתקיים בראש ובראשונה דרך היכולת להבחין בין אמת לבין בדיה. כאשר היכולת הזו נשחקת, הזיכרון עצמו נעשה פגיע. לא רק כי כל העדים כבר אינם איתנו, אלא משום שבעולם שבו כל תמונה יכולה להיות מדויקת עד כדי שלמות, כל קול ניתן לשחזור, וכל סיפור ניתן להרכבה מחדש, האמת מאבדת את היתרון שלה והופכת לאפשרות אחת מני רבות.
"בספר החדש שלי 'מוגנות בעידן הבינה המלאכותית', אני מנסה להסביר מהם 'שוברי השוויון' בעידן הבינה המלאכותית, לעומת מה שהיה קודם. והדבר הראשון והכי חשוב הוא שכבר היום לא תמיד אפשר להבחין בין תוכן אותנטי, לתוכן שנוצר על ידי מכונה.
"פעם סיפרנו לעצמנו שתמיד נדע להבחין בין השניים - השיניים בתמונה לבנות מידי, יש שש אצבעות, הקול נשמע קצת מעוות - אבל הדברים האלה הולכים ונעלמים, המכונה משתפרת מיום ליום, וההבחנה נהיית בלתי אפשרית.
"לכן חייבים ליצור היום דרכים לסימון תוכן AI באופן ממש בהיר ומובן, ללמוד לא לסמוך על מראה העיניים ולחפש מקורות תומכים לכל דבר. כאנושות אנחנו צריכים להתארגן מחדש ולהיות מוכנים לעולם הטכנולוגי הזה שמשתנה ממש מול עינינו. כיהודים, בני דור שני, שלישי ורביעי לשואה, זה כמובן פוגש ויפגוש אותנו הרבה יותר מהר".
אז את טוענת שעצם זיכרון השואה השתנה?
"אני חושבת שהשנה אנחנו מבינים באופן מאד חזק שזיכרון השואה לא מוכרע במוסדות הנצחה, בטקסים ממלכתיים ביד ושם או בזיכרון בסלון, אלא במקומות אחרים: במעבדות שבהן מפתחים מערכות AI, בחברות שמעצבות את הכלים הטכנולוגיים שבאמצעותם אנחנו תופסים ומבינים את העולם, ובדיונים רגולטוריים במדינות שונות.
"אני עסוקה מאד בשאלה האם בעידן הבינה המלאכותית תהיה לנו הזכות לביטחון עובדתי, לביטחון קוגניטיבי ולביטחון תפיסתי - כלומר יכולת להישען על מציאות שאינה ניתנת לעריכה.
"אם הזכויות הללו יישחקו, הזיכרון הקולקטיבי שלנו לא יחזיק מעמד, ולצערנו תהיה לזה השפעה ישירה על זיכרון השואה. במקום 'לעולם לא נשכח', נקבל 'לעולם לא נדע'".
