ילד בן חמש מתעורר במיטת טיפול נמרץ בבית החולים, מוקף במכשירים מצפצפים ובאנשים לא מוכרים. צינור הנשמה עבה תקוע בפיו, מונע ממנו להוציא הגה. הוא מבוהל, מטושטש, סובל מכאבים, הוא רוצה לקרוא "אמא!", אבל שום צליל לא יוצא. החוויה הקשה הזו היא חלק ממה שעובדים ילדים רבים שמאושפזים במערכת הבריאות.
לאורך שנים התפיסה המקובלת במחלקות לטיפול נמרץ הייתה להרדים ילדים המונשמים באמצעות הנשמה חודרנית. כיום, המגמה הרפואית השתנתה: רופאים מעדיפים להשאיר את המטופלים הצעירים ערים ופעילים ככל הניתן כדי לסייע בתהליך החלמתם.
אולם, לגישה הזו יש מחיר רגשי וגופני: הילדים אמנם ערים ומודעים לסביבתם, אך ה"טובוס" - צינור ההנשמה העבה המוחדר לקנה הנשימה - מונע מהם להניע את הלשון והשפתיים ואת היכולת להשמיע קול. זה קשה מאוד למטופלים מבוגרים וזה קשה שבעתיים למטופלים צעירים.
להוריד את סף החרדה
במרכז שניידר לרפואת ילדים פיתחו עכשיו מערכת תקשורת עם הילדים, שמאפשרת להם לתקשר, ולו במעט, עם הסביבה. זו מערכת שמשלבת לואו-טק – דף נייר שעליו מודפסות תמונות ומילים – עם בינה מלאכותית מתקדמת. לוחות התקשורת האלה נמצאים בשימוש קלינאי תקשורת כבר שנים רבות, אבל עכשיו הלוחות האלה מותאמים על ידי AI לכל ילד וילד, לעולם המושגים שלו ולצרכים שלו.
ד"ר אושרת סלע וייס, מנהלת מערך קלינאיות התקשורת בשניידר, מכירה מקרוב את המבט החרד בעיניהם של הילדים הללו. "כשילד לא יכול לדבר, הוא לא מאבד רק את הקול שלו," היא מסבירה, "הוא עלול לאבד גם את היכולת לומר שכואב לו, שהוא מפחד, או שהוא פשוט רוצה את ההורים שלו.
"תקשורת היא לא רק כלי להעברת מידע. תקשורת היא גם מה שמאפשר לנו להיות בני אדם אוטונומיים. ברגע שנשללת מילד היכולת להביע את עצמו, התסכול והחרדה מציפים אותו".
לדבריה בעיות תקשורת אינן נחלתם של ילדים מונשמים בלבד: כ-20% מהילדים המאושפזים בבית החולים מתמודדים עם קשיי תקשורת והבעה מורכבים. חלקם סובלים מחבלות ראש קשות, פציעות מתאונות דרכים, מחלות ניווניות, שיתוק או חולשת שריר. אחרים הם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, ילדים על הרצף או ילדים צעירים מאוד שטרם רכשו מיומנויות כתיבה וקריאה.
ד"ר אושרת סלע וייס עם ילד מטופל
(דוברות שניידר)
כשילד אינו מסוגל לדבר, גם הצוות הרפואי והוריו עומדים חסרי אונים. "איך מפענחים בכי של ילד בטיפול נמרץ?" שואלת ד"ר סלע וייס, "הוא לא רגוע אבל האם כואב לו? מציק לו? מגרד לו? או שהוא פשוט מתוסכל כי הוא לא מצליח להגיד משהו? ללא אמצעי תקשורת, קשה מאוד לעשות הבחנה מבדלת ולהעניק את הטיפול הנכון".
נראה כאילו יש פתרון טכנולוגי מאוד פשוט: תקשורת באמצעות מחשב או טאבלט, שיכולים לשמש לכתיבת מסרים או אפילו להשמעה של דיבור, אלא שזה מתברר שפתרון שאינו מתאים.
"אנחנו נורא רוצים לתת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים כמו אייפדים," אומרת ד"ר סלע וייס, "אבל צריך להבין שכשילד מאוד מאוד חולה, מטושטש או מבולבל, אין לו את הכוח או הריכוז הנדרשים לשימוש במקלדת. פעולה שנראית לנו אינטואיטיבית היא משימה כמעט בלתי אפשרית עבורו. לכן, דווקא ה'לואו-טק' - לוחות תקשורת מודפסים עם תמונות וסמלים - הם שלב הכרחי ויעיל".
הבעיה היא שגם לוחות התקשורת היו רחוקים מלהיות מושלמים. בבתי החולים השתמשו בלוחות אחידים: אוסף תמונות קבוע שנועד לאפשר גם לילדה בת שלוש וגם לנער חרדי וגם למתבגרת עם מוגבלות לבטא את עצמם.
במקרים רבים התמונות שהוצגו להם לא התאימו למה שהם רוצים להגיד. אפשר כמובן להתאים לוח תקשורת לילד מסויים, אבל זה תהליך ארוך שדורש שיחת תחקור עם המשפחה, חיפוש תמונות, עריכה ועיצוב. וכל זה יכול לארוך כמה שעות. בעומס העבודה הבלתי נסבל של בית החולים, הכנת לוחות מותאמים לכל ילד הייתה משימה בלתי אפשרית. זו הבעיה שביקשו לפתור במרכז שניידר.
לוח תקשורת שנורצ על ידי AI
(דוברות שניידר)
יצירה של לוחות תקשורת מותאמים תוך דקות
היוזמה נולדה בצוות קלינאיות התקשורת בהובלת ד"ר סלע וייס ובשיתוף מרכז החדשנות והמחקר של בית החולים. היא קרמה עור וגידים באמצעות חיבור עם ארגון Code for Israel - פלטפורמת התנדבות של הייטקיסטים ישראלים, שהוקמה על ידי היזמת והמשקיעה יסמין לוקץ' ומנוהלת על ידי חבר הכנסת לשעבר עידן רול.
המערכת שפותחה היא אפליקציה מבוססת בינה מלאכותית, אשר מסוגלת ליצור לוחות תקשורת מודפסים, מותאמים אישית ומדויקים, בתוך חמש דקות, אולי פחות.
התהליך מתחיל במפגש קצר של קלינאית התקשורת עם הילד ומשפחתו. הקלינאית שואלת את ההורים על עולמו הפנימי של הילד: מה הוא אוהב? מה מסקרן אותו? מה יעזור לו לרצות לתקשר? עבור ילד אחד אלו מכוניות מרוץ, עבור אחרת אלה דמויות דיסני, כלב המחמד המשפחתי או מושגים אמוניים מהבית החרדי.
השיחה מסתיימת וקלינאית מזינה את הנתונים לאפליקציה. היא מגדירה את הפרמטרים - גיל, מגדר, שפה, רקע תרבותי ומצב רפואי, למשל "יש לי ילד בן 8, חרדי, לאחר פציעת ראש. צור לוח תקשורת ראשוני". והיא גם יכולה לנהל שיחת צ'אט עם ה-AI, כמו שכולנו מכירים.
בתוך שניות, ה-AI מציע רשימת מילים, מסרים ותמונות רלוונטיות. הקלינאית יכולה כם לקבוע את מורכבות הלוח - החל מלוח פשוט של 2 תמונות לפעוטות או מטופלים שראייתם מטושטשת, ועד ללוח מורכב עם 16 תמונות ומסרים. בלחיצת כפתור ניתן לשנות תמונות, לערוך טקסטים ולהדפיס את הלוח ישירות לצד מיטת המטופל.
צוות פיתוח מערכת התקשורת בשניידר
(דוברות שניידר)
הטכנולוגיה הזו כבר סיפקה כמה רגעים מכמירי לב שבהם היא עזרה לילדים במצוקה. ד"ר סלע וייס מספרת על ילדה חירשת, שאושפזה בבית החולים בשל מחלה מורכבת. "הילדה תקשרה בבית בשפת הסימנים, אך בני המשפחה השומעים לא שלטו בשפת הסימנים.
"נוצר מצב שבו בעיית התקשורת שליוותה אותה בבית החמירה מאוד במהלך האשפוז. הילדה הייתה מתוסכלת, סבלה מכאבים ולא הסכימה לאכול. האם ניסתה להבין מה בתה רוצה, אך כיוון שהסימן בשפת הסימנים ל'המבורגר' ול'בורקס' היה דומה, האם הביאה לה המבורגר – והילדה סירבה לאכול בבכי".
צוות הקלינאיות הרכיב עבורה במהירות לוח תקשורת מותאם, שמכיל תמונות ברורות של המאכלים האהובים עליה: "שמנו שם תמונות של אורז, פיצה, נקניקייה, המבורגר ובורקס. הילדה פשוט הצביעה על התמונה של הבורקס. הקצר בתקשורת נעלם ברגע. זה נראה הכי פשוט בעולם, אבל עבור הילדה הזו – זה היה הכל".
מקרה מרגש נוסף הוא סיפורה של נערה שהגיעה לבית החולים כשהיא משותקת לחלוטין בכל חלקי גופה, ללא יכולת להפיק קול או להניע גפיים. "הדבר היחיד שהיא יכלה להזיז היה האישונים", מספרת ד"ר סלע וייס.
"היא הייתה נערה חכמה מאוד, והיה כואב ומטלטל לראות אותה מבינה לחלוטין את מצבה אך כלואה בתוך גופה. בנינו עבורה לוח תקשורת מיוחד המבוסס על מבט עיניים. שמנו את התמונות והמסרים על הלוח, והיא בחרה את המילים באמצעות מבט ימינה או שמאלה. הלוח הזה איפשר לה לנהל דיאלוג אמיתי עם אביה".
עידן רול, מנכ"ל Code for Israel, אומר שהפרויקט הוא דוגמה לרתימת ההייטק הישראלי לטובת המגזר הציבורי: "הטכנולוגיה מהווה מכפיל כוח עבור מערכות בריאות המתמודדות עם עומסים כבדים. החיבור בין הצרכים הפיזיים שעולים מהשטח לבין היכולות של קהילת ההייטק מאפשר לנו לייצר פתרונות שמפחיתים עומס ומחזירים את הפוקוס לאדם".
"מבחינתנו, הטכנולוגיה היא לא הסיפור," מוסיפה ד"ר סלע וייס. "הסיפור הוא הילדים. הסיפור הוא להחזיר לילד שנמצא ברגעיו הקשים ביותר את היכולת להגיד 'כואב לי', 'אני רוצה מים', או 'אמא, תחזיקי לי את היד'. המערכת הזו מעניקה להם קול – ומשנה את חווית האשפוז שלהם מקצה לקצה".
