מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, ואיזה חלום הגשימו בצל המלחמה? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת מוזס, פתח תקווה.
בצילום: פוג'ה (36), מסקין (39).
משפחת מוזס (צילום: אסי חיים)
הדירה? 4 חדרים בשכירות. משלמים 5,000 שקל. מסקין: "עברנו הרבה מקומות כמו אילת ופרדס כץ עד שהתמקמנו פה. באילת חיינו כמו פנסיונרים. אנחנו צעירים וחיפשנו עיר גדולה. אנחנו מרגישים בבית עם רעש ופקקים. רצינו תל אביב, אבל בסוף ירדנו מזה כי המחירים משוגעים ואין ממ"ד".
מה זה מסקין? "זה בעיקרון שם משפחה של רב שאבא העריץ והחליט לקרוא לי על שמו. אנחנו מהודו, ממומבאי. המשפחה שלי כבר תשעה דורות שם, ושנינו נולדנו שם. אני יהודי, והמשפחה של פוג'ה הינדית".
ישראל? מסקין: "גדלתי בבית יהודי. פעם הייתה קהילה גדולה בהודו, אבל עכשיו נשארו כ-2,000 יהודים. שמרנו שבת, היינו הולכים לבית כנסת, עושים ברית, בר מצווה. אף פעם לא הרגשתי בעיה עד שעשיתי עלייה. דווקא פה שואלים אותי כל הזמן אם אני יהודי, ואיך אני יהודי – וזה מעצבן. גם לפוג'ה זה קשה".
עלייה? מסקין: "עלינו כשהייתי בן 24. יש לי בני דודים בארץ שהיו מגיעים אלינו, ותמיד היה כיף איתם, וגם אני הייתי כמה פעמים בארץ והחלטתי לנסות". פוג'ה: "הכרנו בבית ספר והיינו עוד חברים כשהוא רצה לעלות. אני הייתי בעד. אם הייתי גרה בהודו עכשיו לא הייתי לומדת כל כך הרבה כמו פה. יש פה תרבויות שונות, ואתה מתפתח. בהודו, גם כשאתה בן 50 אתה גר ליד ההורים. באתי עם ראש פתוח כמו ספוג ופשוט ספגתי הכל, אבל הכל עדיין מרגיש לי חדש".
מלחמה? פוג'ה: "יש לנו ממ"ד, זה המזל. ברור שזה מלחיץ, וכל הודעה בטלפון אתה מרגיש שזה ייפול עליך. ההורים שלי מודאגים, כי בהודו רואים את החדשות, אבל אנחנו מאמינים שאם זה בגורל שלך, זה יקרה".
ההבדל מהודו? פוג'ה: "בהודו יש הרבה אנשים והכל זול, חיינו כמו מפונקים, עם מנקה בבית כל יום. הייתה גם מבשלת ומישהו שעושה את הכביסה, ויש מי שמביא חלב טרי כל יום. זה לא שהיינו משפחה מאוד עשירה. אם אתה מעמד ביניים בהודו אתה יכול להיות מפונק. פה בארץ אתה חייב לעשות הכל. וחסר לי גם האוכל".
אוכל? פוג'ה: "אנחנו מתים על אוכל רחוב הודי שהיה במומבאי, ולפני כמה חודשים החלטנו לפתוח מסעדה בפלורנטין – קפה בוליווד. זה מלחיץ כי זו לא התקופה הכי טובה לפתוח עסק, אבל לא ידענו שזה מה שיהיה. לפני כן עבדתי בבורסת היהלומים ברמת גן ומסקין היה מנהל חנות אופנועים וציוד בתל אביב".
מסעדה? פוג'ה: "אני אוהבת לבשל, וכשעבדתי בבורסה ליהלומים הייתי מביאה אוכל לחברים והם אהבו מאוד. לפני שבע-שמונה שנים התחלתי למכור אוכל בקופסאות בימי שישי מהבית. נאן, סמוסות, דאל – וזה עבר מפה לאוזן ודרך הפייסבוק. הייתי חוזרת בחמישי מהעבודה, מכינה את האוכל, וכך גם בשישי, ואז היינו עושים משלוחים ואחרי זה עובדים לנקות את המטבח שלא ממש מתאים לאוכל ל-80-70 אנשים. המטרה הייתה להביא אוכל טעים לאנשים, אבל הבנתי שזה קשה מדי בצורה הזו. תמיד היה לי חלום לעשות עסק כי במשפחה שלי כולם אנשי עסקים, והחלטתי לקחת את האוכל שאני מכינה ולפתוח מסעדה".
עסק? פוג'ה: "רציתי להביא משהו ייחודי ואורגינלי. את הטעם האמיתי של אוכל הרחוב ממומבאי". מסקין: "אני הייתי בעד. בהתחלה חשבתי שהיא תסתדר לבד ואני אמשיך באופנועים, אבל הבנתי שאני חייב לעזור לה אז עזבתי והצטרפתי". פוג'ה: "החלטנו לפתוח רק שש שעות ביום. אנחנו עושים וי על החלום, כי אני לא רוצה לסבול ורק לעבוד, אני לא רוצה להרוג את עצמי". מסקין: "היא עם האוכל ואני מול הלקוחות ועל הניירת. הגעתי לגיל 40 והרגשתי שאני רוצה לנסות משהו חדש. בעבר עבדתי עם סוסים, במלון, בריקודים – וזה גורם לך ללמוד".
ריקודים? מסקין: "הייתי רקדן בבוליווד בסרטים, אבל זה לא שהייתי בולט. יש 400-300 רקדנים בכל סצנה, והייתי אחד מהם. מכאן גם השם של המסעדה. היום אני רוקד בחתונות".
מצב כלכלי? פוג'ה: "יש חששות. לפני שפתחנו תכננו כמה חודשים קדימה ובאנו עם כסף, אבל לא חשבנו שתהיה מלחמה ולא יהיו הכנסות בכלל כשההוצאות ממשיכות לרדת. זה זרק אותנו אחורה אבל אני מאמינה שיהיה בסדר. לעם ישראל יש מורל גבוה".
הבילוי שלכם? מסקין: "אנחנו יוצאים מדי פעם לטיולים על האופנוע". פוג'ה: "אני עושה אמנות בבטון. אם אני לא עושה אוכל או בטלפון, אני יוצרת. אנחנו משתדלים לדחוף אחד את השני להגשים חלומות, לא לעצור אחד את השני – כי אנחנו לא רוצים לעזוב את העולם הזה בלי שהגשמנו. אם לא הצלחת זה בסדר, אבל לפחות ניסית ועשית".
ילדים? פוג'ה: "בגלגול הבא. לא בטוחה שיש מה להביא ילד לעולם הזה".
אמונה? פוג'ה: "לא מאמינה בדת, אלא בלהיות בן אדם טוב. החג שאני חוגגת זה דיוואלי – פסטיבל האורות והזיקוקים. כל הבית מלא אורות ומזמינים חברים שבאים בלבוש הודי לאוכל, שמחה, שירים הודיים וזיקוקים".
