מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, ואיזה חלום הגשימו בצל המלחמה? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת טייב מוורד יריחו.
בצילום: דני (85), שולה (79) במרכז, כשמסביבם חלק מהילדים והנכדים.
(צילום: אסי חיים)
הבית: דני: "זה מושב עובדים, כל אחד בפני עצמו. גרות פה היום כ-100 משפחות. משקיפים על יריחו הפלסטינית. היינו ממקימי היישוב. כל אחד קיבל בית ואחרי תקופה הציעו לנו לקנות אותו. לא זוכרים כבר כמה שילמנו".
איך הכרתם? דני: "אני ושולה נולדנו בתוניס. הכרנו במקרה. אחרי הצבא הייתי ימאי והסתובבתי בכל העולם. כשפרצה מלחמת ששת הימים עליתי מהר על אוניית משא בדרך לארץ. עד שהגעתי כבר כבשו את ירושלים ולא עשיתי כלום, אבל בדרך הייתי בטוח שלא תישאר מדינה. אחרי המלחמה הגעתי עם אחותי למשפחה שאימצה אותה ושם פגשתי את שולה והזמנתי אותה למסיבה שעשו אחרי הניצחון".
איפה גרתם? דני: "במעברה בגן יבנה ואז עברנו לשיכונים. התחלתי אז לעבוד בבניית הכבישים בים המלח. אחרי החתונה עברנו לערד. אני אוהב הרפתקאות. זו הייתה עיר חדשה וקרובה לים המלח. אחרי כמה שנים שמעתי על יריחו, עיר ירוקה באמצע המדבר, והחלטנו שאנחנו בונים את מצפה יריחו".
מצפה יריחו? שולה: "הצטרפנו לגוש אמונים כי חיפשנו לקדם יישוב חדש. ארגנו לנו גרעין דתי-חילוני כדי לגור ליד יריחו, אבל הממשלה לא אישרה לנו. לא הסכמנו להתפזר אז נתנו לנו שטח ליד מעלה אדומים. אריק שרון אמר לנו תעלו לגבעה במצפה יריחו ומה שיהיה יהיה". דני: "עלינו אני וחבר, שמנו דגל, הקמנו אוהלים ואחרינו הגיעו עוד חברים. האמנו שצריך ליישב את הארץ ורציתי לעשות חקלאות. ככה התחלנו לבנות את היישוב. אחרי שנה הביאו לנו קרוואנים והחזקנו את המקום. בשלב מסוים הייתה התנגשות בין הדתיים לחילונים, שום דבר לא חדש, אז לחילונים שרצו לעשות חקלאות בנו את ורד יריחו. אנחנו המשפחה הראשונה שהגיעה ליישוב הזה. לא היה פה כלום, אפילו ביוב".
חקלאות? דני: "היה לי גן ירק. גידלתי עגבניות ואבטיחים לייצוא. אחר כך היו לנו מלונים וחצילים. היו לי גם שני דונם פרחים. במלחמת המפרץ הגעתי כמעט לפשיטת רגל בחקלאות. אם היינו משאירים את זה בשטח היינו מפסידים כמה עשרות אלפי שקלים. בגלל שקטפנו, מיינו ושלחנו הפסדנו מאות אלפים. לא עמדנו בזה וקניתי איזה גזלן שהיה לו מקום קבוע בבסיס נבי מוסא משני אחים שרבו. אמרתי להם: 'אני לוקח את זה בתנאי שאתם נותנים לי חודש לנסות'. הם הסכימו והבנתי מהר שזה עסק טוב. זה כיסה לי את החובות".
גזלן? שולה: "עשינו חביתות, קבב וכל מיני סנדוויצ'ים. עבדתי אז בגן כסייעת ובאחת בצהריים הוא היה אוסף אותי והיינו עובדים יחד". דני: "ב-95' כשעשו את ההסכמים עם ערפאת סגרו את הבסיסים באזור יריחו ונשארנו בלי עבודה. בשלב מסוים שמתי את הגזלן בקצה של השטח שלי שגבל בכביש 1 והתחלתי לעבוד משם. כולם היו נגדי אבל לא הייתה לי ברירה. עבדנו אני ושולה. היינו קמים ב-4 בבוקר לעשות קפה לאלה שבאים מעזה עם משאיות התפוזים. כשהבן שלי השתחרר מהצבא לקחתי את המענק ובניתי אוהל ענק כמו בסיני ואת כל הבישולים עשינו ברכב, וככה זה התקדם עד שזה נהיה מסעדה. האוהל נשאר 15 שנה ואנשים אהבו את זה. זה הרגיש כמו סיני. עד שהאוהל נשרף".
שריפה? דני: "זה קרה ב-2007. היה קצר והכול עלה באש. הייתי שם ואי אפשר היה לעשות כלום. האנשים ברחו ואפילו את הקופה לא הצלחנו להוציא. אני זוכר שאנשים שהיו בזמן השריפה חזרו אחרי כמה ימים ורצו לשלם. זה הדהים אותי. זה שיעור לחיים. זה לימד אותי שאנשים לא חארות. יש עשרה אחוז שמלכלכים על כולם אבל רוב האנשים טובים. אבל מהמדינה היה קשה מאוד לקבל פיצוי. היינו צריכים להילחם. מתברר שכדי לקבל את הסכום שמגיע לך אתה צריך לשקר ולתחמן ואני לא יכול. אז לקחנו חברה שמומחית בשריפות שתפעל מול הביטוח. עכשיו יש מסעדה בבנייה קלה. מסעדת הצ'אנס האחרון".
הצ'אנס האחרון? דני: "היום הבת שלי מנהלת את המקום ואני הפועל. אני בן 85 ומגיע כל יום. ממלצר, מנקה שולחנות, כל מה שצריך. בשלוש השנים האחרונות אנשים מפחדים לעצור ואנחנו עובדים 40%. כל הילדים והנכדים עוזרים".
ילדים, נכדים? שולה: "זה כיף שהם גרים פה ביישוב. ביום שישי כולם עוברים פה בבית בצהריים לאכול קוסקוס וזו חגיגה גדולה". דני: "לפעמים אני תופס אותם ולוקח אותם לעזור במסעדה. גם אני חייב להיות כל יום שם אחרת אמות. בגיל כזה אם אני אשב בבית זה לא יהיה טוב. שולה עוזרת לי בהכל והיום אנחנו גם מגישים מהאוכל שלה".
מצב כלכלי? שולה: "ברוך השם". דני: "המסעדה היום לא מצליחה לפרנס אותי, אבל יש לי 60 דונם תמרים שמושכרים ומזה אני מתפרנס". שולה: "בגלל המלחמה אין קבוצות ואין תיירים אז הכול עומד. מתגלגלים ומקווים שהמלחמה תיגמר".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
