"חיינו טוב, כל סופ"ש היינו במקום אחר באירופה. אחרי שנה וחצי התעייפתי ונכנסתי לדיכאון"
עימאד נולד בנצרת ולמד עברית רק בסוף התיכון. הוא מספר שחי בצניעות עד שקיבל הזדמנות ששינתה את חייו: "מנהל הפרויקט של נמל חיפה הפרטי עזב והחלפתי אותו. לפעמים צריך להיות במקום הנכון בזמן הנכון". בקורונה פתח בר בעכו כי רצה לעשן סיגרים ולשתות וויסקי. בעקבות המהומות בעיר עזב לגרמניה, אבל אז הכל השתבש.
"חיינו טוב. כל סוף שבוע היינו במקום אחר באירופה עם הילדים. שכרנו בית מהמם, 350 מ"ר, והייתי כל הזמן על הקו – שבוע בגרמניה, שבוע בארץ", מספר עימאד. "אחרי שנה וחצי התעייפתי ונכנסתי לדיכאון. למשפחה היה טוב, אבל אני לא הייתי מאושר. אשתי לא רצתה לחזור ורצתה למכור הכול ולהתבסס בגרמניה, אבל אני רציתי לחזור. זה היה משבר בינינו, וכשאני סירבתי למכור הכול והחלטתי לחזור – קיבלתי מכתב מעורך הדין שלה.
"המלחמה הפנימית שלי קרתה יחד עם המלחמה בארץ, כשכל תחום המסעדות והאירוח נפגע קשות. הייתה לי דירה בתל אביב שמכרתי בהפסד, כי הייתי חייב תזרים מזומנים. אבל אם הצלחתי פעם אחת - אפשר לעשות את זה שוב. פתחתי חברת הנדסה חדשה עם 15 מהנדסים. אני מאמין שאטפס בחזרה".
"בגיל 20 מצאתי את עצמי מרוויחה 200 אלף שקל"
ענבל התחילה לעסוק בנדל"ן כשראתה בניין למכירה בחיפה: "החברים פחדו אז ביקשתי מאבא לחתום לי על המשכנתה והתגלגלתי לעסקה של בניין עם קרקע לבניה והרווחתי שם 200 אלף שקל שזה היה מלא. בגיל 24 קניתי עוד דירה בחיפה ב-140 אלף דולר. זו הייתה דירה ממש בתוך היער והתאהבתי. נתתי למוכר במקום צ׳ק של עשרת אלפים שקל אבל הוא נבהל ואמר לי ׳תביאי קודם את בעלך'".
מאז היא צמחה והיום היא יזמית ואשת עסקים: "הייתה לי חברה לאספקה של דיוטי פרי לאוניות נוסעים ובשלב מסוים לקח אותי בעלים של אוניות לעשות את זה אצלו בחברה. הוא הציע שכר מעולה ולאט לאט גדלתי וחייתי גם על האונייה. הרווחתי המון אבל גם בזבזתי. אני חיה בשביל החיים, לא בשביל החיסכון. הבנות ממש גדלו בים על האוניות". מאי, בתה בת 26 מספרת: "בתור ילדות הסתובבנו באונייה והכרנו את כל העובדים. ידענו את כל המעברים הסודיים בתוך האונייה, זה היה כמו גן שעשועים. אלה אוניות עצומות אבל זה היה כיף".
היא התגרשה פעמיים והתאלמנה מבן זוגה האחרון: "אבל רוב הזמן החיים יפים". באשר לבן זוג בעתיד, היא אומרת "כשזה יגיע זה יגיע. אומרים לי שגברים לא אוהבים נשים חזקות. אני לא עונה לאנשים ששולחים לי ׳הי׳ באינסטגרם. זה זול מדי. אני רומנטיקנית. המינימום שיהיה עם בית משלו ועם ילדים גדולים".
"התגרשתי אחרי שנה ועולם המסיבות מילא אותי, אפילו שילמו לי כסף לבוא לרקוד"
יאיר ומירב הכירו במועדון הבלוק בתל אביב, אחרי תקופה שהיא לא רצתה לשמוע על גברים בעקבות גירושיה: "זה היה המשבר הגדול שקרה לי בחיים ועולם המסיבות מילא את חיי. זה היה בן הזוג שלי - המועדונים. הייתי מגיעה לרקוד ולא עניין אותי אף אחד. באחד המקומות בעיר אפילו שילמו לי 500 שקל, רק כדי שאבוא וארקוד שם בימי שישי. לא רציתי קשר עם גברים והיה לי עשור של רווקות עד שיאיר הגיע".
היא עושה יח"צ למוזיקאים והוא מלמד תכנים של התפתחות אישית. לפני שלוש שנים, לאחר מגפת הקורונה ומבצע בעזה, החליטו לבנות להם בית בקופנגן באמצעות ירושה, וחודשיים לפני ה-7 באוקטובר עברו לגור בו: "הקרקע שם זולה ואפשר לחיות שם טוב. ההורים שלי בדיוק נפטרו והייתה לי ירושה אז בנינו בית מושלם עם בריכה וגינה וכולל כל הריהוט ב-850 אלף שקל. זה לא ייאמן. גם עזבנו את תל אביב כי התחלנו להרגיש את יוקר המחיה סוגר עלינו".
"אני מפילה את העט ב-15:30 ומבלה עם הילדים, זה לא קורה בעיר. אבל אין לי וולט"
יערה ומהרטו הכירו בצבא ואחרי שהתגוררו ליד בית שאן עברו למושב אודם שברמת הגולן, שבין מייסדיו היו הוריה. "אין פה קניונים ולא מוציאים 400 שקל על בילוי עם הילדים כמו בעיר, אבל הכל כאן יותר יקר והשכר יותר נמוך. היו בשנתיים האחרונות הרבה אירועים מטלטלים כמו הטיל במג׳דל שמס שהרג את הילדים ולקחנו את זה קשה. השותפות פה עם הדרוזים מדהימה"
"ההורים שלי הקימו את יקב הר אודם ב-2003 כי הם רצו לשמור קרוב את האחים שלי שהשתחררו מהצבא", מספרת יערה. "אני סמנכ״לית השיווק והיצוא של היקב. זה יקב משפחתי ואנחנו מייצרים 200 אלף בקבוקים בשנה. אני מגיל 12 כבר עובדת ביקב ומכרתי יין מאחורי הבר. היום אני מגדלת כבר דור שלישי ליין. הילדים כבר מסובבים כוסות, מריחים, וגם שותים. בעצם לא, אני לא רוצה להסתבך, הם רק טועמים".
"אני רכז הביטחון של היישוב ובנוסף חקלאי ועובד בשטחים של המשפחה בכרמים, מטע התפוחים והדובדבנים", מספר מהרטו . "במלחמה היו לא מעט נפילות פה וגם בשטחים שלנו. כשאנחנו רוצים לבלות אנחנו יוצאים למג׳דל שמס. בימי חמישי יש שם חיי לילה מטורפים. יש שם ברים ומסעדות ובלגן".
"כל החברים שלי חיים על חובות ובונים על ירושות שיגיעו בעתיד. זה לא שפוי"
רועי ודניאלה עברו לאחרונה למושב עידן שבערבה בחיפוש אחר קהילה ומרחב, וגרים כעת בקרוואן של שני חדרים: "זה רחוק וזה הצריך ניתוק מהחיים הקודמים שלנו". הוא רכז החקלאות בחווה של עמותה שעובדת עם מכינות קדם צבאיות, לה יש עסק שמספק מרחב דיגיטלי לרפואה נשית: "אחת הסיבות העיקריות למעבר הייתה המצב הכלכלי, אבל צריך פה סבלנות. הקצב אחר".
"אנחנו פה חודש וחצי. עברנו מעמק האלה במרכז הארץ", מספרת דניאלה. "אחרי התלבטויות ומחשבות החלטנו ללכת על זה ועדיין בהלם מהמעבר. כרגע גרים בשכירות בקרוואן של שני חדרים בשנת מועמדות למושב. משלמים 2,500 שקל". רועי מספר כי הם הגיעו לעידן במקרה: "ישבתי עם חברים לבירה והגיע חבר שסיפר שהוא קנה משק בערבה וזה הדליק אותי. גיליתי שאפשר לקנות פה משק עם שטח"
"יש פה כל מיני שפים שפותחים את הבתים לארוחות", מספרת דניאלה. "יש פה עגלת קפה במושב חצבה הסמוך. יש בצוקים כל מיני מקומות אבל זה לא תל אביב. לי חסרה מאפייה עם לחמים טובים. מי שיפתח פה ירוויח".
"אבא מכר דירת 2 חדרים בירושלים וקנה משק שלם בזול. היום הוא שווה 10 מיליון שקל"
הם התאהבו אחרי שאלון טס לפינלנד ורות הייתה המדריכה שלו. למרות שלקח לה זמן להסתגל לישראל, היום היא מאוהבת: "יש פה אהבת אדם בחינם". יחד הם מתפעלים עסק משפחתי של חקלאות תיירותית: "היינו בחופשה קפריסין ואלון היה כל הזמן בטלפון ודאג לעיזה שהייתה חולה".
״זה מהפך בחיים. בהרבה דברים זה שוק תרבותי", מספרת רות על המעבר לישראל. "בשנים האחרונות אני מרגישה יותר ישראלית אבל עדיין יש דברים שאני לא מצליחה לשנות. למשל קרה לי כבר שהגעתי לביטוח לאומי בבוקר וחיכיתי בלי לדבר ופשוט סגרו את המשרדים בשלב מסוים ואף אחד לא קרא לי. המשכתי לחכות עם המספר ואלון צחק עליי. או שאני עם הרכב בכניסה לאיילון ויכולה לחכות שעה כי כל הזמן נכנסים מהצד".
"אנחנו עושים חקלאות תיירותית. יש לנו דיר עיזים קטן ואקולוגי. הן יוצאות כל יום למרעה ויש לנו פעילות מסביב", מספר אלון. "מגיעות קבוצות להתארח וליהנות מהתוצרת, אנחנו עושים סיורים וארוחת טעימות של גבינות וגם סדנאות להכנת גבינות. אני גם עושה קורסים קצת יותר מקצועיים על גבינות. בזכות התיירות אנחנו מצליחים לקיים חקלאות של פעם ולהחזיק את דיר העיזים. יש לנו מעדנייה ואנשים גם באים לאכול. יש בחודש הזה פסטיבל קולינרי במטה יהודה והכנסנו את הסדנאות של רות".
