בשיתוף אפריקה ישראל מגורים
"המפגשים הקטנים היומיומיים יוצרים את הקהילה"
(צילום: ליאור שרון )
"בדרך הביתה" הוא פודקאסט שנועד לעשות סדר בכל מה שקשור לקניית הדירה הראשונה שלכם. בכל פרק נביא אנשי מקצוע מהשטח שיעזרו להבין את העולם הזה בשפה פשוטה ובגובה העיניים. בפרק הזה נדבר על מה שהופך בניין לקהילה - כי בתהליך רכישת הדירה אנחנו לא קונים רק ארבעה קירות, אלא גם סביבת חיים. האורח בפרק השישי היא עדי לוסקי, סמנכ"לית התכנון של אפריקה ישראל מגורים, ויחד ננסה להבין איך מתכננים מרחב שיאפשר לאנשים לא רק לגור ביחד, אלא גם להיות קהילה שלמה. צפו בפרק המלא
מה זו קהילה מבחינתך? איך בניין הופך לקהילה?
"אולי נתחיל מזה שבעיניי בניין הוא לא קהילה. קהילות מתגבשות במרחב הפיזי והווירטואלי, לפעמים סביב תחושה של מקום. יש באדריכלות ובתכנון ערים יומרה, אבל עדיין אנחנו לא יכולים לתכנן מערכות יחסים בין אנשים. מה שאנחנו יכולים לעשות כמתכננים זה ליצור את התשתית, ההזדמנות והמקום לאינטראקציות האנושיות לקרות. נגיד, אם אני יוצאת מהבית ויש לי מקום לעמוד בצורה נוחה ולדבר עם השכן שלי, או שהילד שלי יורד למטה, ויש סיכוי שיפגוש את הילדים של השכנים. בסוף החיים שלנו מורכבים מהמון פרקטיקות קטנות כאלה, והמפגשים הקטנים היומיומיים הם אלה שיוצרים את מרקם החיים ואת הקהילה".
כשמסתכלים על תכנון, אילו דוגמאות את יכולה להביא של נקודות כאלה שמפגישות אנשים?
"יש כבר המון שנים מחקר מאוד מבוסס של סוציולוגיה עירונית ותכנון ערים, שמדבר על איך המרחב הבנוי משפיע על איך שאנשים נפגשים, משתמשים במרחב ואיך הוא מייצר תחושת שייכות. באדריכלות אנחנו מייצרים תשתית עבור הדברים לקרות בה. כלי שאפשר להשתמש בו בתכנון יכול להיות הנושא של נצפות. כבר בשנות ה-60 ג'יין ג'ייקובס, שהייתה עיתונאית, סופרת ודמות משפיעה על השיח של התכנון העירוני, דיברה על מונח שנקרא 'עיניים על הרחוב', שמדבר על החיבור שבין פעילות, קווי מבט, בתים ומפלס הרחוב כדי שהמרחב העירוני יהיה אזור חי, שמרגיש בטוח, כי הביטחון גם מאוד חשוב לתפקוד. אם אני משליכה את זה על בניין שאנחנו מתכננים, אז יכול להיות שהגינה תהיה נצפית מהמרחב המשותף של הדיירים, או שאנחנו רואים נגיד בלובי שיש דלתות זכוכית, הכול פתוח - מהפנים אל החוץ ומהחוץ אל הפנים, זה נותן לנו תחושת ביטחון. בניין לא עומד בפני עצמו, הוא חלק מרקמה עירונית, וכשאנחנו באים לתכנן, תמיד אנחנו עושים את ההקשר היותר רחב. מסתכלים איפה גן הילדים, בית הספר, המרכז המסחרי הקטן, תחנות התחבורה הציבורית. בסוף אלה המוקדים של היומיום, הנקודות בהן אנשים נפגשים. אם יש לנו אפשרות במסגרת הפרויקט, נתכנן חיבורים בטוחים, נעימים ופונקציונליים, וגם אם לא, עדיין נתייחס לנקודות המשיכה האלה. בסוף, הקהילה לא נוצרת בחדר שכתוב עליו 'חדר דיירים' בבניין, אלא בדרך: בדרך לגן, לסופר, לגינת כלבים".
עדי לוסקיצילום: ליאור שרוןבשנים האחרונות, בקורונה ובמלחמות מצאנו את עצמנו יותר סגורים, עם יותר אינטראקציה בתוך הבניין. את חושבת שהיום זה פקטור בחיפושים של רוכשי דירות?
"אני לא חושבת שזה שינה את התפיסה אלא יותר חידד אותה. בשנים האחרונות כולנו באמת מצאנו את עצמנו הרבה יותר שעות בבית ממה שציפינו להיות. אנחנו כבר לא מסתכלים רק על דירת מגורים טובה, אלא על מרחב מגורים - כי הוא צריך לתת לנו הרבה יותר. דירת המגורים שלנו היא גם מרחב העבודה שלנו, מרחב הלימודים שלנו ושל הילדים שלנו. ברבעון הראשון של 2026, עדיין אחד מכל 5 ישראלים עבד באופן חלקי או מלא מרחוק. זה מדהים, כולנו חשבנו שיש שינוי הרבה יותר גדול אבל מסתבר שזה נשאר. לכן מרחב המגורים כולו כבר משחק תפקיד הרבה יותר משמעותי באיכות החיים שלנו בו. אנחנו מצפים ממנו להיות מסוגל להתאים לצרכים המשתנים, מילת המפתח היא גמישות ואנשים מאוד מודעים לזה".
איפה עובר הקו בין פרטיות בדירה לקהילה?
"אני לא חושבת שאלה ערכים סותרים. קהילה טובה מאפשרת לך לבחור, ובמבנה קהילתי יש בחירה בין להיות חלק מקבוצה לבין הרגע שרוצים להיכנס הביתה, לסגור את הדלת ולהיות בשקט שלנו. כמתכננים אנחנו נכנסים כאן בתכנון המעברים בצורה נכונה, בין הפרטי לחללים המשותפים של הבניין או המתחם, לבין הציבורי לגמרי. לצורך כך יש כל מיני כלים - אנחנו יכולים לדבר על מרחק בין בניינים, על קווי מבט, לאן פונות המרפסות, האם החללים שאנחנו מייצרים הם רק אזורי מעבר או אזורי שהייה ומה ההיררכיה ביניהם. צריך לקחת בחשבון שהיום גם המבנים הם בדרך כלל מבנים של שימושים מעורבים, והם הרבה יותר מורכבים. בדרך כלל במפלס הרחוב כבר לא יהיו מגורים, אלא מסחר, תעסוקה, ואז יש היררכיה שמדורגת עם הגובה, וצריך לראות שההקשרים נעשים באופן טבעי או לפחות מאפשרים את המפגשים שהתרחשו באופן טבעי".
האם מותג סביונים שהיה של שכונות שלמות עדיין פועל היום?
"היום שכונות גדולות מתוכננות בעיקר על ידי המדינה - רשות מקרקעי ישראל ומשרד השיכון, המהלכים הגדולים כבר הרבה יותר ממוסדים. בשנות ה-90 הבוסט הגדול של מותג סביונים הגיע בעקבות מצוקה גדולה, גלי עלייה, והמדינה הייתה צריכה מישהו שירים את הכפפה. נתנו קרקעות בהקצאה למי שהיה מסוגל, חברות גדולות שהיה ביכולתן לבנות שכונות. צריך ללכת טיפה אחורה להיסטוריה של אפריקה ישראל כדי להבין מאיפה זה בא. אפריקה ישראל הוקמה על ידי עולים מדרום אפריקה, והם קיבלו הסכם היסטורי להקים יישוב בבקעת אונו, יצא מזה סביון. הם שינו את השוק, כי הם יצרו בשכונה מגוון מאוד גדול של סוגי דירות, לכל מחזור החיים שיכול להיות למשפחה, ועם כל השירותים שצריך - גני ילדים, שירותים קהילתיים, הכל באותו מרחב. לצד זה הביאו סטנדרטים אחרים לחוויית לקוח".
יש לך דוגמה להחלטות תכנוניות שיכולות לתרום לקהילה ולאחד בין הרבה אנשים באותו מתחם או בניין?
"אנחנו עובדים עכשיו על פרויקט של התחדשות עירונית, ויש שם בניינים מאוד מיוחדים ואטריום. החלטנו לשמור את הקונספט. מה שהיה להם זו חצר שהחלונות האחוריים של הבתים צפו עליה, לא באמת מקום שהיה פונקציונלי. מה שעשינו זה ליצור אטריום עם לובי שפתוח אליו, ומחבר אזור אחר בבניין שיש בו גם את חדר האופניים. ואז מקום שהיה מין חצר אחורית נהפך ללב. לפעמים לא צריך להמציא את המפגש, אלא לראות מה יש ולעשות את השינויים הקטנים התכנוניים, שיהפכו אותו למקום מתפקד ופונקציונלי".
איך עולם המגורים ייראה לדעתך עוד עשר שנים?
"קשה מאוד לנבא. תראה מה עברנו בשש השנים האחרונות. מה שברור מאליו זה שהבנייה עולה לגובה והאינטנסיביות עולה, אין דרך אחרת, וכשמתכננים באינטנסיביות כזאת, מאוד קשה לשמור על מגוון. כשאתה בונה לגובה, באופן טבעי, זה מוביל לאחידות בתכנון. האתגר המשמעותי יהיה איך דווקא בתוך האחידות הזאת, לשמור על הערכים שחשובים לנו - על המגוון, תחושת השייכות והתחושה של בית".
בשיתוף אפריקה ישראל מגורים
