מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, ואיזה חלום הגשימו בצל המלחמה? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת גולדפלד, בואנוס איירס, ארגנטינה.
בצילום: חוויאר (55), אביגיל (51), חוואקין (20). מחוץ לתמונה: לולה (21) - לומדת באוניברסיטה במדריד.
בואנוס איירס? חוויאר: "שנינו נולדנו פה והתחנכנו בקהילה היהודית הגדולה בעיר. זו עיר מדהימה ותוססת שיש בה הכל, ויש בה גם חיים יהודיים. אני ואביגיל, למשל, למדנו בבתי ספר יהודיים, הן ביסודי והן בתיכון". אביגיל: "חוואקין ולולה נולדו במיאמי. חוויאר עבד שם משנת 2002 עד 2007 עבור 'סיטיבנק'".
משפחת גולדפלד
(צילום: אסי חיים)
מה אתם עושים? חוויאר: "עבדתי הרבה שנים עבור סיטיבנק. בשנת 2013 עזבתי את תחום התאגידים והיום אני עוסק ביזמות ובפיתוח פרויקטים של נדל"ן במונטבידאו שבאורוגוואי, ויש לי גם פרויקטים במיאמי. אני לא עובד כרגע בארגנטינה". אביגיל: "יש לי סטודיו ליוגה איינגר כבר הרבה שנים, אבל החלטתי להתחיל משהו חדש. חזרתי השנה לאוניברסיטה ללמוד משפטים כדי להתקרב שוב לתחום, ולראות לאן זה ייקח אותי".
איפה הכרתם? אביגיל: "הייתי עורכת דין בארגון שנקרא 'צדקה' בבואנוס איירס. זו התארגנות של יהודים שתורמים כספים כדי לעזור ליהודים בקהילה שזקוקים לעזרה. אחרי שהתגרשתי, חברים שגרו במיאמי הציעו לי לבוא לחופשה כדי לנוח, הם אמרו לי ׳אולי תכירי מישהו׳. החברים שלי היו שכנים של חוויאר, שכבר גר במיאמי תקופה ועבד בסיטיבנק, וככה הכרנו. בסוף החופשה חזרתי לבואנוס איירס, אבל חוויאר הציע לי לבוא ולנסות את החיים איתו במיאמי, והחלטתי לנסוע. גרנו במיאמי כמה שנים, חוואקין ולולה נולדו שם ואחרי כמה שנים עברנו לגור במדריד בעקבות העבודה של חוויאר בבנק. כיהודיה במדריד היו חסרים לי החיים בקהילה, כמו שהכרתי. הבנתי שאני רוצה לחזור לארגנטינה ולגדל את הילדים ולבנות את המשפחה בבואנוס איירס, כמו שאני גדלתי, בתוך קהילה יהודית מאוד פעילה, מגובשת וחזקה".
ארגנטינה? אביגיל: "הקהילה היהודית בארגנטינה היא מאוד משמעותית. אני חייתי כל השנים סביב המועדונים של תנועת מכבי. הקהילה פה מאפשרת לך להיות חלק ממנה גם אם אתה לא בקטע דתי – יש בה המון אפשרויות תרבותיות ומסורתיות. כולם שאלו אותי: 'למה את חוזרת לארגנטינה?' אבל היום אני מאושרת שהילדים שלי גדלו באווירה שיש כאן בקהילה, וזו ההחלטה הכי טובה שעשינו".
הקהילה היהודית? חוויאר: "בארגנטינה אתה יכול להיות יהודי בלי צורך להשתייך לבית כנסת מסוים או להיות דתי. יש פה מועדונים יהודיים סביב ספורט ותרבות. אני חושב שארגנטינה היא המקום היחיד בעולם שיש בו ליגות כדורגל, הוקי ותחרויות טניס רק של יהודים. חוואקין: אנחנו הולכים לבית הכנסת בראש השנה וביום כיפור אבל לא הולכים בימי שישי, אבל חשוב לנו לשמור על המסורת, אנחנו חוגגים יחד עם המשפחה המורחבת את כל החגים היהודיים״. חוויאר: ״זה כמו לחיות כחילוני בישראל - אתה פוגש אנשים יהודים כל הזמן ולאו דווקא בבית כנסת. אתה יכול להיות יהודי ולא בהכרח לקחת חלק במשהו דתי. כמובן שאלו שיותר דתיים נוטים לנסות למשוך אותך לזה. מועדוני הספורט כאן זה ממש כמו כפר קטן ולאנשים כאן יש בתים והם מגיעים לסופי שבוע. יש בארגנטינה בערך עשרה מועדוני ספורט יהודיים שונים, וגם לנו יש בית באחד המועדונים בקרבת בואנוס איירס ואנחנו מגיעים כל המשפחה לבלות שם את כל סוף השבוע יחד".
ישראל? חוויאר: "ההורים שלי התחתנו בגיל 20, ובשנת 1966 הם עברו לישראל וגרו שם במשך שנה וחצי. מסיבות שונות הם נאלצו לחזור לארגנטינה. גם אני הגעתי לישראל כשהייתי צעיר כדי להתנדב בקיבוץ גליל ים. לפני שש שנים בביקור בישראל, נסעתי לקיבוץ ורציתי לראות את המקום שבו גרתי, אבל התברר לי שלא נשאר כלום. הכל הפך לבניינים. אנחנו מגיעים לישראל פעם בכמה שנים לביקור, ובשבוע הבא נגיע להשתתף במכביה".
מכביה? חוואקין: "כשאתה חלק מהקהילה היהודית בארגנטינה ואתה טוב בספורט, המטרה שלך היא להגיע למכביה ולייצג את ארגנטינה. זה תמיד יושב לך בראש, מאז שהייתי קטן״. חוויאר: ״זה גם עובר במשפחה. אבא שלי שיחק טניס והשתתף במשחקי המכביה בעצמו, ועכשיו גם הבן שלי משתתף. שנינו משחקים כדורגל, הוא שחקן טוב, אני עושה את זה בהליכה. כשאתה בן 55 ועדיין יכול ללכת זה מספיק. כשחקן השתתפתי בשתי מכביות. הראשונה ב-1985 כנער - שיחקתי סקווש. אני אוהב את ישראל וזה מרגש להגיע לכאן וגם להשתתף במשחקים. זה חשוב לנו". חוואקין: "המכביה הראשונה שבה השתתפתי הייתה בישראל ב-2021. לא התקבלתי לנבחרת ארגנטינה, אז אבא שלי הקים נבחרת כדורגל עבור אורוגוואי ונסעתי איתם. המכביה זה כמו חרק שעוקץ אותך, והארס שלו נשאר בך לתמיד. אני אוהב את ישראל". אביגייל: "בשבילנו המכביה זה כמו המונדיאל". חוויאר: "למרות שהמכביה זו השקעה כלכלית לא קטנה, בערך 6,000 דולר לבן אדם".
ה-7 באוקטובר? אביגיל: "בשגרת היומיום הרגילה שלנו לא השתנה כלום, אולי האבטחה קצת הוגברה. אבל כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, ראיתי פתאום שמניפים דגלי פלסטין. הרבה מזה מגיע ממקום של בורות והרגשתי שאני צריכה להסביר את המצב ליותר אנשים, כי הם באמת לא יודעים. המצב הזה גם הציף פער בתוך הקהילה היהודית עצמה, וחלק מהאנשים בקהילה היהודית מצאו את עצמם פתאום במצב שבו הם אנטי-ישראל". חוויאר: "ארגנטינה היא אחד המקומות הבטוחים ביותר להיות בהם. בניגוד לצ'ילה, אין אצלנו הרבה מהגרים מוסלמים או פלסטינים, ולמפלגות הפרוגרסיביות אין הרבה כוח והשפעה כאן כרגע".
הבילוי שלכם? חוויאר: "אנחנו אוהבים לטייל המון ביחד ולעשות ספורט. וכמובן, כמעט כל סוף שבוע אנחנו מגיעים לקלאב".
