איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מכל רחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: משפחת עלאק, מעכו.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: חנין (29), מחמוד (39), מינא (שנתיים וחצי).
משפחת עלאקמשפחת עלאק
משפחת עלאק
(צילום: מתוך אלבום משפחתי)
הבית: מחמוד: "גרים בעכו העתיקה מעל הקונדיטוריה שלנו. זו דירה של אמא שלי שאני גדלתי בה ועכשיו אנחנו פה לידה".
מה אתם עושים? חנין: "יש לנו קונדיטוריה שפתחנו לכל האנשים של עכו. אני אוהבת אפייה והלכתי ללמוד את זה ואני במקצוע כבר 7 שנים, אז החלטתי לפתוח את המקום שלי". מחמוד: "החלטתי ללכת על החלום שלה והוצאתי את כל החסכונות ופתחנו את המקום. היא אמרה לי, 'תסמוך עליי יהיה לנו טוב' והשקענו 80 אלף שקל ופתחנו את קרמל, שהיא קונדיטוריה ללא גלוטן".
מתוקים ערביים ללא גלוטן? חנין: "כן. בהתחלה זו הייתה קונדיטוריה רגילה קטנה עם בית קפה בעיר העתיקה, אבל יום אחד הגיעו אלינו תלמידים בטיול שנתי של בית ספר והייתה ילדה אחת שלא אכלה כלום. בעלי שאל אותה אם היא לא רוצה איזה משהו מתוק והיא ענתה שיש לה צליאק והיא לא יכולה לגעת בכלום. הוא בכלל לא ידע על מה היא מדברת ושאל אותי 'מה זה צליאק?' כאב לי שהיא ככה בצד ולא טועמת כלום והחלטתי לשנות. חשבתי על הבת שלי, איך היא הייתה מרגישה אם הייתה רגישה לגלוטן. ופשוט עשיתי שינוי. הוצאתי את כל הגלוטן מהקונדיטוריה והפכתי הכל, את כל המתוקים, הכנאפה, העטאייף והבסבוסה ללא גלוטן. זה כואב לראות ילדה קטנה שאין לה מה לאכול. אמרתי נעשה את השינוי ונראה מה יהיה בהמשך".
זה לא פוגע באיכות? חנין: "אנשים באים ואוכלים וזה רגיל מבחינתם. אף אחד לא מרגיש בהבדל. עכשיו אנשים באים מרחוק, אפילו מתל אביב ומאילת כי שמעו שיש קונדיטוריה ערבית ללא גלוטן. האמת שרוב הלקוחות הם מחוץ לעכו". מחמוד: "במגזר הערבי אין מודעות כמו אצל היהודים אבל התחילו להגיע אלינו גם מהמגזר וזה מדהים. לפני שפתחנו גם הם, כמוני, לא ידעו מה זה צליאק".
איך עושים כנאפה ללא גלוטן? "אני עושה אותה בסגנון של שכם, האורגינל. זה בצק מכל מיני קמחים ללא גלוטן שמגיע למרקם של פירורים כמו סולת. זה המקור של הכנאפה. עכשיו אני מפתחת בצק פילו ללא גלוטן וממנו אני הולכת לעשות את כל הבקלאוות שעד היום אי-אפשר היה לעשות. אנשים באים מחבקים אותי, אומרים לי את מלאך, את משמחת את הילדים. מצטלמים איתי. אני באמצע יום עבודה ואנשים נכנסים ואומרים תודה וזה עושה לי את היום. זה נותן הרגשה טובה".
מינוס? מחמוד: "הקורונה פגעה בנו כלכלית וטוב שהיה לנו קצת בצד שהחזיק אותנו. סגרנו את המקום לשלושה חודשים. קיבלתי מענק של 1,600 שקל מהמדינה שזה מצחיק אבל ההורים שלי ושל חנין עזרו. הפסקנו קניות והוצאנו פחות אבל למדנו איך לעמוד על הרגליים ולתמוך האחד בשני. אנחנו חיים קצת על מינוס, 5,000 שקל שנסגר בתחילת החודש. עולה ויורד, כמו כולם".
מה התוכניות שלכם? מחמוד: "אנחנו רוצים לגדול לאט-לאט. לא לקפוץ את כל המדרגות. אני מאמין בחנין ועוד ישמעו עליה בישראל. אני רוצה להגיע לעוד מקומות. אני רוצה שיהיו עוד סניפים ולפני הקורונה כבר סגרנו על מקום בתל אביב. למזלנו לא חתמנו סופית על החוזה כי זה היה יכול להיות מכה קשה. בינתיים הקורונה עיכבה אותנו אבל בעזרת השם נגיע לתל אביב ולעוד מקומות בארץ".
חופשה אחרונה? מחמוד: "לא היינו בחופש המון זמן. שנים. לפני שנולדה מינא היינו באירופה, אבל עכשיו החופשה הכי רחוקה זה נחל געתון בנהריה. גם אם רוצים עכשיו למצוא מקום בצפון - אין".