לא סתם אומרים על ניו יורק ש״אם תצליח שם, תצליח בכל מקום". "בירת העולם" תהמם אותך, תנשך, תבלע את חלומותיך, תעכל ואז תירק אותך החוצה, מוכה וחבול, הישר לספת הפסיכולוג. זהו כלל עירוני שתקף לקריירה, לאהבה ולכל יוזמה עם כוונות טובות שמגלה מהר את הצד האפל של העיר. זכור היטב "הפורטל", אותו מיצג אמנותי מקרב לבבות שחיבר בין ניו יורק לדבלין במסכי וידאו בזמן אמת. הוא נאלץ להיסגר לאחר שעוברי אורח ניצלו את חור ההצצה הטרנס אטלנטי כדי לחשוף איברים ולתקוף את ישראל על "רצח עם".
מתברר שהדינמיקה הקשוחה הזו לא פוסקת בדרכים. הנה, למשל, הניסיון הכנה של הרשות המטרופולינית לתחבורה (MTA) לצמצם את תופעת ההתחמקות מתשלום ברכבת התחתית. היא השיקה תוכניות בהיקף של כ-1.1 מיליארד דולר, במסגרתה החולפו שערי התחנות והותקנו עליהן ועל הקרוסלות "סנפירים" ממתכת ו"שרוולים" מפלסטיק. התוספות הללו, שמולבשות על זרועות הקרוסלה או מזדקרות ממנה, נועדו להקשות על קפיצה מעל השערים או זחילה מתחתיהם. הניו יורקים, בתגובה, הצביעו ברגליים, בידיים, בראש או בכל איבר אחר שיצליח להתפלח פנימה.
המציאות בשטח המחישה מהר מאוד את האבסורד שבניסיון לחסום נחישות ינקית בעזרים מכאניים. תצפית ביום חול בתחנת הרכבת הסמוכה לביתי, ליד אוניברסיטת קולומביה, הראתה זרם בלתי פוסק של "מתפלחים". חלקם מדלגים מעל התוספות בקלילות של אצנים אולימפיים, אחרים זוחלים מתחתיהן, ויש מי שמוצא חריץ צדדי ומחליק פנימה.
בתוך שעה קלה נצפו תריסר אנשים עוקפים את המתקנים החדשים בקלות מעוררת השתאות, גם כששומרים עומדים במקום. אחד מהם זיהה את המבט התוהה בעיני ומשך כתפיים. אחת המתפלחות אף פנתה אליו: "זה בזבוז כסף! אנשים ימצאו דרך לעבור בכל מקרה, והם רק יפצעו בדרך". במקרה אחד שהפך לוויראלי, אישה שאיתרע מזלה נתקעה עם הראש בתוך אחד המחסומים החדשים.
להבדיל מהמקרה של "הפורטל" ז"ל או פעולות חוליגניות רנדומליות ברחבי העיר, ההתחמקות מתשלום מגלמת משבר עמוק יותר. מחיר נסיעה בודדת ברכבת התחתית ובאוטובוס העירוני האמיר לכמעט 3 דולרים בתעריף אחיד. אותו סכום נגבה גם אם חצית את העיר בנסיעה ארוכה של שעה וחצי, וגם אם נסעת תחנה אחת. במציאות הזו רבים מרגישים שהמחיר לא מוצדק.
מערכת הרכבת התחתית היא מהגדולות והמורכבות בעולם, עם 472 תחנות פעילות, אך היא סובלת מתת-תקצוב כרוני ומתשתיות מתפוררות. המערכת משוועת לתקציבים, וגירעונות העתק מאיימים על יציבותה. הנוסע הממוצע רואה את זה בכל יום. תחנות רבות נמצאות בשיפוצים נצחיים ופרויקטים בסיסיים כמו הוספת מעלית להנגשת תחנה, נגררים במשך שנים וחורגים מתקציב. התחושה הציבורית היא של מערכת שמנסה לסתום חורים בספינה טובעת, ודורשת מהנוסעים לשלם יותר על שירות שמקרטע.
קנס גבוה - שמעט מאוד מקבלים
על הרקע הזה, ההתחמקות מתשלום הפכה לבעיה תקציבית של ממש. ה-MTA מפסידה כ-300 מיליון דולר בשנה כתוצאה מאי תשלום דמי נסיעה ברכבת התחתית. לפי האומדנים הרשמיים, הנמדדים בעזרת חיישנים ומצלמות שמוצבים בחזית המחסומים, שיעור ההתפלחויות ברכבת עומד על כ-14%. הקנס על נסיעה ללא כרטיס בניו יורק עומד על 100 דולר, אבל מעטים באמת חוטפים אותו.
כשזה נוגע לאוטובוסים, המצב חמור פי כמה: שיעור ההתחמקות מתשלום נע בין 44% ל-48%. ברובע הברונקס, המספרים מאמירים גם למעל ממחצית הנוסעים. משמעות הדבר היא שבאופן סטטיסטי, כל אדם שני שעולה לאוטובוס בניו יורק אינו משלם. להבדיל מהסאבווי, כאן לא צריך לקפוץ מעל שום דבר. כשהדלת האחורית נפתחת להורדה, עשרות נוסעים עולים דרכה מבלי לתקף כרטיס. גם בדלת הקדמית, נוסעים חולפים על פני הנהג, לעיתים תוך מלמול תירוץ שחוק ולעיתים בהתעלמות מוחלטת.
הנהגים, מצדם, קיבלו הנחיה לא כתובה (ולעיתים כתובה) לא להתעמת. הסיבה היא בטיחותית נטו: עימותים על דמי נסיעה הפכו לגורם מספר אחת לתקיפות נהגים. איגוד עובדי התחבורה מדווח על עלייה חדה במקרי יריקות, אגרופים ואף דקירות נגד נהגים שניסו להעיר לנוסעים. התוצאה היא מדיניות של העלמת עין: הנהג מעדיף להתרכז בנהיגה בכאוס של מנהטן מאשר להסתכן בשביל 2.90 דולר של הקופה הציבורית.
4 צפייה בגלריה
ממדאני. רוצה תחבורה ציבורית בחינם, אבל זקוק לאישור המדינה
(צילום: AP Photo/Yuki Iwamura)
הכאוס הזה משמש קרקע פורייה לתוכנית הדגל של ראש העיר החדש, זוהראן ממדאני. לדבריו, המלחמה במתחמקים אבודה, שורפת משאבי שיטור, ומייצרת חיכוך מתמשך עם אוכלוסיות מוחלשות. הפתרון שלו הוא אוטובוסים ציבוריים בחינם, במימון מס מומקד על עשירים ועל מוסדות ענק כמו אוניברסיטת קולמביה ו-NYU, שמחזיקות תיקי נדל"ן עצומים ונהנות מפטורים נרחבים מארנונה ומסים עירוניים. במקום להשקיע מיליונים ב"סנפירים" מתכתיים שכושלים במבחן המציאות, או בשוטרים שרודפים אחרי עניים, העיר יכולה, לטענתו, להכיר בתחבורה ציבורית כזכות יסוד.
אלא שלתוכנית הזו יש מבקרים ונקודות תורפה ברורות. ראשית, ה-MTA הוא גוף שנשלט על ידי מדינת ניו יורק, ולא בידי העירייה. לראש העיר אין סמכות להטיל מיסים חדשים או לשנות מדיניות תעריפים בלי אישור המושלת ובית המחוקקים - שם הלובי של האוניברסיטאות הפרטיות חזק מאוד. הסיכוי שהמחוקקים יאשרו מיסוי אגרסיבי כזה נמוך למדי.
שנית, המבקרים טוענים כי הבעיה של ה-MTA היא לא המחיר, אלא השירות. הרשות נמצאת כאמור ב"ספירלת מוות" תקציבית, עם גירעון תפעולי שצפוי להגיע למיליארדים בשנים הקרובות. ויתור על הכנסות מכרטיסים, המהוות כרבע מתקציב הרשות, ייצור בור תקציבי עמוק עוד יותר, שיפגע ביכולת לתחזק את הרכבות והאוטובוסים. ארגוני נוסעים מזהירים כי תחבורה בחינם יכולה להישמע טוב, אבל בלי שיפור אמיתי בשירות היא תסתיים באוטובוסים צפופים, מלוכלכים ומאחרים, שיהפכו למקלטים עבור דרי רחוב במקום לשרת את ציבור העובדים. הטענה היא שעדיף לשלם 2.90 דולר ולקבל אוטובוס שמגיע בזמן, מאשר לקבל אוטובוס בחינם שלא מגיע כלל.
גם בישראל, התיקופים בירידה
הסיטואציה בניו יורק מהדהדת היטב גם את המתרחש בישראל. נתוני ההתחמקות מתשלום באוטובוסים בארץ נעים סביב ה-15%, והתגובה המערכתית נוטה להתמקד באכיפה והחמרת קנסות. אלא שבישראל נוספו גם צעדים שפוגעים ישירות במי שנשען על תחבורה ציבורית, כמו ביטול הנחות היסטוריות. ההבדל הוא שבניו יורק השיח הציבורי זז, לפחות ברמת ההצהרות, לכיוון של תחבורה כזכות, בעוד שבישראל השיח נוטה להתכנס לשאלת הענישה והפיקוח, עם פחות התמודדות עם יוקר המחיה ועם רמת השירות.
ובינתיים, בעוד התחבורה הציבורית בניו יורק נאבקת על ההווה, היא נפרדת מסמל העבר. עידן המטרו-קארד, אותו כרטיס פלסטיק צהוב דק עם הפס המגנטי הבעייתי, מגיע לסיומו הרשמי היום (ד'). המכונות יפסיקו למכור או להטעין את הכרטיס המיתלוגי, והעיר תשלים את המעבר למערכת OMNY, המבוססת על תשלום בנגיעה באמצעות סמארטפונים וכרטיסי אשראי.
המטרו-קארד, שהחליף את האסימונים המיתולוגיים ב-1994, היה הרבה יותר מאמצעי תשלום. עבור ניו יורקרים רבים הוא היה כלי עבודה. טכנאי סמארטפונים, למשל, מספרים כי הוא מושלם לפתיחת מסכים. הפלסטיק רך מספיק כדי לא לשרוט את הזכוכית, וחזק מספיק כדי להפריד רכיבים העדינים. גם במכוני יופי, טכנאיות ציפורניים השתמשו בכרטיס כדי להסיר ציפורניים מלאכותיות, פרקטיקה שאמנם אינה מומלצת בריאותית - אך נפוצה בשל יעילותה. תיירים רבים יעידו כי השתמשו בכרטיס כדי לפתוח דלת במלון כשהמפתח המגנטי שווק חיים - טריק מוכר במלונות המיושנים של העיר.
ברשות המטרופולינית לתחבורה מתגאה בכך שמעל ל-90% מהנסיעות משולמות כיום בנגיעה אלקטרונית, אבל הכישלון של השערים החדשים וההתעקשות על פתרונות טכנולוגיים יקרים מול בעיות חברתיות עמוקות, מדגישים את הפער בין מתכננים לבין המציאות ברציפים. הניסיון לחסום את תושבי ניו יורק עם "סנפירים" הוא רק סמל למאבק רחב יותר: עיר שמנסה להסדיר, לייעל ולגבות תשלום על כל צעד, מול אוכלוסייה שלמדה לשרוד ביוקר המחייה, לאלתר, ולעבור מעל, מתחת, או דרך כל מכשול שיוצב בדרכה. וכמו שקרה עם הפורטל לדבלין, גם כאן הטכנולוגיה אולי מרשימה, אבל הטבע האנושי, והניו יורקי בפרט, חזק ממנה בהרבה.
