"אומרים כי אני אינני אני על כן אני נבהל. כי אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל"?
60 שנה מאז כתב יעקב סחר את המילים, ששר מייק בורשטיין בסרט "שני קוני למל". השאלה שהן מעלות, עד כמה חשוב לאדם להיות באמת מי שהוא, כדי שתהיה משמעות לחייו, עומדת בבסיס הנושא, שמאחד את המוסף הנוכחי, מוסף יום האישה 2026. "האומץ להיות אני".
עם יד על הלב, מי מאיתנו, הנשים, לא התנסתה לפחות פעם אחת בהרגשה, שמה שנדרש ממנה להגיב ולעשות, עומד בסתירה לאוסף הערכים והאמונות שלה ולהרגשתה הפנימית?
אכן, בתחומים השונים בחיים, המקצועיים והאישיים, נדרש מאיתנו לא אחת אומץ להיות ולבטא את מי שאנחנו באמת רוצות להיות, כשלא אחת הדבר נמנע מאיתנו, כי הוא מתנגש במוסכמות חברתיות ובציפיות של הסובבים אותנו מאיתנו. כך, למרות שאנחנו חיות בעידן מודרני ומלא במודעות להגשמה עצמית, עדיין יש לנו, כנשים, בעיה להגיע למקום המתאים והטוב לנו.
בכתבה המרכזית תמצאו סיפורים של נשים שהחליטו בשלב מסוים בחייהן לשנות כיוון, ושמו בווייז של עצמן יעד הפוך לגמרי למיקומן בהווה. רובן עשו זאת לאחר התלבטויות וחששות, אבל עשו. לצערי, לעומת שכמותן, יש מאות אלפים ואולי אף מיליוני נשים בישראל, שאינן מעזות לבטא את עצמן ואת שאיפותיהן, ונשארות במקום שבו רע וקשה להן.
כתבת השער מציגה את סיפורה של הרפלקסולוגית דינה דואדי, שהתעוורה בגיל 40, וקיבלה החלטה אמיצה שלא לתת למגבלה לעצור אותה ואת שאיפותיה. גם הכתבות האחרות מדגימות כמה חשוב, בכל גיל ומקום, ללכת עם הלב.
אין פה הזמנה למרד, לקריאת תגר. יש פה הזמנה להתבוננות אמיצה פנימה וחשיבה של כל אחת ואחת מאיתנו. להבין מה הטוב והשלם עבורנו ולפעול למענו. רק כך ניטיב עם עצמנו ועם סובבינו.
בשעת כתיבת שורות אלו אנחנו בעיצומו של מבצע "שאגת הארי", עימות ישיר עם איראן. שוב אזעקות, נפילות, הרס רכוש, פגיעה בגוף ובנפש, אווירה של חרדה והרגשה ש"אין לזה סוף". שוב אנחנו נדרשות לאסוף את עצמנו ואת מלוא הכוח והסבלנות, ולהתפלל שיגיעו במהרה ימים שקטים. והם יגיעו.
איתכן בציפייה לטוב, לשלם ולשקט.
יעל ולצר, עורכת
