בירה, אחד המשקאות האלכוהוליים העתיקים ביותר, נחשבה לאורך ההיסטוריה למשקה "גברי", אולם בשנים האחרונות המשקה הפופולרי נהפך גם לנחלתן של נשים - בעולם ובארץ. להיכנס לבר ולראות קבוצת נשים יושבות על כוס בירה הפך למראה שכיח. אחת מחלוצות השינוי הזה בישראל היא ענת מאיר, הברומאסטרית (המקבילה ליינן בעולם הבירה) הראשונה בארץ. מאיר, מנהלת כיום את כל טכנולוגיית הפיתוח במבשלת קרלסברג באשקלון.
שתיית בירה נתפסת כמשהו גברי. ההצלחה שלך היא חלק משינוי תרבותי?
"זה שינוי תרבותי, שקרה עם השנים. הוא מתחבר לתהליך פסיכולוגי שעבר על נשים בתחום הזה. כשאני מסתכלת על הדור של הבת שלי, אני רואה שהן מזמינות בירה. טעם הוא דבר אישי. יש גם נשים שאוהבות בירות חזקות ומרות".
מה זה אומר להיות ברומאסטרית?
"זה להיות אחראית על כל שלבי הייצור. החל מבדיקת איכות חומרי הגלם ועד בקרת הטעם הסופית. העבודה כוללת טעימות, ניתוח תוצאות בדיקות מעבדה, מעקב אחר תסיסות, והנחיות טכנולוגיות במטרה לדייק את הטעם והארומה. יש שמסבירים את המקצוע כמשלב בין מדע לאומנות, כדיוק של תהליכי ייצור לצד יצירתיות בפיתוח. מדובר במקצוע סוחף. ואגב", היא מוסיפה בחיוך, "מעולם לא חשבתי על בישול בירה כעל מקצוע גברי".
מאיר החלה ב-2017 להוביל, ביחד עם מחלקת הפיתוח של קרלסברג העולמית, את יצירת הבירה "קרלסברג לומה". ב-2020, לאחר שלוש שנים של פיתוח והשקעה של כ-6 מיליון שקלים, היא הושקה. עבור מאיר, הצעד הזה נחשב לאחד השיאים בקריירה שלה.
"רצינו להצעיר ולרענן את המותג", היא מסבירה. "החלטנו לעשות בירה לא מסוננת עם ארומה של הדרים, אבל שלא תהיה מרה. כשאני יוצאת החוצה ורואה אנשים שותים לומה, או רואה אותה מונחת על המדפים בסופר, אני מרגישה גאווה".
"משהו נפתח באנשים כשהם שותים בירה"
היית הברומאסטרית הראשונה בישראל. במהלך השנים נוספו נשים לתעשייה ולתפקיד הזה.
"בתחילת הדרך הייתי אשה יחידה בתפקיד, אבל היום יש בתעשיית הבירה הישראלית לא מעט נשים, וזה כבר לא מוזר. אני זוכרת, שבאחד הקורסים בקופנהגן הייתה איתי קולגה שלימדה אותי את החשיבות של להיות מקצועית, כי אז אנשים לוקחים אותך ברצינות. זה התהליך גם במקרה הזה. המקצועיות והניסיון מקדמים אותך, ואז אנשים מקשיבים לך. בתעשיית הבירה יש הרבה גברים, אבל זה כבר לא עולם גברי.
"מעבר לזה שאנחנו צריכות להרים אחת לשניה, אני תמיד ממליצה - לכל אשה בכל גיל - לעשות מה שנכון וטוב לה. אני רוצה שנשים וילדות יסתכלו עליי ויגידו שאפשר לבחור ולהתקדם בתעשייה ובדרך שהן בוחרות. לא לתת לאנשים להסליל לנו את הדרך. כל אחת יכולה לבחור להיות במקום קצת פחות נוח. בתחילת הדרך הייתי אשה יחידה בין הרבה גברים, אבל הלכתי בדרך שלי. ידעתי לדבר אל הלב ולהשפיע בצורה הזו. יש לי בדיבור פחות סימני קריאה ויותר סימני שאלה, שמובילים לחשיבה משותפת".
כמה בירות את טועמת ביום ואיך את מבחינה איזו בירה טובה?
"יש כאלו שיש להם חך טוב והם סופר טסטרים. אני לא כזאת. אני תרגלתי, והתרגול עזר לי לחדד את החושים ולזהות טעמים בבירה. אני טועמת בירות ברמה היומיומית ולא כוס אחת, אלא הרבה דוגמאות של בירה בכל השלבים, ומכאן מגיעה ההחלטה. התרגול גם לימד אותי לדעת מה הציפיה של קרלסברג הבינלאומית לפרופיל הטעם של הבירה".
בסוף הצרכנים מחליטים אם זה סיפור הצלחה או לא.
"נכון. צריך להיות מודעים לטעם הצרכנים. ישראלים לא אוהבים בירה מרה מדי".
את גם קובעת טעם וגם משתלטת על החושים של האדם. הצבע, הריח, הטעם. יש בתפקיד הזה קצת פסיכולוגיה.
"את יודעת, לפני כמה שנים הגישו לי בירה גינס באחת המסעדות. לאחר הטעימה הראשונה, החזרתי אותה. לא הצלחתי לשתות אותה. היום זו הבירה הפייבוריטית שלי. ככה זה בעולם הזה. מתנסים, משנים טעמים, מתרגלים. יותר קל להתחבר למתוק, אבל עם הזמן החך מתרגל גם למרירות. בכלל, יש משהו מרווה בבירה. כששותים יין, אי אפשר לשתות ממנו יותר מדי. יין גם משווה לך מראה רציני. מבירה לא משתכרים, אפשר לשבת ערב שלם ולהעביר אותו עם בירה ועם שמחה וצחוק. משהו נפתח בך כשאתה שותה כמה כוסות בירה, כי היא קלילה, חברותית, מאפשרת לאנשים להיפתח".
יותר מ-40 אלף ליטר
לפי נתונים של קטלוג סטורנקסט (מחבר באמצעות זירות אלקטרוניות ספקים ולקוחות), מכירות שוק הבירה ב-2024 עמדו על 40,878 ליטר - גידול של 1% ביחס לשנה קודמת. במונחים כספיים, היקף המכירות של שוק הבירה ב-2024 עמד על 715 מיליון שקל - 9% יותר מהשנה הקודמת. לפי הנתונים, CBC ישראל (החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ) היא הספק השני בגודלו בשוק הבירה עם נתח שוק של 24.8%. לקרלסברג יש נתח שוק של 12.6% באריזת בקבוקי 330 מ"ל. המבשלה באשקלון, שהוקמה ב-1995, מייצרת, נכון להיום, כ-36,000 בקבוקי בירה בשעה.
איך נולד הרעיון של הלומה?
"זו החוצפה הישראלית שהביאה אותנו להציע לקרלסברג העולמית לנסות משהו חדש, משקה שכל עבודת הפיתוח עליו תהיה בישראל. הם זרמו עם זה. יש היום שיגעון בעולם של טעמים בבירות, חיפשנו משהו שיחדש מעבר ללאגר הקלאסית. הלומה היא בירה קלילה, שמביאה טעמי פירות טרופיים והדרים לצד מרירות עדינה עם 5.2% אלכוהול. היא מיוצרת מלתת שעורה, שגדלה בישראל. יש בה טעם של הדריות ישראליות, ריח עדין, מרירות עדינה וגם קצת מתיקות".
"שילוב בין מדע לאומנות"
מאיר, בת 53, נשואה ואם לשתי בנות (26, 20), נולדה באשקלון למשפחה דתית עם שישה אחים ואחיות. לאחר שסיימה שירות לאומי, היא בחרה ללמוד ביוטכנולוגיה באוניברסיטת אריאל, ושם הכירה את בעלה. לאחר שנישאו עברו לגור בהתנחלות אלי סיני בצפון רצועת עזה, כ-15 קילומטרים מאשקלון. ב-2005 לאחר פינוי היישוב במסגרת ההתנתקות, עברה המשפחה להתגורר בשכונת הקראוונים בכרמיה. ב-2013 עברה להתגורר בבית שבנו בתלמי יפה, הסמוך גם הוא לאשקלון.
את עבודתה במבשלת הבירה קרלסברג באשקלון החלה בינואר 1995, כשפתחו את המפעל. "התחלתי כלבורנטית במעבדה. הייתי הצעירה בצוות, בת 22 וחצי, בחברה נתנו לי מקום להתפתח ולצמוח".
בהמשך קודמה לתפקיד מנהלת המעבדה, ומשנת 2003 ועד 2008 עברה הכשרה כברומאסטרית, כשהרקע המדעי שלה העניק לה יתרון בהבנת התהליכים המורכבים של ייצור הבירה. "כדי לקבל את התואר, הייתי צריכה לעבור קורס של חצי שנה בקופנהגן. מכיון שהייתי אז אם לתינוקת קטנה, פיצלתי אותו, והייתי חודש בשנה שם, במשך שש שנים", היא מספרת.
"במלחמה מצאתי בבירה נחמה - לשבת עם חברים ולשחרר את המועקות"
מה קרה לתעשיית הבירה בארץ מאז שפרצה המלחמה?
"בתקופת המלחמה הרבה מקומות היו סגורים ונעצר הנוהג של שתיית בירה מחבית. באותו זמן מצאתי בבירה נחמה. לשבת עם חברים ולשחרר את המועקות - זה המקום של הבירה בחיים".
ב-3 באוקטובר 2001 חדרו שני מחבלי חמאס לאלי סיני, ופתחו באש על התושבים. שניים נהרגו ו-16 נפצעו. כתושבת הדרום כיום, השבת השחורה והמלחמה החזירו אותך לאז ולשם?
"ההתנתקות היא חלק בלתי נפרד מסיפור חיי. גרנו אז שבע שנים באלי סיני ועברנו שם את הפיגוע. הבת שלי נפצעה וגם אני 'בקטנה'. לצערי, ב-7 באוקטובר, הרבה אנשים בסביבתי היו חלק מהאירוע. חלקם נרצחו. משפחות שלמות פונו מבתיהן. כמובן שזה מחזיר אותי לימים הקשים שעברנו באלי סיני. ההתנתקות הייתה משמעותית לכולנו.
"לא רצינו ללכת, קשה לעזוב בית. אבל בסוף, זה משהו שגם מעצב ומחזק. דווקא ברגעים כאלה, יש לעבודה משמעות גדולה. השיגרה והעשייה עזרו לי להשתקם ולהתאושש, גם אז וגם היום. מאז 7 באוקטובר חווינו ימים קשים, עם המון אזעקות, גם במבשלה וגם בבית. האם יש פחד? בוודאי. אבל כשרואים איך כולם מגיעים לעבוד ולא מוותרים, אי אפשר אפילו לחשוב על להישאר בבית. המפעל הוא הבית השני שלי, העובדים הם משפחה השנייה שלי. היינו יחד בתקופות הקשות האלו. גם בתקופות ביטחוניות מורכבות, המשכתי לנסוע לעבודה בכל יום".
"יש לי עוד חלומות"
מה הלאה? מה עוד את רוצה להשיג?
"את החלום שלי אני לוקחת דווקא לתחום אחר", היא מפתיעה. "אני רצה קבוע. בעבר רצתי מרתון, ואני מקווה לעשות את זה שוב. זה גם מזכיר לי את 7 באוקטובר. באותה שבת כבר עמדתי בפתח הדלת עם הנעליים, מוכנה לצאת לריצה, ואז נשמעה האזעקה. נכנסתי לממ"ד, אבל חברים שלי, מקהילת הרצים, נרצחו ליד שדרות. זה שבר אותי. זה היה יכול לתפוס אותי ואת כולנו באותה מידה.
"מהמקום הזה חשבתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה ועשיתי קורס מאמני ריצה. אני מרגישה נוח בעולם הזה וזה גם גרם לי לרצות להכניס אנשים אחרים לעולם הזה. כשאתה רץ, אתה בסוג של מדיטציה. אתה שומע מוסיקה ובוכה למוות ועושה סדר במחשבות. טוב לי במקום בו אני נמצאת ואני לא חושבת לעזוב את העבודה, אלא לשלב בינה לבין הריצה. אני גם מוצאת יותר ויותר את חשיבות האיזון בין בית לעבודה, זה אחד הדברים החשובים בחיים".
