מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת ששון מקיבוץ ניר עם, שהתפנתה למלון הרודס בתל אביב.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: שי (39), דפנה (38), אוהד (10), ינאי (7), יואב (4).
הבית? דפנה: "קנינו בית בקיבוץ ובגלל שאני בת קיבוץ הייתה לי הנחה. ב-2014 זה עלה 260 אלף שקל. לפני המלחמה כבר מכרו יחידות דומות במיליון ו-100 אלף שקל". שי: "ניר עם היה מאוד מבוקש לפני המלחמה, הוא צמוד לעיר הגדולה שדרות ובכניסה ליישוב יש תחנת רכבת. בבוקר כולם עם קורקינטים חשמליים מורידים את הילדים וממשיכים לרכבת לעבודה במרכז".
ניר עם? דפנה: "נולדתי בניר עם וסבא וסבתא שלי מהמקימים של הקיבוץ". שי: "אני הגעתי ללמוד תקשורת במכללת ספיר ושם הכרתי את דפנה. עשיתי סטאז' בחדשות 2 וביקשו ממני לראיין את כנסיית השכל, שהגיעו להופיע בפאב של ניר עם. הצלם הבריז וביקשתי מהמלצרית לעזור ולצלם. זו הייתה דפנה שבמקרה כנסיית השכל היא הלהקה האהובה עליה. הכל התחבר ומאז אנחנו יחד". דפנה: "לי זה היה ברור שאני אשאר בניר עם. בחיים לא עזבתי את הקיבוץ חוץ מעכשיו".
שער הנגב? שי: "אני מאוד אוהב את האזור של העוטף וכולם פה מכירים את כולם. יש בית קפה מרכזי אחד בניר עם שכולם שם ביום שישי בבוקר ונפגשים בערב בפאבים וזו גם הסיבה שהמכה כל כך קשה". דפנה: "אני אוהבת את המרחבים והירוק ובגלל זה קשה לי עכשיו. אנחנו אמנם פה ליד הים ולמדתי לאהוב אותו בחודשיים שאנחנו פה, גיליתי כמה הוא מדהים ומרגיע אבל עדיין זה לא דשא. הים ממלא את הילדים בחול ואני מעדיפה את הירוק על המכנסיים".
7.10? דפנה: "היינו בבית והבנו מיד שזה משהו אחר. ואז התחלנו לשמוע יריות ונכנסנו לממ"ד. לא הייתה תקשורת רוב הזמן וכששמענו על אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב שנרצח בכפר עזה, זה היה השלב שבו התחלנו להבין שיש פה אירוע גדול. עד שמונה וחצי בערב היינו בממ"ד והמזל שלנו היה שכיתת הכוננות הצליחה למנוע מהמחבלים להיכנס לתוך הקיבוץ. שמענו ירי כל הזמן אבל היינו בטוחים שזה הצבא. הילדים לא הבינו למה אנחנו לא לוקחים את הרכב ונוסעים, כי זה מה שאנחנו עושים בהסלמות. בערב החלטנו לקחת את אמא שלי ונסענו למרכז. הזהירו אותנו שהדרך לא נעימה אבל אני הייתי מכוונת מטרה".
הדרך למרכז? דפנה: "יצאנו וביקשנו מהילדים להתכופף. בדרך היו מכוניות הפוכות ושרופות וגופות אבל אני לא ראיתי כלום. כל מה שחשבתי זה איך אני מוציאה את המשפחה שלי מפה". שי: "עשיתי משחק עם הילדים - מי שמחזיק את העיניים למטה כל הנסיעה מקבל פרס, ותוך כדי אני מכוון אותה מאחורה. המראות היו איומים ולא הבנתי איך זה הגיוני שבערב יש עדיין הרבה גופות על הכביש". דפנה: "איך שהגענו להורים של שי, אני התפרקתי מבכי בכניסה. הבאתי את המשפחה למקום בטוח ומהרגע הזה אלו היו שבועיים של בכי כי איבדנו הרבה חברים".
מלון? דפנה: "כמה ימים אחרי פינו אותנו מהקיבוץ למלון הרודס של פתאל בתל אביב. זה לא קל למרות שמנהלת המלון והצוות פשוט מקסימים ודואגים להכל. בכל השפע הזה מסביבנו הרגשתי אשמה, איך אני יכולה ליהנות כשיש הרבה כאב ואבל מסביב. הילדים מסתדרים יותר טוב מהמבוגרים. הם השתלבו בבתי ספר בתל אביב וממש מרוצים".
מה עושים? שי: "אני מנהל את הדיגיטל במכללת ספיר, באגף השיווק, וגם מרצה בחוג לתקשורת. זה כמו משרד פרסום בתוך המכללה ועושים קמפיינים להביא אנשים לספיר. אני עובד כרגע עם המחשב מרחוק. זה לא פשוט למצוא את הפינה שלך בתוך כל הבלגן פה והזיכרונות מחברים שעולים".
דפנה: "אני מנהלת מחלקת הספורט במועצת שער הנגב. שיחקתי כדורעף ומאוד אהבתי ספורט והגעתי לתפקיד הזה. אני אומרת תודה כל יום שאני יכולה לעשות משהו טוב. עשינו אירוע גדול - 1,200 איש השתתפו בטורניר כדורגל של שער הנגב בכפר סבא. היה מדהים. זה הפסיכולוג הכי טוב של האנשים. החבר'ה של כפר עזה שנמצאים בשפיים נפגשים פעמיים בשבוע לשחק כדורגל, וזו קבוצה שחלק מהחברים שלה נהרגו ונחטפו, אבל הם לא מוותרים. גם אותי זה מציל. אנחנו על הים בתל אביב והקמנו קבוצת ריצה של ניר עם".
מה יהיה? שי: "יש חוק שלא מדברים על זה". דפנה: "אף אחד לא יודע כלום. מנסים למצוא פתרונות למקום לכל הקהילה". שי: "את הילדים לא נוציא שוב מהמסגרת החינוכית אז עד סוף יוני אנחנו פה. נשרטנו מהמציאות. חדירה לא הייתה בתרחישים שלנו".
מצב כלכלי? שי: "אנחנו בסדר אבל עוד לא יודעים אם נחזור לקיבוץ ואם לא נחזור - מי יקנה את הבית שלנו? נכון להיום הוא שווה 50 שקל בכסף של מונופול אז אי-אפשר לתכנן כלום". דפנה: "אני לא יכולה לחשוב על עצמי גרה במקום שהוא לא ניר עם. אבל החיים שלנו שווים יותר מהבית".
הבילוי שלכם? שי: "הבילויים שלנו הם מלפני המלחמה. יש לי קבוצה של 20 חברים שמגיעים לראות ליגת אלופות בחצר, יש לי טאבון, מנגל, מעשנה. יושבים בחוץ וחוגגים". דפנה: "אני מצטרפת אליהם".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
