הורים רבים נוהגים לממן מכיסם עסקאות נדל"ן עבור ילדיהם ולרשום את הנכס על שמם, אך מה קורה כאשר ההורה מבקש לחזור בו? בסכסוך משפחתי שהגיע עד לפתחו של בית המשפט העליון, נקבע כי אב שמימן רכישת פיסת מקרקעין בשטח של דונם וחצי ורשם אותו על שם בנו, אינו יכול לבטל עסקה שבה מכר הבן את השטח לצד שלישי ב-200 אלף שקל.
תחילתה של הפרשה ברכישת קרקע בשטח של 1,500 מ"ר, אותה מימן וביצע האב במלואה, בעוד הזכויות בה נרשמו באופן רשמי בלשכת רישום המקרקעין על שמו של הבן. לימים, חתם הבן על הסכם למכירת השטח לקונה חיצוני תמורת 200 אלף שקלים. בעקבות זאת, מיהר האב להגיש תביעה לבית המשפט המחוזי ישירות נגד בנו ונגד רוכש הקרקע, בדרישה לבטל את הסכם המכר ואת הערת האזהרה שנרשמה לטובת הקונה. האב טען כי הוא הבעלים האמיתי של הקרקע, וכי הרישום על שם בנו נעשה לצורכי "נאמנות" בלבד ולכן לבן לא הייתה כל זכות למכור אותה. עוד טען האב כי לא מדובר ב"מתנות", וכי הוא אך ביקש ליתן לילדיו "הרגשה טובה", כלשונו.
(צילום: shutterstock)
האב הוסיף וטען כי הוא הוכיח את בעלותו משנמצא כי הוא זה שביצע ומימן את הרכישה של החלקה, והוא זה שביצע שתי עסקאות ביחס לזכויות אחרות בה. מנגד טען הבן באמצעות עו"ד עזמי יונס נסאר כי מדובר במתנה. גם הקונה שיוצג על ידי עורכת הדין מרוא חלו עלי הדגיש, כי הוא רכש את המקרקעין בתום לב ובתמורה.
שופטי בית המשפט העליון דחו השבוע את ערעורו של האב והסבירו את ההבדל בין עסקאות רגילות שבין אנשים שאין ביניהם קרבה משפחתית לבין עסקאות בין הורים לילדיהם,למשל. בפסק הדין נקבע כי אם אדם מממן נכס עבור אחר, ההנחה היא שמדובר בנאמנות. אולם, כאשר מדובר ביחסי הורים וילדים, מציאות החיים מלמדת שהורים נוהגים לדאוג לרווחת צאצאיהם ולתמוך בהם כלכלית. לכן, החזקה המשפטית במקרים אלו מתהפכת ל"חזקת מתנה", ולפיה ההורה התכוון להעניק את הנכס כמתנה מוחלטת לילדו מבלי לשמור לעצמו זכויות בעלות. מפסק הדין עולה כי אם לא קיימים בין הצדדים יחסי קירבה המצדיקים חזקה, שהכסף לרכישת הנכס ניתן כמתנה, הרי חזקה לכאורה היא שנותן הכסף הוא הבעלים של הנכס והאדם שעל שמו נרשם הנכס הוא נאמן בלבד.
בית המשפט קבע כי על ההורה מוטל נטל כבד במיוחד להוכיח שלא התכוון לתת מתנה, במיוחד כאשר הנכס רשום במרשם המקרקעין . במקרה זה נקבע כי האב לא עמד בנטל, בין היתר משום שהוכח כי נהג להעניק תמיכה כלכלית נרחבת לכלל ילדיו. עוד נקבע כי האב התכוון להעביר את המקרקעין במתנה לבנו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי.
בסופו של דבר, פסק דינו של המחוזי נותר על כנו ותביעת האב נגד הבן והרוכש נדחתה במלואה. פסק הדין ניתן על ידי השופטים אלכס שטיין, דוד מינץ ויעל וילנר.
עורכת הדין מרוא חלו עלי, שמשרדה מתמחה בתחום האזרחי והמקרקעין וייצגה את רוכש הקרקע, מסרה בתגובה כי "פסק דינו של בית המשפט העליון מחזק את מעמדו של המרשם כאבן יסוד בדיני המקרקעין ואת ההגנה הנדרשת על הוודאות המשפטית וביטחון העסקאות. בית המשפט קבע כי טענות לזכויות שלא עוגנו במרשם, אף אם מקורן ביחסים משפחתיים כמו בסכסוך בין אב לבנו, אינן גוברות על זכויות צד שלישי שהסתמך על המרשם כדין. הכרעה זו מעניקה משקל מכריע ליציבות ולביטחון בעסקאות מקרקעין, ומונעת פגיעה באמון הציבור במרשם המקרקעין. פסק הדין יוצר איזון ראוי בין יחסים פנימיים לבין הגנה על ודאות משפטית ועל צדדים שלישיים שפעלו בתום לב".
עו"ד מרוא חלו עליצילום: רחמה חלובא כוח האב מסר בתגובה: "עם כל הכבוד, פסק הדין הוא בבחינת גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. לא יכול להיות שיחול דין אחד על בני משפחה ודין אחר על מי שאינם בני משפחה. ההכרעה שבפסק הדין חורגת מעניינם של הצדדים לדיון, והיא נוגעת לכלל הציבור. האב הוכיח כי רכש 3.5 דונם ורשם את כולם על שם הבן באופן דקלרטיבי, וכן הוכח כי ביצע עסקאות מכר בשני דונם מתוך כלל המקרקעין שרשם על שם הבן. כיצד ניתן להכשיר את יתרת הדונם כמתנה ולא כנאמנות? פעולת המכר של דונם וחצי, ששווי השוק שלהם למעלה מ-2 מיליון שקל, נמכרה בפעולת נקם נגד האב בסך של 200 אלף שקל בלבד. הרי ברור, עם כל הכבוד, כי פסק הדין מעלה שאלות ותמיהות שנותרו בלתי פתורות גם לאחר מתן פסק הדין".
