בעוד גרמניה מנסה לבצע קיצוצים תקציביים משמעותיים, מיליארדי אירו יושבים בשקט בבנקים ובמוסדות פיננסיים שונים בחשבונות הנקראים "חשבונות רדומים".
דוח ממשרד המחקר הגרמני מהשנים האחרונות העריך כי עד 4.2 מיליארד אירו מוחזקים בחשבונות כאלה. הערכות אחרות גבוהות בהרבה ומגיעות עד 9 מיליארד אירו. הבנקים עצמם לא פרסמו נתונים רשמיים.
ככל שאנשים מזדקנים, פותחים חשבונות מרובים או נפטרים, קשה לבני משפחה ויורשים לאתר את הכספים. הבנקאות המקוונת מסבכת את המצב עוד יותר — אין תדפיסים מנייר, והמידע נעול בתיבות דואר אלקטרוני או בכוננים קשיחים. נכסים דיגיטליים כמו מטבעות קריפטוגרפיים ו-NFT קשים אף יותר לאיתור.
באתר החדשות DW דיווחו כי בגרמניה אין הגדרה רשמית לחשבון נטוש, ואלה יכולים להישאר ללא פעילות שנים רבות. בהיעדר מסגרת חוקית, הסוגיה נותרת בידי הבנקים, שנוהגים להגדיר חשבון כרדום כאשר בעליו נפטר ולא אותרו יורשים, לא בוצע כל קשר עם הלקוח שנים ארוכות, ופניות דואר חוזרות בשל פרטי קשר מיושנים.
בגרמניה, חשבונות רדומים אינם הופכים לרכוש הבנק ואינם מועברים לממשלה. הבנקים מחויבים לשמור עליהם ללא הגבלת זמן, וזכות הבעלות של הבעלים המקורי או יורשיו לעולם אינה פוקעת.
המכשול הגדול ביותר הוא הצורך בפנייה לאיגודים בנקאיים שונים, תהליך שלוקח זמן ועולה כסף. לרוב מדובר בניסיון "בעיניים עצומות", כי היורשים אינם יודעים מראש אם בכלל קיים רכוש כלשהו לתבוע. "מסיבה זו, יורשים רבים בוחרים שלא לבצע חקירות כאלה", אמרה ביאטריצה אייזנשמידט, חברת הנהלה ב-VDEE, איגוד ברלינאי המייצג מאתרי יורשים.
הפתרון הנדרש, לפי אייזנשמידט, הוא מרשם מרכזי לחשבונות רדומים. הממשלה הפדרלית בראשות הקנצלר פרידריך מרץ אכן הציעה חקיקה שתקים רשם מקוון ציבורי, אך עדיין לא אושרו תקנות חדשות. מה לעשות עם הכספים עצמם — עדיין לא הוחלט.
סקר שנערך עבור ארגון "כפרי ילדי SOS" מצא כי 86% מהציבור רוצים שכספי חשבונות שכוחים יועברו לקרן לפרויקטים חברתיים לאחר פרק זמן סביר, בעוד 8% בלבד סבורים שהכסף אמור להגיע לממשלה, ורק 2% חושבים שהבנקים צריכים לשמור אותו.
החשבונות הרדומים מתקופת השואה
בצרפת, הבנקים מחויבים לנסות ליצור קשר עם בעלי החשבונות, אך לאחר 10 שנים בהן אין פעילות כלשהי, החשבונות ופוליסות ביטוח החיים מועברים למוסד פיננסי ציבורי. הממשלה מספקת מאגר מידע חיפוש נגיש לציבור, אך אינה יוזמת חיפוש פעיל אחר בעלי החשבונות. 20 שנה לאחר מכן הכספים הופכים לרכוש המדינה הצרפתית ולא ניתן עוד לתבוע אותם בחזרה.
שווייץ, שידועה בחוקי הבנקאות המיוחדים שלה, נקטה בגישה דומה - אם כי ממושכת יותר. הבנקים במדינה נדרשים לשמר את הנכסים ולהמשיך לנהל חשבונות רדומים לטובת הלקוחות. לאחר 60 שנות חוסר קשר, פרטי החשבונות מפורסמים ליורשים, שיש להם שנה אחת לתבוע אותם. לאחר מכן פוקעת הזכות, החשבון נסגר וכספיו, כולל תכולת כספות, מועברים לממשלה.
בסוף שנות ה-90 פעלה ועדת וולקר שמטרתה הייתה לחקור חשבונות רדומים מאז מלחמת העולם השנייה בבנקים בשווייץ. המטרה הייתה לאתר חשבונות רדומים של יהודים שנמלטו מגרמניה ואוסטריה במהלך השואה, אשר יורשיהם לא הצליחו לגבות את כספם עקב חסימות וחוסר שיתוף פעולה של הבנקים. הוועדה השתמשה בחמישה משרדי רואי חשבון עצמאיים בעלי מוניטין בינלאומי שהיו מורשים לבקר בנקים בשווייץ.
החקירה השתרעה על תקופה של כ-60 שנה, מ-1933 עד 1995. בשנת 1999, ועדת וולקר מצאה 53,886 חשבונות בנק בשווייץ שהיו שייכים ככל הנראה לקורבנות השואה, בנוסף ל-5,570 חשבונות שהתגלו לראשונה במהלך הביקורת העצמית ב-1997. בעקבות מהלכים משפטיים שולמו בהמשך החקירה יותר ממיליארד דולר לצאצאי היורשים.
