כבר שנתיים וחצי שרבים מדי התרגלו לראות את הגליל בפריזמה של אזור מלחמה: אזעקות, פינוי, גבול מתוח, יישובים שנאבקים על שגרת חיים. אבל מי שמסתכל עמוק אל תוך העשייה בגליל, מגלה תמונה אחרת לגמרי. מתחת לשאון המלחמה, ובמידה רבה גם בתגובה אליו, הולך ונבנה בגליל המזרחי אחד המהלכים השאפתניים, המעשיים והחשובים ביותר לעתיד הכלכלה הישראלית: אקו-סיסטם אגריפודטק אזורי, שמבקש להפוך את הגליל המזרחי לא רק לאזור שמתאושש - אלא לאזור מוביל בתחומו.
בלב המהלך הזה עומדת מנהלת האגריפודטק בגליל המזרחי והגולן. מאוגדים בה בשותפות אסטרטגית 15 גופים מהאקדמיה, המחקר, השלטון המקומי, הפילנתרופיה והעסקים, שהתכנסו סביב הבנה אחת: אם מדינת ישראל רוצה גליל מזרחי חזק, היא חייבת לבנות בו מנועי צמיחה אמיתיים. לא רק לשקם, אלא לייצר כלכלה, חדשנות, תעסוקה איכותית ועתיד.
מי שמוביל את המהלך הזה הוא עופר ריבלין, מנכ"ל המנהלת, מהקולות הבולטים בדור החדש של ההנהגה האזורית בישראל. ריבלין לא מדבר על "חזרה לשגרה", משום שמבחינתו השגרה של ה־6 באוקטובר אינה יעד לחזור אליו. "אנחנו לא כאן כדי לשחזר את מה שהיה", הוא אומר. "אנחנו כאן כדי לבנות מציאות טובה יותר, אמיצה יותר, חכמה יותר. הגליל לא צריך רחמים. הוא צריך אמונה, השקעה והעזה".
זו אולי, להשקפת ריבלין, הנקודה שמבדילה את המנהלת מגופים רבים אחרים. במקום לדבר על פריפריה במונחים של חסר, היא מדברת על הגליל במונחים של יתרון. במקום לבקש שלא ישכחו את הצפון, היא פועלת כדי שהצפון יהפוך למקום שאי אפשר להתעלם ממנו.
מנוע צמיחה לאומי, לא פרויקט אזורי
מנהלת האגריפודטק הוקמה מתוך תובנה אסטרטגית ברורה והבנה שבגליל המזרחי ובגולן יש שילוב נדיר של נכסים, שאינם קיימים במקומות אחרים בישראל: חקלאות מפותחת ויצרנית, מעבדות חיות לניסוי ויישום, אוניברסיטה יצירתית עם השפעה אזורית חזקה, מכוני מחקר מעולים, יזמים, ראשי רשויות חדורי מוטיבציה וקרנות פילנתרופיות עם ראייה ארוכת טווח. וכאשר כל הכוחות פועלים כמכונה משומנת סביב נושא משותף, נוצר מנוע צמיחה שלא ניתן לעצירה.
סביב שולחן המנהלת יושבים, בין היתר, אוניברסיטת תל־חי, מכוני המחקר מיגל ושמיר, אשכול גליל מזרחי, עיריית קריית שמונה, המועצות האזוריות גליל עליון ומבואות החרמון, חממת Fresh Start JVP ,Gaia Partners וקרנות אימפקט חברתיות כמו קרן משפחת קרסו, קרן רש"י וקרן לאודר. לא מדובר רק בחיבור מרשים בין שחקנים, זהו למעשה מבנה עבודה שמאפשר לבנות מהלכים אזוריים משמעותיים. "המנדט שלנו ברור. לבסס את הגליל כמרכז חדשנות בינלאומי בעולמות המזון והחקלאות, לחבר בין מחקר פורץ דרך לתעשייה ולייצר מקומות עבודה איכותיים שישאירו כאן את המוחות הטובים ביותר".
החזון הזה כבר מתורגם לתוצאות. ערב המלחמה פעלו באזור 204 חברות הזנק, מהן 84 בתחומי האגריפודטק. גם אחרי שבעה באוקטובר, כשהקרקע כולה רעדה, המהלך לא נעצר, להיפך, בתקופה הזו גויסו מיליוני שקלים מקרן The Day After Fund שהועברו כמענקי צמיחה לחברות הזנק שבחרו להמשיך לפעול, להעסיק ולבנות את עתידן דווקא בגליל המזרחי. אלה לא רק חברות עם פוטנציאל עסקי. רבות מהן פועלות בצמתים שהעולם כולו מחפש בהם פתרונות: ביטחון מזון, בריאות, חקלאות חכמה, שרשראות אספקה, גידול מדויק וקיימות. במילים אחרות, הגליל אינו רק מקום שבו "באים לחופשה כיפית" אלא הופך בהדרגה למקום שבו נבנות טכנולוגיות עם השפעה עולמית.
הייחודיות האמיתית של מנהלת האגריפודטק טמונה ביכולת שלה להפוך את הגליל מחבל ארץ מאוים למעבדת חדשנות עולמית שמשנה את חוקי המשחק. חברות כמו בלו-טרי (BlueTree) שמפתחת טכנולוגיה לשאיבת סוכר ממיצים, חלב ובירה, נאבקות ישירות במגפות העולמיות של ההשמנה והסוכרת. חברת ונילה וידה (Vanilla Vida) מגדלת וניל בתנאים מבוקרים, ומנתקת את התלות בשרשראות אספקה עולמיות שבריריות. במקביל, במכון שמיר מקדמים מחקרים מצילי חיים בפטריות מרפא ופטריות פסיכדליות לטיפול בפוסט-טראומה.
הגליל המזרחי כהזדמנות לאומית
המנהלת לא מסתפקת בהבאת חברות ובמענקים. בימים אלה נבנית "שדרת האגריפודטק" באזור התעשייה הדרומי בקריית שמונה, ובה מרחב שיחבר מעבדות, חברות הזנק, תשתיות מקצועיות ופעילות אזורית. במקביל, מקודם גם חזון FoodNest שמטרתו לחבר ילדים ובני נוער בגליל ובגולן לעולמות החדשנות בחקלאות ובמזון כבר מגיל צעיר.
כאן מתגלה אולי עומק התפיסה ההוליסטית של ריבלין. המנהלת לא רואה באגריפודטק רק מנוע עסקי, אלא שפה רחבה של חוסן כלכלי וחברתי לאזור, ולחיזוק החקלאות החינוך המחקר והיזמות. אצלו קהילה וריבונות אינם תחומים נפרדים, אלא מהווים מארג אחד. המטרה היא לא רק להביא עוד סטארט־אפ לצפון, אלא לבנות מסלול חיים שלם, שבו ילד שגדל בגליל יבין שהוא לא חייב לעזוב כדי להיות חלק מהעתיד. "אני רוצה שילדים בגליל ירגישו שהעתיד לא קורה במקום אחר, אלא שהוא קורה כאן. שיבינו שהמקום שבו יש אדמה, קהילה ותשוקה הוא גם המקום שבו יש את הטכנולוגיות הכי מתקדמות, את המוחות הכי מבריקים ואת היכולת להשפיע על העולם. מבחינתי זו תוכנית עבודה".
הסיפור של ריבלין עצמו הוא סיפור הכי ישראלי. הוא בן 45, נשוי ואב לשלושה, הוא הגיע לתפקיד אחרי שנים של עשייה ציבורית, חברתית ואסטרטגית. במקביל לניהול המנהלת, הוא משרת במילואים כלוחם וכחובש ביחידת ניוד חטיבתית וצבר מעל 540 ימי מילואים ברצועת עזה ובלבנון. ברגעים אלה, ממש כשאנו חוגגים את יום העצמאות, הוא נמצא בסבב מילואים נוסף. במקביל, הוא נמנה עם מובילי עמותת "יהלומי קרב" הפועלת לטובת "הלומי קרב" באמצעות חיבור לטבע, עבודה חקלאית ופעילות בישול. גם כאן ניכרת אותה תפיסת עולם רב-תחומית: חוסן אישי, חוסן אזורי וחוסן לאומי אינם נפרדים אלא משתרגים זה בזה.
"יש רגעים בחיים שבהם אי אפשר לדבר בחצי כוח", הוא אומר "לא במילואים, לא בבניית אקו-סיסטם, ולא בהובלת אנשים. בגליל צריך לעבוד עם תשוקה, בלי פחד ובלי בינוניות אחרת לא נצליח לשנות מציאות".
ויש כאן גם מסר רחב יותר: ישראל של השנים הקרובות תצטרך הנהגה שיודעת להחזיק יחד כאב ותקומה, נתונים וחזון, שדה ומעבדה, תשתיות וקהילה. ריבלין מכוון בדיוק לשילוב הזה, לא מתוך יהירות, אלא מתוך תחושת שליחות ברורה. "הדר גלילי", הוא מתאר את העשייה שלו ושל שותפיו במנהלת. קל היה לפטור את המשפט הזה כעוד סיסמה, אלמלא הגיע מאדם שמבלה חלק ניכר מזמנו בין מילואים לבניית אקו-סיסטם ייחודי ויצירתי.
במובן הזה, ייתכן שהסיפור האמיתי כאן איננו רק סיפורו של מנכ"ל צעיר ונחוש. הסיפור האמיתי הוא סיפורו של אזור שלם, שמסרב לקבל את התפקיד שיועד לו. אזור שאומר למדינת ישראל ולעולם אם אתם רוצים את הטוב ביותר, תבואו לעבוד איתנו, להשקיע איתנו וללמוד מאיתנו איך מגדלים, מייצרים ומביאים את בשורת ביטחון המזון לעולם כולו.
המנהלת לא מסתפקת בהבאת חברות ובמענקים. בימים אלה נבנית "שדרת האגריפודטק" באזור התעשייה הדרומי בקריית שמונה, ובה מרחב שיחבר מעבדות, חברות הזנק, תשתיות מקצועיות ופעילות אזורית. במקביל, מקודם גם חזון FoodNest שמטרתו לחבר ילדים ובני נוער בגליל ובגולן לעולמות החדשנות בחקלאות ובמזון כבר מגיל צעיר
