בית משפט השלום בחיפה חייב את חברת "נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה" לשלם לרוכב קטנוע, אף שבמועד התאונה בה נפגע לא היה לו ביטוח חובה תקף, סכום של כרבע מיליון שקל. בית משפט קבע כי התאונה נגרמה כגרסת התובע, לאחר שעבר דרך שורה של בורות בכביש, איבד שליטה על הקטנוע ונפל עמו. כתוצאה מכך נפגע קשה.
השופטת טלי מירום מתחה ביקורת על נתיבי ישראל וקבעה כי אין מדובר "בבור שנפער לפתע פתאום או באקראי, אלא בליקוי מתמשך בתחזוקת הכביש". עוד קבעה השופטת כי גם אם לא ניתן היה לבצע בעונת החורף טיפול מקיף בתשתיות וריבוד אספלט חדש בכל המקטע, "עדיין אין בכך כדי לפטור את נתיבי ישראל מאחריותה; היה עליה לסמן את אזורי הבורות ואף לחסום את הנתיב האמור במקטע הספציפי בו נפערו הבורות, על מנת למנוע נסיעת כלי רכב בהם. הנתבעת לא נקטה גם צעד כזה".
אילוסטרציה
(אריק רוזנבלום)
התאונה התרחשה בדצמבר 2020. התובע, אז כבן 40, רכב על קטנועו בכביש 70, מכיוון צומת סומך לצומת יגור. נסיעתו השגרתית נקטעה באחת כאשר נקלע לפתע לשרשרת של בורות וקילופי אספלט שהיו פעורים בכביש. כתוצאה מכניסת הקטנוע לאותם בורות, איבד הרוכב את השליטה, נזרק לשולי הדרך, נפצע באורח קשה ואושפז למשך 25 ימים בבית החולים. בעקבות הפציעה הקשה, הגיש התובע, באמצעות עורכי הדין בתאל מנור ואהוד אסף, תביעת נזיקין נגד חברת "נתיבי ישראל", האחראית על פי הנטען לאחזקת הכביש.
בכתב ההגנה מטעמה כפרה נתיבי ישראל באחריותה לאירוע התאונה, הכחישה קיומם של פגמים או ליקויים בכביש וטענה כי התאונה אירעה בשל חוסר זהירות מצדו של התובע, נהיגה במהירות מופרזת ואי שמירת מרחק מהרכב שלפניו.
השופטת ציינה בפסק הדין כי הנתבעת היא חברה ממשלתית האחראית, בין היתר, לאחזקת כבישים במדינת ישראל, ובהם מקטע הכביש הרלוונטי - "ככזו, מוטלת עליה חובת זהירות כלפי הנוסעים בכבישים שאחזקתם הופקדה בידיה, במסגרתה עליה לפעול לתחזוקת הכבישים באופן מיטבי". עוד קבעה השופטת כי "דומה כי הנתבעת לא התייחסה לבעיית הבורות וקילופי האספלט בכבישים שבאחריותה בכובד ראש מספיק. אין מדובר ב'קילופים מינוריים' אלא בקילוף עמוק של שכבת אספלט היוצר פער של מספר סנטימטרים במפלס הכביש, בשטח נרחב. במספר מקומות הקילוף כה עמוק עד שניתן להגדירו כ'בור', כפי שכינה זאת גם הבוחן המשטרתי. אפשר שנסיעה של רכב ארבעה-גלגלי עליהם מסוכנת פחות, זאת בשל יציבותו של רכב כזה וכפועל יוצא - יכולת השליטה בו של הנהג, גם לאחר שנקלע לתוך שורת בורות אלו, ואולם אין אלו פני הדברים כאשר מדובר ברכב דו-גלגלי. לגביו, קילופי אספלט אלו מהווים סכנה של ממש".
עו"ד בתאל מנורעוד קבעה השופטת כי לא "התרשמתי כי נתיבי ישראל, באופן ישיר או באמצעות קבלני המשנה שלה, צדדי ג', נקטו צעדים סבירים לאיתורם של מפגעים וליקויים במקטע הכביש הרלוונטי ולא טיפלו בצורה מספקת במפגעים ובליקויים שהתגלו, אלא ביצעו טיפול נקודתי שאינו פותר את הבעיה לטווח ארוך, כביכול על מנת לצאת ידי חובה, זאת הגם שידעו או היו צריכים לדעת כי מדובר במקטע כביש במצב תשתיתי ותחזוקתי לקוי". לאור זאת, קבעה השופטת כי הנתבעת התרשלה במעשיה ובמחדליה כלפי משתמשי הדרך ובהם התובע, ועל כן עליה לשאת באחריות לנזקים שנגרמו לו עקב כך.
למרות ההכרה באחריותה של נתיבי ישראל להיווצרות המפגע, החליט בית המשפט לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 25%. ההחלטה התבססה על עדויות לפיהן הרוכב נסע במרחק של מטרים ספורים בלבד מהרכב שנסע לפניו. בית המשפט קבע כי הרוכב לא שמר על מרחק בלימה סביר, אשר לו היה מקפיד עליו, ייתכן שהיה מאפשר לו להבחין בבורות מבעוד מועד ולסטות בבטחה מנתיב הסכנה.
בסופו של דבר נקבע כי חברת נתיבי ישראל תפצה את רוכב הקטנוע שנפצע בתאונה בסכום של כ-216 אלף שקל , לצד תשלום שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% והחזר מלא של הוצאות המשפט. סכום הפיצוי נקבע לאחר שבית המשפט אמד את נזקיו של התובע בכ-531 אלף שקל, וניכה מסכום זה תגמולים שקיבל מהביטוח הלאומי וכן 25% "אשם תורם" שיוחסו לו.
עו"ד מנור מסרה בתגובה: "פסק הדין מעביר מסר נחרץ וחד-משמעי לכל גופי התשתית בישראל: בטיחות רוכבי הדו-גלגלי והנהגים איננה הפקר. מרשנו שילם מחיר כבד בגופו ובבריאותו בשל מחדל מתמשך".
מנתיבי ישראל לא התקבלה תגובה.
