את הצעת העבודה לנהל תוכנית בעמותת מייקל לוין, מרכז לחיילים בודדים, קיבלה ליאורה רובינשטיין, היום מנכ"לית העמותה, בבית קפה, בתום ריצה ארוכה בשבת בבוקר. רובינשטיין, שהשתתפה בעבר בשלושה מרתונים, מספרת שההצעה נפלה עליה בהפתעה מאחר שהיא החליטה עם עצמה, לאחר 30 שנות שירות בצה"ל, שזה הזמן שלה ליהנות.
"כשהשתחררתי אמרתי לעצמי, 'עכשיו אין לך אחריות ומחויבות ועבודה של ימים ולילות, עכשיו זמן ליאורה'. לקחתי כמה סדנאות והכשרות, טיילתי, התכוננתי לנסוע לחו"ל. אותה שבת שינתה לי את התוכניות", היא מספרת.
איך זה קרה?
"זה כ-20 שנה אני משתתפת בשבתות בקבוצה עם חברים, שאחריה יושבים לקפה. באותה שבת קרא לי אחד החברים ואמר לי: 'ל'., ככה קוראים לי בקבוצה, יש לי להציע לך את תפקיד חייך'. הוא סיפר שהוא בוועד המנהל של עמותה שמסייעת לחיילים חסרי עורף משפחתי, ומחפשים שם מנהלת. זה היה ב-2018. השבתי שיעזוב אותי, שאני עכשיו עם עצמי ולא רוצה להתחייב, והוא התעקש".
לאחר תהליכי מיון נבחרה רובינשטיין והחלה לנהל את התוכנית. לאחר ארבע שנים, ובעקבות כמה משברים שעברה העמותה, הציעו לה להיות המנכ"לית. "בינואר 2023 נכנסתי לתפקיד, שבמסגרתו, בין היתר, היה עליי לגייס משאבים כספיים, להכין תוכנית אסטרטגית ולסדר דברים שלא היו מסודרים בעמותה בשלב ההוא", היא מציינת.
המרכז לחיילים בודדים ע"ש מייקל לוין הוקם לאחר שלוין ז"ל, לוחם בחטיבת הצנחנים, נהרג מירי צלף בכפר עיתא אל-שעב כשהוא בן 22. לוין, שב-2003 עלה לישראל כחייל בודד והתגייס לצנחנים, היה בחופשה אצל משפחתו בפנסילבניה כשפרצה מלחמת לבנון השנייה. הוא חזר לישראל, התגייס ונהרג ביום הראשון שבו נכנס ללבנון, ב-1 באוגוסט 2006. להלווייתו בהר הרצל הגיעו המוני ישראלים, לאחר שפורסם דבר היותו של לוין חייל בודד.
בתחילה פתחה משפחתו מקום קטן בירושלים לזכרו, שנועד לשמש מועדון חברתי לחיילים בודדים, וב-2009 הוקמה רשמית העמותה על שמו. בשנים הראשונות ליוותה העמותה חיילים בודדים שעלו לישראל בלבד, וב-2016 נפתחה בעמותה התוכנית לחיילים בודדים ישראלים, אותה תוכנית שרובינשטיין נבחרה לנהל.
מדובר בחיילים שהגיעו ממשפחות חרדיות או ממשפחות אומנה, צעירים שהקשר עם משפחתם נותק. נכון להיום, העמותה מטפלת בכ-3,500 חיילים בודדים בשנה (מתוך כ-7,000 חיילים בודדים בישראל), מחציתם עולים חדשים ומחציתם חסרי עורף משפחתי.
הליווי האישי מתחיל לפני הגיוס ונמשך גם לאחר השחרור. בסך הכל מעניקה העמותה לכל חייל בודד כעשר שנות תמיכה, ובתקופה זו היא מסייעת להם בפתרונות מגורים, בתמיכה כלכלית ורגשית, בארוחות שבת וחג בבתי העמותה או אצל משפחות ובמפגשים חברתיים בין החיילים.
"אף שבודד זה בודד יצרנו שתי קבוצות – כי המאפיינים והצרכים של כל קבוצה שונים", מסבירה רובינשטיין. "בעוד חיילים בודדים ישראלים התחנכו על האתוס הישראלי וגדלו למציאות של מלחמת קיום, החיילים הבודדים מחו"ל והמשפחות שלהם לא מכירים את המציאות הזו, והם עלולים להתקשות בסיטואציה הזו".
עיניים על הכדור
רובינשטיין (56) גדלה בגדרה, והיא אם לשני בנים בני 27 ו-29. את רוב שנות הקריירה שלה העבירה בשירות קבע בצה"ל, שאותו סיימה בדרגת סא"ל (מיל'). בין היתר שימשה סגניתה של תא"ל במיל' גילה כליפי-אמיר, לשעבר יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים, ולאחר מכן ניהלה את בתי הדין הצבאיים.
היא מתגוררת כיום במודיעין עם בן זוגה בשש השנים האחרונות מיקי בר, גם הוא קצין צה"ל בדימוס, שמאז 7 באוקטובר ממשיך לשרת תקופות ארוכות במילואים. כשהיא מדברת עליו, קולה מתמלא ברגש. "מיקי הוא אחת ההוכחות למשהו שאני מאמינה בו כדרך חיים – להציב מטרה, להאמין בה ולהתכוונן אליה כדי שהיא תתממש", היא אומרת.
ספרי על זה.
"ב-2019 התעייפתי מלחפש זוגיות. לאחר אכזבות רבות הכרזתי באוזני החברות שלי שאולי כבר אשאר לבד, אבל הן התעקשו שאני צריכה למצוא אהבה שתלווה אותי לכל החיים, ואחת החברות יעצה לי לנעוץ תאריך ולהתכוונן אליו.
"בספטמבר 2019 סימנתי ביומן את התאריך 22.2.2020 – תאריך סמלי שמלא בספרה הזוגית 2. אמרתי לעצמי שמעכשיו אני יוצאת לפגישות, ובתאריך הזה אנשא שוב. בסוף ספטמבר התקשר אליי מיקי, שהיה המפקד שלי במילואים באותה תקופה, והציע להיפגש לקפה. הייתה לנו אז חברות רגילה שהחלה בהיכרות 20 שנה קודם לכן, כשהיינו ביחד עם בני הזוג הקודמים שלנו בטיול בר מצווה משותף של בני ושל בנו.
"הוא הגיע לאסוף אותי, ותוך כדי שיחת חולין הודעתי לו שאני מתחתנת ב-22 בפברואר 2020. הוא נבהל קצת כי הוא חשב שאני בזוגיות, ואז הסברתי לו. בתשובה הוא אמר שהוא נחוש שנהיה אנחנו זוג, אז אני נבהלתי. הוא ביקש שאחשוב על זה ושניפגש שוב ביום שישי שלאחר מכן, ובאמת – מרגע שנפגשנו באותו יום שישי לא נפרדנו".
בני הזוג הטריים תכננו תחילה לטוס ליוון בתאריך הסמלי שסימנה לה רובינשטיין ולהתחתן שם, אלא שאז פרצה הקורונה. "בסוף נסענו לצימר ברמת הגולן ביום הזה, כי מיקי הוא איש של הצפון, ושם עשינו לעצמנו טקס. מאז אנחנו בזוגיות מדהימה, עם אהבת אמת וחברות אמיתית".
ואכן, סימון מטרות והתמקדות בהגשמתן מהווים חלק בלתי נפרד מהיומיום של רובינשטיין. בכל בוקר אני מסמנת לעצמי דברים שיש להודות עליהם ומטרות שיש להגיע אליהן – וזה קורה", היא מדגישה. "אני אומרת גם לאנשים אחרים, 'תכוונו, תרצו – וזה יקרה'. לפעמים יש שיבושים, אבל צריך לזכור שתמיד יש יום חדש".
"הזדמנות לפתוח דף חדש"
יש עוד כמה עשרות עמותות בישראל שמטפלות בחיילים בודדים, מה הייחוד שלכם?
"אנחנו הרבה שנים בשטח, והחלק המשמעותי והקריטי בעיניי זו היכולת שלנו להמשיך ללוות את החיילים הבודדים לאורך תקופה ארוכה. אנחנו תופרים לכל חייל בודד 'חליפה לפי מידה', וגם מסייעים למשפחות החיילים הבודדים מחו"ל.
"הרבה טועים לחשוב שכל החיילים הבודדים שהם עולים מגיעים ממשפחות עשירות ומתוך אידאולוגיה. יש כאלו, אבל לא מעט מגיעים ממשפחות קשות יום, ועבורם ההתגייסות היא סוג של בריחה והזדמנות לפתוח כאן דף חדש. לפעמים אנחנו מטיסים אותם לבקר את המשפחות, ואת המשפחות לישראל".
מה תקציב העמותה ומהיכן הוא מגיע?
"התקציב עומד על כ-10 מיליון שקל בשנה, 60% ממנו תמיכות מחו"ל ו-40% תרומות פרטיות מקרנות ופדרציות ומתורמים וגופים פרטיים. מעט מאד מגיע מתמיכה ממשלתית, אבל בשנים האחרונות הצלחתי להשיג תרומות ממשרד הביטחון.
לדבריה, המלחמה העלתה את תשומת הלב לצורך של החיילים הבודדים והביאה לגידול בתרומות מחו"ל וגם מהארץ, אולם לעמותות שליבת העשייה שלהן אינה קשורה ללחימה היה קשה מאוד לגייס כספים בכל תקופת המלחמה, וחלקן נקלעו לקשיים. "לאחרונה חזרתי מסבב תרומות בארה"ב", היא מספרת. "למרות שחיילים נמצאים בלב הקונצנזוס, עדיין הגיוס קשה"
בישראל, חלק מהתרומות נאסף באירוע התרמה שנתי, בניצוחה של נשיאת העמותה דרורית ניצני (רעייתו של יאיר ניצני). אנשי עסקים מהשורה הראשונה בישראל, המוזמנים לאירוע, פותחים את כיסיהם לטובת המטרה. גם חברות וארגונים ישראליים תורמים לעמותה, וניצני עצמו לקח חלק בקמפיין "עיגול לטובה", שמאפשר לציבור לתרום סכומים קטנים בעת רכישה בעסקים שונים. במקביל, כאמור, נאספות תרומות עבור העמותה גם בחו"ל.
עשרה חודשים לאחר כניסתך לתפקיד מגיע 7 באוקטובר. בשבת השחורה ובמהלך חרבות ברזל איבדו את חייהם 43 חיילים בודדים, עשרה מהם לוו ע"י עמותת מייקל לוין.
"נכון, זו מציאות בלתי נתפסת וקשה. ב-7 באוקטובר פתחנו חמ"ל, יצרנו זומים וקבוצות שיח להורים, הוצאנו עדכון מדי יום ועמדנו בקשר שוטף עם החיילות והחיילים הבודדים. כמה חיילים בודדים שעבדו במסיבת הנובה כדי להשלים הכנסה נרצחו שם באכזריות. נהרגו גם חיילים בודדים שנלחמו על הגנת יישובי העוטף ובמלחמה בעזה. אחד מהם, שעלה מארגנטינה, נהרג באסון הטנק בג'בליה.
"רוז לובין ז"ל, שעלתה לארץ מאטלנטה, שירתה כלוחמת בודדת במג"ב. ב-7 באוקטובר היא יצאה עם נשק לשער הכניסה של קיבוץ סעד שבו התגוררה ושרדה, אבל כחודש לאחר מכן היא נהרגה בפיגוע בעיר העתיקה, בהיותה בת 20 בלבד. כל אחת ואחד מהם מספרים סיפור של אומץ ושל ציונות".
כמה מהחיילים הבודדים שעלו לישראל נשארים אחרי השירות הצבאי?
"על פי הנתונים שברשות העמותה, מעל 60% מהם נשארים, בעיקר לתקופת הלימודים, כלומר עד חמש שנים מהשחרור, והם מקבלים מלגות מהמדינה ללימודים, אבל אין לנו נתונים לתקופה שלאחר מכן. בין החיילים הבודדים העולים יש מתנדבים שמגיעים מחו"ל לשנה וחצי לשירות הצבאי, ולאחר מכן אין להם אשרת עבודה והם חייבים לחזור לארצות המוצא. משרד הקליטה גם תומך בהם מלבד העמותות והארגונים החבר", היא מוסיפה.
רובינשטיין מספרת על הקושי של החיילים הבודדים מאז פרוץ חרבות ברזל. "יש סיפורים לא פשוטים", היא אומרת. "אנחנו מחזיקים ארבעה בתים ללוחמים בודדים, בירושלים, תל אביב ובאר שבע. יש בין החיילים שלא הגיעו הביתה במשך חודשים שלמים, אחרים לא מספרים למשפחות שלהם בחו"ל שהם משרתים בעזה.
7 צפייה בגלריה
הלוויתה של רוז לובין ז"ל. "סיפור של אומץ ושל ציונות"יגוע בירושלים
(צילום: Alexi J. Rosenfeld/Getty Images)
"אני זוכרת למשל שביקרתי חייל בודד מארגנטינה, שהגיע לבית לאחר תקופה ארוכה בעזה והיה שבור וחלש. הבנתי שהגוף שלו עייף, אבל שיש פה גם מצוקה נפשית. במשך שבוע הוא שכב ודאגנו לו, אבל כששאלתי אותו אם הוא רוצה שאטיס את אמו לישראל לביקור, הוא השיב בשלילה – הוא לא רצה להטריד אותה – וחזר לעזה. כשהוא השתחרר משירות סדיר והמשיך למילואים, הוא נשאר בבית הלוחמים בירושלים, ורק לאחרונה הוא יצא משם והחל את חייו. המשכנו לעזור לו וגם שלחנו אותו לביקור בארגנטינה".
מה קורה מבחינת שיעורי ההתנדבות מאז 7 באוקטובר?
"חלה עלייה גדולה ברצון להגיע לשרת בצה"ל. בתחילת המלחמה פתחתי קבוצה של מילואימניקים מחו"ל, שליווינו בשירות הסדיר. הם לא שובצו במילואים והתחננו להגיע לכאן ולשרת. בדקנו, ומי שיכול היה לשרת – הגיע".
אשר למילואימניקים בודדים ישראלים, הרי שלאחרונה רשמה לעצמה רובינשטיין הישג כשהצליחה במאבקה, שהגיע עד לכנסת, למען מאות אלפי חיילי המילואים ללא עורף משפחתי. חקיקה שקידמה, בשיתוף פורום החיילים הבודדים, הביאה להרחבת סל ההטבות והתמיכות לחיילים הבודדים – מהלך שהפך חיוני במיוחד במלחמת חרבות ברזל.
"לראשונה, המדינה מכירה בצרכים הייחודיים של משרתי מילואים בודדים", היא מסבירה. "היציאה למילואים ממושכים החמירה את מצבם. בעלי דירות לא הסכימו להשכיר דירה למי שמצבם לא יציב, ולרבים מהם לא היה כסף לשכור דירות בתקופה זו. מעסיקים לא יכלו להחזיק מילואימניקים שלא ידעו מתי הם יסיימו את המילואים, ורבים מהם מצאו עצמם ללא פרנסה. עכשיו זה יתחיל להשתנות.
"גם צה"ל אימץ הגדרה חדשה למשרתי המילואים הבודדים ועדכן את סל ההטבות והתמיכות עבורם, והסל החדש ייכנס לתוקף בקרוב", היא ממשיכה. "הוקצו עבורם גם משאבים לתמיכה נפשית. יש חיילי מילואים שמחפשים בכוח יחידות סיפוח, כי הם יקבלו במילואים שכר גבוה יותר מאשר בשוק האזרחי, והם מתנדבים לסבבים נוספים רק כדי לשלם שכר דירה ולנשום. צעירים מוכנים לשרת בשל שיקולים אידיאולוגיים, אבל גם כדי לשרוד כלכלית".
כשמדברים על תמיכה נפשית, רבים מהם נמצאים בפוסט טראומה.
"הצורך בתמיכה נפשית היה קיים גם לפני 7 באוקטובר. צריך לזכור שמדובר פה בצעירים שהגיעו לשרת כשהם סוחבים סיפורים לא קלים של אלימות ונטישה. אנחנו מספקים סדנאות חוסן בחוות שונות וטיפולים פרטניים".
במסגרת התמיכה הנפשית שמספקת העמותה הושק בתחילת החודש פרויקט משותף של מרכז חוסן בשת"פ עם ביה"ח שיבא עבור מילואימניקים חסרי עורף משפחתי, שהגיעו מהעולם החרדי או ממשפחה בסיכון. אני מגייסת עבור זה תרומות ייעודיות", מגלה רובינשטיין, "וכל אחד כזה, ששירת במילואים לאחר 7 באוקטובר, יוכל לקבל שם 12 טיפולים".
אבל רובינשטיין אינה מסתפקת בסופרלטיבים ובמילים כמו ציונות, נתינה ואומץ, ויש בפיה מסר חשוב להנהגה ולחברה הישראלית כולה. "אסור להתייחס אל החיילים האלה כאל שקופים", היא פוסקת. "אם אנחנו, כחברה, לא נאסוף את השברים ולא נטפל בדבר הזה, שאנחנו עוד בעיצומו ולא יודעים מתי הוא יסתיים, נראה פה דורות של צעירים שלא יצליחו לצאת מהבור העמוק", היא מזהירה. "המלחמה הזו מלמדת אותנו להושיט יד ולתת תקווה, צריך יותר אמצעים וכוחות להוציא אותם מהטראומה".
כמה את מחוברת אישית לסיטואציה של החיילים הבודדים?
"אני קוראת להם 'ילדים שלי', ואני מחוברת רגשית לכל אחת ואחד מהם. אני מבינה את הקושי שלהם, לא ישנה בלילות. בכל פעם שיש 'הותר לפרסום' אני רצה לראות אם אני מזהה את הפנים. הבטן מתהפכת".
תוכלי לזקק רגע אחד בעבודה שבו אמרת לעצמך שבאותו בוקר בבית הקפה אכן קיבלת את ההצעה המדויקת עבורך, ושאת ממלאת את תפקיד חייך?
"יש הרבה רגעים כאלה", היא משיבה ומהרהרת. "לדוגמה, כששמענו שבאחד משטחי הכינוס של צנחנים שמשרתים בעזה יש מפגש הורים, החלטנו להגיע לשם מטעם העמותה. ידענו שהחיילים הבודדים לא ייצאו לשער כמו החברים שלהם ולא יגיעו אליהם עם שניצלים חמים, אז הבאנו איתנו אוכל חם, פרסנו מפה וביקשנו שיקראו ל'חיילים של מייקל לוין'. הרגע שבו הם יצאו אלינו, שנייה לפני שהם חוזרים לעזה, היה מרומם לב".
רובינשטיין ממשיכה ומציינת רגע מכונן נוסף, כשאחד החיילים נכנס אליה למשרד בבכי ואמר שהוא לא יודע מה לעשות עם התפרצות הפוסט טראומה שלו.
"הוא אמר שהוא מרגיש אבוד, ושהוא לא יודע מה לעשות ואיך להמשיך בחייו", היא נזכרת, "וכמובן שסייענו לו. ברגעים כאלה אני מבינה שאני במקום הנכון, בעבודה שהיא קודם כל שליחות. אנחנו בתקופה קשה, אבל אני מאמינה שנסיים אותה ונצא מחוזקים ובגדול".
