איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת עבד אלחי, טירה.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום? יחיא (57), לובנא (47), מחאבה (אהובה, 18), חביב (אהוב, 11), קאנז (אוצר, 11).
מחוץ לתמונה? הבנות הנשואות המזה (לחישה באוזן) וזיקרה (זכרונות).
הבית? בית קרקע בן 30 שנה. יחיא: "רק השטח היום עולה כמיליון שקל, אבל לבנות פה עולה הרבה פחות מאצלכם. אבא שלי בנה לי את הבית. זה התחיל מבית קטן והוספנו קומה עם השנים".
טירה? יחיא: "נולדנו פה. הבית הוא על אדמה של סבא שלי. אבא שלי ירש ואני קיבלתי אותה מאבא שלי. אני אוהב את המקום הזה. החיים פה טובים, יש תרבות ומסעדות מעולות. אנחנו עובדים הרבה וקשה כדי שיהיה לילדים בית חם, שקט ורגוע". לובנא: "בכל מקום יש טוב ורע. יש פה מלא נשק וחייבים לטפל בזה". יחיא: "הנשק ביד של הקטנים, שהפתיל שלהם קצר ועל כל ויכוח קטן יורים. צריך שכל אחד ישמור על הילדים שלו וגם שהמשטרה תיכנס. אני שומר על הילד שלי ובודק מי החברים שלו, אבל אני לא יכול לשמור על כל טירה".
איך הכרתם? יחיא: "הייתי חבר של אבא שלה ולא העזתי להגיד לה, אז דיברתי עם אבא שלה". לובנא: "הוא בא לבית, ישבנו, ואמרתי לאבא שלי, 'אני לא אוהבת אותו', אז הוא אמר, 'את תאהבי אותו במהלך החיים'. בהתחלה לא רציתי, אבל התחתנו. היינו שנה וחצי מאורסים, היו ימים של אהבה וימים של בעיות. התחתנתי בגיל 17 ולא גמרתי את הלימודים, ורציתי ללמוד".
לימודים? לובנא: "לא ויתרתי, ואחרי שהתחתנו ראיתי שיש תוכנית בטירה למי שלא סיים את הלימודים, מענק מהממשלה ללמוד בערב, ונרשמתי. עבדתי כל היום כתופרת בבית חרושת בטירה ובשעה שלוש הייתי חוזרת הביתה, אוכלת משהו קטן והולכת ללמוד מארבע ועד תשע בערב. ככה שנתיים. הייתה לי אז תינוקת קטנה, והצלחתי לעשות את הבגרויות ואחרי זה הלכתי ללמוד תואר בהוראה בבית ברל. ככה עשר שנים. יחיא עזר ותמך בי".
יחיא? "עבדתי הרבה שנים כאיש אחזקה בגן אורנים, אולם האירועים הכי מפואר בתל אביב, שהיו בו הנשפים הכי גדולים אבל היה שם בלגן עם הכסף והכל הלך. אחרי זה התחלתי לעבוד כנהג בחלוקת פרחים, והתחלתי להכיר מעצבים וחנויות, וככה התפתח גם העסק שלנו. לובנא רצתה להתקדם בחיים והתחילה לעבוד איתי".
העסק? לובנא: "היה מאוד קשה. התחלנו מאפס. ב-2003 פתחנו את החנות 'פרחי מחאבה' בטירה, ואנחנו מוכרים גם לאירועים. אנשים אוהבים את החנות. זו הייתה חנות הפרחים הראשונה בטירה". יחיא: "לובנא לימדה את האנשים בטירה לקנות פרחים". לובנא: "היום בטירה קונים פרחים לחתונה, לימי הולדת, לאירוסים. אם מישהו רוצה להביא מתנה לחברה שלו אייפון, הוא מביא עם זה פרח, שיהיה מרשים. וחוץ מזה אני גם מעצבת זרים ואולמות לאירועים".
למדת גם עיצוב? לובנא: "בטח. למדתי בכל מיני קורסים ואיפה שרק אפשר. גם עכשיו אני לומדת - טורקית, כי אני רוצה להביא סחורה מטורקיה ורוצה לדעת לדבר איתם".
מינוס? לובנא: "היינו במינוס אבל עכשיו כבר אין. אני אחראית על החשבון ואני משתדלת לא להגיע למינוס, אבל זה לא תמיד היה ככה. בהתחלה בנינו בית ולא היה לנו חשמל והיו חובות. עבדנו קשה מאוד עשר שנים כדי לגמור את החובות, ורק אז הרגשנו שאנחנו יוצאים מהביצה". יחיא: "מי שנולד עם כפית זהב בפה אין לו ערך לכסף, ואני מכיר כל מיני אנשים שעבדתי איתם שהיה להם מלא כסף, אבל הילדים לא העריכו ושרפו הכל. אנחנו התחלנו מכלום".
קורונה? לובנא: "בקורונה פתחנו עוד עסק של השכרת ציוד לאירועים, כי סגרו את האולמות ולא הייתה עבודה בפרחים, אז התחלנו לעשות אירועים בבתים של אנשים ולהביא להם ציוד. אמרתי לו, תקנה ציוד ונשכיר אותו". יחיא: "היא אמיצה מאוד. היא בעלת העסק ואני פועל שלה". לובנא: "בזמן הסגר לאנשים לא היה לאן ללכת והם רצו לעשות חג, אז הקמנו אוהל לרמדאן ובאו המון אנשים מטירה לחגוג איתנו. הרגשנו שחייבים קצת אוויר".
כיסוי ראש? לובנא: "לא תמיד הייתי עם כיסוי ראש. תמיד התפללתי, אבל לא שמתי חיג'אב. אחרי שנולדה לי הבת הראשונה התחלתי לשים". יחיא: "לי הייתה שאיפה שהיא תשים אבל אני לא יכול לחייב אותה. לא לחצתי. אנחנו לא אנשים סגורים. בעבודה היא מדברת עם גברים ולוחצת להם יד. חשוב להיות בן אדם, לא לגנוב, להתנהג כמו בן אדם, ורק אחרי זה להתעסק בלבוש".
חופשה אחרונה? יחיא: "היינו בטבריה. אבל אנחנו אוהבים מאוד גם את תל אביב. אנחנו נוסעים לנמל ביפו ולטיילת". לובנא: "בחו"ל היינו באיסטנבול, יש שם בגדים יפים ואוכל טעים. הולכים לנוח שם קצת".
מה השאיפה שלך? לובנא: "אני רוצה שכולם יידעו מי זו לובנא ושיש לה ידי זהב".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
