לצד עבודות התשתית המסיביות להקמת הרכבת הקלה ברחוב אלנבי בתל אביב, גם עבודות השימור בבית הכנסת הגדול הוותיק ברחוב בעיצומן. בחודש הקודם החלה הריסת המעטפת וגילוי המבנה המקורי, כחלק מתהליך שיימשך כשנתיים וחצי, בהשקעה של כ-107 מיליון שקל. הפרויקט, ביוזמת קרן תל אביב ובשיתוף קרן דרהי, כולל גם הקמת כיכר עירונית חדשה, שתשמש מרחב ציבורי בלב העיר ללא הפסקה - הזדמנות נוספת ליצור מוקד עירוני משמעותי, שמשלב בין ההיסטוריה של העיר תל אביב לבין העתיד שלה.
בית הכנסת הגדול, אחד המבנים ההיסטוריים והמפוארים בעיר, עובר בימים אלה מתיחת פנים משמעותית אחרי עשורים של דעיכה. במרכז השיפוץ מקודם שימור אדריכלי מקיף, חיזוק מבני, ניקוי יסודי של חזיתות האבן, חידוש כיפת הענק והחזרת הוויטראז'ים המרהיבים לקדמותם, אבל בעיקר הורדת העמודים החיצוניים שנוספו לו בשנות ה-60 של המאה הקודמת וכאמור חיבור של המבנה לרחוב עם כיכר עירונית.
עיריית תל אביב רואה בבית הכנסת לא רק נכס לשימור אלא גם נכס קהילתי, תרבותי, עירוני. המקום, שנחנך לפני מאה שנה, צפוי להפוך שוב למוקד עלייה לרגל – לא רק למתפללים, אלא גם למוזיקאים, חוקרי תרבות ותיירים.
התוכניות הראשונות להקמת בית הכנסת הגדול היו צנועות יחסית. בשנת 1924, אחרי תכנונים חוזרים ואחרי שהתחלפו שני אדריכלים נבחר האדריכל יהודה מגידוביץ', מי שהיה אז האדריכל הראשי של העיר תל אביב, לתכנן את המבנה החדש בסגנון מונומנטלי, כמעט קלאסי: חזית סימטרית, כיפה עצומה במרכז, עמודים בסגנון קורינתי ותחושת הוד מזוקקת. הקמת הכיפה דרשה מאמץ מיוחד, גם כלכלי, אך למרבה המזל תרומה נדיבה מהברון רוטשילד – 3,000 לירות – הביאה ב-1928 להשלמת הפרויקט.
הרחוב עבר מהפך
בסוף שנות ה-40 התפללו בו כ-800 מתפללים קבועים, ומאז ירד מספרם והפעילות שקעה. אזור אלנבי עבר שינויים משמעותיים: אוכלוסייה שהזדקנה ולא התחדשה, התפתחות של העיר צפונה, ופעילות מסחרית שהלכה ופחתה. בשנת 1969, במטרה להחיות את המבנה ולהתאימו לרוח הזמן, נערכו בבניין שיפוצים מרחיקי לכת, בתכנון האדריכל אריה אלחנני, שהוסיף בחזיתות המבנה קשתות ועמודי בטון, ובכך הפך את המבנה לבעל אופי מודרניסטי ושיווה לו מראה קובייתי.
בעשור האחרון שוב משהו השתנה. הרחוב עצמו עבר מהפך: סביב בית הכנסת החלו לצוץ מסעדות, ברים, גלריות ודירות משופצות. ובתוך כל זה – בית הכנסת הגדול נותר כאי נטוש של העבר
העמודים והחומה שנוספה סביבו הרחיקו את בית הכנסת מהרחוב וניתקו אותו מהעיר והוא הלך ואיבד מזוהרו יחד עם כל רחוב אלנבי שהפך לעורק תחבורה ראשי וסואן. הבניינים סביבו הזדקנו, והאוכלוסייה השתנתה. עם הזמן, המקום הפך לאנדרטה דוממת. למרות זאת, למבנה של בית הכנסת, שמוגדר כמבנה לשימור, יש ערכים אדריכליים, היסטוריים, עירוניים ותרבותיים חשובים והוא מוגדר לשימור וגם ממוקם באזור החיץ של הכרזת אונסק"ו "העיר הלבנה".
בעשור האחרון שוב משהו השתנה. הרחוב עצמו עבר מהפך: סביב בית הכנסת החלו לצוץ מסעדות, ברים, גלריות ודירות משופצות. הרחבה שמול המבנה הפכה למוקד בילוי נחשק. ובתוך כל זה – בית הכנסת הגדול נותר כאי נטוש של העבר. החל משנת 2016 קודמה תוכנית לשיפוץ בית הכנסת וסביבתו. המימון לשיפוץ מגיע משילוב של תקציבים עירוניים, ותרומות פרטיות של גורמים המעוניינים בשימור המורשת היהודית בעיר. מדובר בפרויקט ענק, מעל 70 מיליון שקל לביצוע בלבד, שכולל עבודת תכנון רבת-שנים.
בחזרה למראה המקורי משנות ה-20
התוכנית אמורה להשיב לבית הכנסת את מראהו המקורי משנות ה-20 של המאה ה-20. יוסרו מסביבו שלוש מתוך ארבע הקולונדות וחומות הבטון שנבנו במסגרת הרחבתו ב-1969. הקולונדה המערבית תשוקם ותאכלס מרכז מבקרים שיציג את תולדות בית הכנסת, כיתות לימוד וחנות תשמישי קדושה. החניון שסביבו יהפוך לכיכר עירונית פתוחה שתחבר בין מקומות הבילוי לבית הכנסת.
פרויקט השימור כולל שימור ושיקום מוקפד של מבנה בית הכנסת והחזרתו למצבו המקורי, כאשר בשלב זה מתבצעת הריסת המעטפת וגילוי המבנה המקורי משנת 1922; התאמה לצרכים העכשוויים של קהילת בית הכנסת; הוספת שטחים לצורך שימושים תומכי בית הכנסת כמו כיתות לימוד, מערכות טכניות ומרכז מבקרים; והקמת כיכר עירונית חדשה לפעילויות קהילתיות מגוונות.
מעיריית תל אביב-יפו נמסר כי "תרומה לפרויקט השיפוץ נעשתה ביוזמת קרן תל אביב מתוך הבנה שבית הכנסת הוא סמל מרכזי בחזותה התרבותית-יהודית של העיר העברית הראשונה, המהווה מצד אחד בית תפילה המחבר בהרמוניה בין זרמים שונים ביהדות ומהצד השני מתמזג בתוך המרחב הציבורי באופן מונגש ומזמין לקהל הרחב".
את המבצע מוביל האדריכל אורי פדן, המתמחה בשימור מבנים היסטוריים, יחד עם האחראים מטעם מחלקת השימור של עיריית תל-אביב – עדי רוז ומשה ממון. מהנדסי השימור הם שפר רונן מהנדסים ועל מלאכת השימור בפועל הופקדה חברת "קן התור", המתמחה בפרויקטים של שיקום מורשת.
