ליאור שמחה נכנס לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית באחת התקופות המורכבות והקשות ביותר שידעו התנועה והמדינה מאז הקמתן. מאות נרצחים וחטופים, קהילות שלמות שפונו מקרקע חייהן, מלחמה מתמשכת בצפון, כל אלו ליוו את שמחה מיומו הראשון בתפקיד.
"הייתי במאות הלוויות, שבעות ואזכרות, ראיתי את השבר, האובדן והכאב, אבל גם את עוז הרוח ותעצומות הנפש", אומר שמחה בראיון. "מעבר למשימות המיידיות של שיקום הקיבוצים, חיזוק הקהילות שנפגעו והמאבק להשבת החטופים, שאלנו את עצמנו שאלות קשות כמו איפה התנועה הקיבוצית לא הייתה מספיק נוכחת? על מה הייתה צריכה להיאבק ולא נאבקה?
"השתרשה בי ההבנה שלתנועה הקיבוצית יש תפקיד הרבה יותר גדול משיקום הקיבוצים", אומר שמחה בגילוי לב, "כיום אנחנו מדברים על תנועה קיבוצית חדשה, כזו שמובילה משימות לאומיות בביטחון, בהתיישבות ובחברה הישראלית".
הוא נשוי לכרמל ואב לארבעה, יליד קיבוץ נצר סרני שבו הוא חי עד היום, בנם של אורי ועידית שמחה. סבתו הילדה, הייתה ניצולת שואה, נגנית בתזמורת של אלמה רוזה במחנה ברגן בלזן וממקימות הקיבוץ.
ליאור שמחה
(צילום: ראובן קופיצ’ינסקי)
טרם בחירתו לתפקיד, שימש כמנכ"ל התאחדות יצרני החלב בישראל, גוף המונה כ-300 עובדים עם שוק בהיקף של 4 מיליארד שקלים, כמזכיר קיבוץ נצר סרני וכבכיר בקבוצת "אדלר חומסקי ורשבסקי" - מקבוצות התקשורת הגדולות בישראל.
ארבעה חודשים לאחר אירועי שבעה באוקטובר התמודד על ראשות התנועה הקיבוצית ועמד לבחירתם של כ-100 אלף בעלי זכות הצבעה, הפרושים ב-259 קיבוצים ברחבי הארץ. עם כניסתו ללשכת המזכ"ל, חיכתה לשמחה מציאות קודרת, כזו שלא ניתן להתכונן אליה: תנועה שחלק מקהילותיה נעקר מביתן, וחברים רבים, בהם חבריו הקרובים, שנרצחו, נחטפו או נפצעו. "התמודדנו עם מציאות של 54 קיבוצים שפונו מביתם תוך כדי הובלת מאבק להשבת החטופים ומדינה שמחפשת את דרכה כשהלחימה בעזה מתעצמת והצפון מתחיל בוער", הוא משחזר את התקופה הקשה.
יש לך ביקורת על המדינה במהלכי השיקום?
"ציפיתי מהמדינה לחזק הרבה יותר את הפריפריה, החקלאות וכיתות הכוננות ביישובי קו הגבול. הקיבוצים הוכיחו שהם שומרים על ישראל עד התלם האחרון, ועל המדינה לגבות זאת", הוא אומר בכאב. "מכיוון שזה לא קרה, התנועה נאלצה להיכנס לוואקום שנוצר. לדוגמה, הובלנו עם המדינה את ‘שכונות הצמיחה’ ב-30 יישובים על קו הגבול. אפשר וצריך לבנות את כל יישובי הצפון והעוטף באופן הזה, ולא רק על קו הגדר. בכך אפשר להציע פתרון לחיילי מילואים ומשפחות צעירות שמעוניינים לעבור לחיות בקיבוצים.
"הבנייה המואצת לחיזוק יישובי הגבולות מהווה מבחינתי שליחות לאומית. לא מדובר על אחוזות פאר אלא על בתים עם חדרים קטנים, מקום שבו ילדים יכולים לרוץ שוב בשבילים. יישוב הארץ היא משימה של כולנו, ואני מקווה שנצליח למתוח את הפתרונות האלה גם מעבר לקו ה-2 קילומטרים מהגבול".
מוכיחים שאפשר לחיות יחד
המבט של ליאור שמחה מופנה לא רק פנימה אל הקיבוץ, אלא גם החוצה אל החברה הישראלית המפולגת. הוא רואה בקיבוץ אלטרנטיבה לחברה שבה אנשים נותרים מופקרים לגורלם. "אין צורת חיים טובה ואיכותית מזו בעולם כולו", הוא קובע בביטחון. "התפקיד שלנו הוא להיות דגם לחברה צודקת ומוסרית, חברה שיש בה אחריות משותפת על הכלל.
"כחלק מהגשמת החזון הזה אני גאה במיוחד בשותפות שיצרתי עם מזכ"לית תנועת הקיבוץ הדתי, שרה עברון. בתוך חברה משוסעת שבה פוליטיקת הזהויות השתלטה על כל חלקה טובה, המשימה שלנו היא לחבר. אנחנו מייצרים בית משותף לתנועות הקיבוציות, ומוכיחים שאפשר לחיות יחד בבית אחד".
כיצד זה מתקשר להחלטה שלכם לקחת חלק ברכישת ערוץ 13? מה לתנועה הקיבוצית ולערוץ תקשורת מסחרי?
"מדובר במהלך פילנתרופי שנועד לשמור על חופש העיתונות. לתקשורת חופשית יש תפקיד קריטי בחברה הישראלית, בדיוק כמו לתנועה הקיבוצית. לא יכולנו לעמוד מנגד כשראינו ערוץ גדול וחשוב בישראל עומד להיסגר. אחרי שבעה באוקטובר אי אפשר להתעסק רק בד’ אמותינו. אנחנו רוצים לבנות חברה טובה יותר, והתקשורת היא חלק מזה".
"הדרך קדימה עוברת בקליטת רבבות משפחות וצעירים לקיבוצים"
אם יש נושא שמעורר בליאור שמחה רתיעה של ממש, זה הניסיון לקטלג את הקיבוצים כחלק ממגזר כפרי מורם מעם. "ההיפך הוא הנכון", מתרעם שמחה, "למעשה, התנועה הקיבוצית מופלית לרעה בחלוקת קרקע לעומת או אנשים פרטיים", הוא אומר.
"אנחנו לא סוחרי נדל"ן ואצלנו לא תמצא בוננזה נדל"נית. תמצא איכות חיים, סולידריות וערבות הדדית. ההגבלות של מנהל התכנון על מספר יחידות הדיור בקיבוצים, מה שכונה בזמנו על ידי איילת שקד ‘הספר הלבן של הקיבוצים’, הן בלתי סבירות.
"לא הגיוני שהמדינה מגבילה את מספר החברים שיכולים לגור בקיבוץ. בראשון לציון או בתל אביב מגבילים? יש קרקע, יש זכויות בנייה, תנו לנו לקלוט עוד אנשים", הוא זועק.
אתה חושב שהשיח הזה הוא חלק מהתרבות הפוליטית החדשה?
"בהחלט. זהו עוד נדבך במסע הדה-לגיטימציה שעוברים הקיבוצים. אני חושב שהספורט הלאומי המסוכן של הפלגנות ושנאת האחר מתעלם מהעובדה ש-40% מהתעשייה הקיבוצית מופנית לייצוא ושהקיבוצים הם המעסיק הגדול ביותר בפריפריה.
"הפילוג ותקיעת הטריז בין מגזר למגזר הם סכנה קיומית למדינה", מזהיר שמחה. "מנרה היא לא שכונת עשירים וניר עוז איננו מגדל דירות להשקעה. בני הקיבוצים מתגייסים בהמוניהם לשירות קרבי משמעותי בצה"ל, ומשרתים לצד אחיהם מכלל החברה הישראלית. הגיע הזמן שנהיה ראויים לנופלינו ונצא למשימה משותפת של בניית ישראל מחדש".
כשהוא מתבונן בשסע של החברה הישראלית כיום, שמחה מציג חזון אחר של "חברת מופת", שאותה הוא מגדיר כחברה מוסרית, שוויונית ושיתופית שרואה לנגד עיניה את החלש והאביון, חברה שהיא אור לגויים.
"בסופו של יום, אני מאמין בכל ליבי שהקיבוצים הם הפתרון לבעיות של מדינת ישראל", הוא מסכם, "התנועה הקיבוצית מבינה כיום את תפקידה ההיסטורי, בין אם בחיבורים חברתיים, בקליטת עלייה ובהתיישבות לאורך הגבולות.
"המטרה שלנו היא לבנות חברה שאוחזת ביד אחת במעדר וביד השנייה בחרב, אך תמיד פתוחה לשלום, ולא מפספסת הזדמנות לשלום. עבורי, הדרך קדימה עוברת בקליטת רבבות משפחות וצעירים לקיבוצים ויצירה משותפת של ישראלי חדש, כזה שצומח מתוך השברים והאפר של שבעה באוקטובר, ונחוש לבנות כאן משהו צודק וטוב יותר".
