500 ישראלים נדחקו דרך הדלת הצרה ברחוב איסט 75, למרות שרק ארבעים הוזמנו. הם פרצו פנימה, דרכו על הרהיטים וכמעט שברו את הדלת. אילנה גור, המארחת, הביטה בהם משתאה – היא הרי הבטיחה "רק קפה" לכבוד שר החוץ דאז דוד לוי. זו הייתה עוד הוכחה לכך שביתה בניו יורק מעולם לא היה רק בית: הוא היה במה, אטרקציה, מוקד חברתי ותרבותי שבו חצו גבולות בין פוליטיקה לאמנות, בין פרטיות לראוותנות.
גם היום, כמעט 50 שנה אחרי, פתיחת הדלת הרחבה של הבית חושפת מראה נדיר גם בקנה מידה ניו-יורקי: האור נשבר על קירות הלבנים החשופות ונכנס מבעד לחלונות התקרה. מתחת, במוסך הפנימי שמחובר לגלריה בגובה כמעט שבעה מטרים, חונה רולס רויס כסופה מהאגדות, כאילו הייתה עוד חלק מהתצוגה. זה לא מוזיאון, אלא "בית עגלות" אמיתי - כזה שנבנה בתחילת המאה הקודמת לשכן כרכרות וסוסים של עשירי העיר, והיום הוא שייך לאחת האומניות הישראליות המפורסמות בעולם.
רוב בתי העגלות ששרדו בניו יורק נמוכים וצנועים יחסית, בני שתיים-שלוש קומות. הבית הזה מתנשא לגובה שישה מפלסים, עם יותר מ-560 מ"ר של חלל המשלב מגורים פרטיים, סטודיו לאמנות, גלריה ויחידת אירוח ("רק בשביל האנשים שאני באמת אוהבת"). אחרי כמעט מחצית יובל, גור (89) ובעלה, ליאונרד (לני) לוונגרוב (93) נפרדים מהבית יוצא הדופן, אחד מ-75 בלבד מסוגו ששרדו בעיר כולה - ומציעים אותו למכירה תמורת 19 מיליון דולר.
השניים נפגשו בעיר הולדתה של גור, טבריה, כשהיא הייתה בת 18 והוא, "אמריקני נודד" כלשונו, שעבר בעיר. אף אחד מהם לא דיבר בשפתו של השני, אבל "במהלך שבוע אחד נפגשנו בכל יום. שישים ושש שנה אנחנו יחד כבר, ובכל חיי על כך לא התעלה דבר", כתב לני בשירה שהקדיש לה בספרו האחרון. לדבריו היא הייתה צעירה, דיסלקטית, חסרת מסגרת ברורה, והוא - שהתאהב בה מהשנייה הראשונה - ביקש את ידה אחרי שישה שבועות בלבד. מאז הם בלתי נפרדים.
לוונגרוב עשה את הונו מחברת Theatre Refreshment Co שמפעילה זיכיונות מזון וברים באולמות תרבות ובידור ברחבי ארצות הברית – מתיאטראות ברודווי ועד בתי קולנוע ומתחמי מופעים. מדובר בעסק רווחי במיוחד, וכל מי שמגיע לאולמות האלה כקהל "שבוי" למופע של שעות ארוכות ידע להעיד שההוצאות על מזון ומשקאות לא פחות חשובות מהכרטיס עצמו.
גור, מצדה, בנתה קריירה בינלאומית כפסלת, ומציגה את עצמה בעקביות כאמנית ישראלית, גם כשחיה על הקו בין שלושת הבתים שרכשו בניו יורק, לוס אנג'לס ויפו העתיקה - היכן ששוכן כיום המוזיאון על שמה. "הגעתי לאמריקה כמו בדואית קטנה, והאמריקאים לא קיבלו אותי", אמרה פעם. "אבל בישראל קשה לחיות מפני שהישראלים אינם מפרגנים אחד לשני". עם השנים שלטה באנגלית שאיפשרה לה להיות מרכז הבמה בכל אירוע חברתי בנכסים שלהם בעולם. הופעתה האקסצנטרית – תלבושות עור, מגפיים ותכשיטי זהב כבדים – הפכה לסימן ההיכר שלה. "אני תצוגה חיה של התכשיטים שלי", הודתה, ומוטו חייה נותר ברור: "אם אינך מוכר – אינך שווה כלום. הגישה האמריקנית קובעת: אמנות זה עסק".
גלריה חיה
הבית באפר איסט סיד של מנהטן, שנרכש ב-1977, שימש להם לא רק כמגורים אלא גם כגלריה חיה. גור עצמה עיצבה אותו מחדש מהיסוד בעלות שיפוץ של מיליון דולר: הרסה את הפנים, הוסיפה קומות, פתחה חלונות גג והפכה אותו ליצירה אדריכלית שמגלמת את סגנונה. התוצאה היא שילוב של קירות לבנים חשופות, קורות ברזל ומדרגות מתכת, לצד שטיחי קיר מימי הביניים, פסלי ברונזה מעשה ידיה, ציורים צבעוניים ויצירות ביזאריות כמו כבשים ורודות־כחולות שהפכו לסמל המקום.
בקומת הרחוב משתרעת גלריה דרמטית בגובה כמעט שבעה מטרים המחוברת למוסך לשלוש מכוניות – מחזה נדיר בלב מנהטן. מעליה, בקומה השנייה, חדר ביליארד וסוויטה קטנה עם מרפסת, בקומה השלישית מטבח שף מצויד במותגי יוקרה המחובר ישירות לחדר האוכל ולסלון סולאריום מואר הפתוח לגינה דרומית עטורת קיסוס. בקומה הרביעית שני חדרי שינה עם אח ושני חדרי רחצה מלאים, ואילו כל הקומה החמישית מוקדשת לסוויטת הורים רחבת ידיים עם שני חדרי ארונות, מטבחון פרטי, אח בעירה וחדר רחצה מפואר הכולל ג’קוזי ומקלחת זוגית – עם יציאה ישירה לגג.
במרתף האנגלי יש חדר כושר עם מקלחת, סאונה, מטבחון נוסף וטרקלין עם יציאה לגינה ירוקה מוסתרת. בסך הכל הבית מציע חמישה חדרי שינה וחמישה וחצי חדרי רחצה, מתפרש על פני יותר מ-550 מ"ר שטח בנוי, ומעליו גג נדיב בשטח 111 מ"ר – מותרות נדירות אפילו ביחס לטאונהאוסים היקרים ביותר בעיר.
"הכל הולך אצלה בגדול"
אבל הבית הזה הוא גם במה. כאן נערכו מסיבות ראוותניות שיצאו משליטה, כמו אותו אירוע לכבוד דוד לוי שבו פרצו מאות פנימה. כאן התקבצו ראשי ממשלות ישראל כמו יצחק רבין ואריאל שרון, לצד נשיאים, דיפלומטים ואמנים. “אילנה לא עושה דבר קטן", נכתב עליה פעם. "מהתכשיטים ועד המסיבות - הכל הולך אצלה בגדול״. תצלומים מאותם ערבים עדיין מפוזרים על הקירות.
גור תמיד ידעה לשלב בין אמנות לעסקים. אחרי שגילתה את הפיסול במקרה, פרצה גם לעולם האופנה – חגורות שעיצבה נמכרו בבלומינגדייל והקפיצו את מכירות הרשת האמריקנית ב-400%. היא סיכמה זאת כך: ״אני היוצרת, ולני הוא הביזנסמן". המוזיאון שהקימה ביפו בשנות ה-90 משקף את השילוב הזה, בין אישי לציבורי – בית מגורים שהוסב לחלל תצוגה, המציג את עבודותיה לצד יצירות של ג’קומטי ואלברס.
הנכס בניו יורק כבר ניסה את מזלו בשוק יותר מפעם אחת. ב-2007 הוצע למכירה ב-15 מיליון דולר, שנה לאחר מכן ב-22.5 מיליון, וב-2013 שוב ב-19 מיליון. בשנה שעברה ניסו שוב, הפעם במחיר אסטרונומי של 37.75 מיליון דולר, אך העסקה לא יצאה לפועל.
כעת, כשהם מתקרבים לעשור העשירי לחייהם, בני הזוג מוכנים להציע אותו במחיר שמתאים יותר למציאות השוק היום. המחיר הנוכחי כולל גם את הריהוט, יצירות האמנות ואפילו את הרולס רויס החונה במוסך – חלק בלתי נפרד מהאופי הייחודי של הבית. לדברי הסוכנת סמית'ה ראמצ'נדאני מסותבי'ס שמלווה את המכירה, בני הזוג עושים זאת "בנשימה כבדה, אבל יודעים שאי אפשר להיאבק בזמן. הם נכנסים לעידן חדש בחייהם בו הם חייבים לשחרר". לדבריה, "זה לא סתם נדל"ן. זה תכשיט. אנחנו קוראים לו 'בית אהבה' בגלל כל האהבה של בני הזוג. הבית מלא אנרגיה יוצאת דופן".
ואולי ישנו גם רקע קצת פחות נעים שמלווה את המכירה. Theatre Refreshment Co. של לוונגרוב מצויה בעיצומו של הליך משפטי: תביעה ייצוגית שאושרה ב-2024 בשם מאות ברמנים של החברה שטוענים לשכר נמוך מהמינימום, שלילת טיפים ודיווחים כוזבים לרשויות המס. התביעה, שהחלה ביוזמת ברמן אחד, קיבלה את אישור בית המשפט לכך שתייצג עובדים שהועסקו מאז 2017, ובאביב 2025 הודיעו הצדדים כי הושג הסדר עקרוני שהוגדר "הוגן וסביר" - אך ההליך טרם הסתיים.
עבור מי שירכוש את הנכס, זו תהיה כנראה יותר מעסקה נדל"נית. זהו חלון לעולם של זוג שהפכו את חייהם ליצירה מתמשכת – פסל של אהבה, אמביציה וחוצפה ישראלית בלב מנהטן.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
