עידן הרשתות החברתיות הוציא את גיל המעבר מהצל. נשים מוכרות, כמו לינור אברג'יל, מיה דגן והאלי ברי בוחרות לדבר בגלוי על חוויות הגוף, הנפש והזהות שמגיעות יחד עם התקופה הזו בחייהן. מה שהיה עד לא מזמן עניין אינטימי, כמעט מושתק, הופך לשיח גלוי. במקביל מתרחבת תופעה נוספת: נשים רבות בגיל המעבר נוטלות פסק זמן לעצמן ויוצאות לריטריטים בארץ ובחו"ל, כדי להעמיק, לחקור ולהתחבר לגרסה המעודכנת של עצמן דרך כתיבה, יוגה, מדיטציה, תנועה מודעת, עבודה רגשית, חיבור לטבע וטקסי מעבר.
"עולה על הבמה של עצמך"
איך נראה רגע שבו נשים עוצרות הכול — ופוגשות מחדש את הקול שלהן? ומה קורה כשהשקט מאפשר להקשיב למה שחיכה שנים מתחת לפני השטח?
ד"ר מיה טבת דיין, משוררת וסופרת, היא מהקולות הבולטים בתרבות ובמחשבה הפמיניסטית בישראל כיום. היא פרסמה ארבעה ספרי שירה, רומן וממואר פמיניסטי – שעליהם זכתה בפרס ראש הממשלה לספרות. לצד יצירתה, היא מלמדת כתיבה באוניברסיטאות ובמסגרות פרטיות, בישראל ובארה"ב. בשנים האחרונות היא מובילה ריטריטים לכתיבה לנשים, שמחברים בין כתיבה ולימוד ליצירה, פמיניזם ומעברים אישיים.
"אני לוקחת איתי פעמיים בשנה קבוצות של כותבות ליוון. הכותבות מגיעות מהקהל שלי, שהוא קהל מגוון מאוד בגילאים, ונסעו איתי כותבות מגיל 21 ועד גיל 83. אבל האמצע הרחב הן בנות 40-60, לפני גיל המעבר ובתוכו, ואלו שצלחו אותו והצליחו לעבור אל הצד השני המובטח", היא מספרת. הפער בין קבוצות הגיל מורגש לדבריה, היטב: "בזמן שהצעירות יותר משאירות לשבוע שלם בית עם ילדים קטנים, לוגיסטיקות מורכבות ומגיעות בלי נשימה, הכותבות בגיל המעבר מגיעות מבתים שכבר מתנהלים כביכול בעצמם, הבית לא קורס כשהן נוסעות". שלב החיים הזה מייצר מרחב חדש: "דווקא העניין הזה משאיר אותן ללא הסחות דעת – פחות מתקשרים ומסמסים להן מהבית, ויש להן הרבה יותר זמן אחרי 20-30 שנה של בית ומשפחה צפופים".
מה קורה בתוך השקט?
"על פניו את יושבת בנוף הכי יפה בעולם, ואוכלת את האוכל הכי טעים, ודואגים לך, את מטופלת מכף רגל עד הראש, רק תשבי ותלמדי ותכתבי. אבל אז, בתוך השקט הזה, את שומעת קול שלא שמעת מזמן. הקול שלך. והוא מגיע בשלל צורות - הזיכרונות שלך, הפחדים האהבות, העלבונות. לפעמים זו מקהלת קולות שלמה שחיכתה בשקט בתוכך הרבה שנים עד שתתפנה לה הבמה.
"בשונה מסדנת כתיבה רגילה, כשאת נוסעת לשבוע, אין לך לאן לברוח, ומה שקורה בסוף הוא שאת מצטרפת למקהלת הקולות האלו. עולה על הבמה של עצמך ומשמיעה קול".
בעיני טבת דיין, זה תמיד נראה כמו פלא: "אני רואה איך הכותבות שלי מגיעות משדה התעופה – עם מזוודות יפות, אבל עם פנים עייפות, אפורות לפעמים, יש להן דאגות לילדים בצבא או במילואים, יש להן בת שממש עכשיו ילדה, או משפחה שלא רגילה שאימא נוסעת בחגים ומשאירה אותם לבד. ומול העיניים שלי הן פשוט מזדקפות כמו פרחים - תופסות צבע – משהו נהיה בהיר וסמוק והעיניים מבריקות, הן פשוט מבריאות מולי, משיעור לשיעור, מטקסט לטקסט, מתובנה לתובנה, ומהחיבור המחודש לקול של עצמן. שזה, לדעתי, עניין מבריא, לשמוע את עצמך בבהירות".
בריטריטים שהיא מוציאה, התוכן נשען על חוויית החיים הנשית: "אנחנו כותבות על חוויית החיים שלנו כנשים – נושאים שבאופן מסורתי הופקעו מהספרות, והמעשה הפמיניסטי הוא להכניס אותם לשם. אנחנו קוראות וכותבות על הגוף, היופי, ההתבגרות, על כסף, גברים, אהבה – ויש כותבות שעבורן זו הזדמנות ראשונה להתבונן בצורה מובחנת ועמוקה בנושאים האלו בחייהן ולהתמקם מול זה – מול ההישגים, הביקורת, הרצונות".
טבת דיין מתארת את שלב אמצע החיים כרגע של עוצמה: "זה הרגע שאמצע החיים נפרש בשיא תפארתו: עברת המון, אבל את בריאה וחזקה עדיין. את חכמה יותר מכפי שאי פעם היית. את מבינה את הגוף שלך. התפנו לך יותר משאבים לעצמך. את כותבת בקרב צעירות ורואה את כברת הדרך שעברת. את נמצאת גם עם מבוגרות ממך שפורשות בפנייך את השביל קדימה.
"מכיוון שגם אני עצמי בגיל הזה בדיוק, אני מרגישה את זה בגוף – את היופי שיש בשבט הנשים הרב־גילאי הזה, שמתכנסות לשעות לימוד והעמקה ארוכות. את הפרספקטיבה הנדירה שנולדת משיתוף עמוק, שבדרך כלל אין לנו עם נשים בגילאים מגוונים כל כך, את הבריתות שהכתיבה יוצרת בגיל שאת לא בקלות מוצאת לך חברות נפש חדשות ומדורות שונים".
מה נשאר איתן אחרי הריטריט?
"מהמכתבים שהן כותבות בסיום הריטריט, אני שבה ונוכחת לגלות, שזו הייתה בשבילן נקודת התחלה. באמצע החיים משהו חדש התחיל. התארגן פנימית, כמו שכתבה משתתפת: "לא יכולתי לבקש מקום גבוה יותר לחדש בו את חיי".
מסע לגילוי המצפן הפנימי
קארינה קזז היא מנחת יוגה עם התמחות ביוגה נשית, ומגיעה מעולמות מיינדפולנס, מדיטציה, אקו־תרפיה ועבודה עם אדמה. קארין אור היא פסיכותרפיסטית ונטורופתית, והשתיים חברות גם בחיים. בשנים האחרונות הן מלוות נשים בגיל המעבר בסדנאות ייעודיות. בחודש אפריל הן ייצאו עם קבוצת נשים בשלב זה לחמישה ימים בקפריסין, תחת הכותרת "אני מבראשית". את הריטריט הן מתארות כמסע אל העתיד, כזה שאומר "כן" להתבגרות משובחת.
"גיל המעבר הוא שלב בחיים, וכל אחת מגיעה אליו במנח נפשי אחר. המסע שלנו הוא הנגשה של גיל המעבר ובכלל מעברים בחיים בצורה אחרת — פחות העמסת מידע ויותר חוויה", מסבירה קזז ומספרת, שהתמחותה ביוגה נשית ובריאות האישה בשני העשורים האחרונים חוללה שינוי באופן שבו היא מנחה יוגה לנשים ופותחת עבורן מרחב. "כמי שנמצאת בגיל המעבר ואף קצת אחריו - זה מה שמעניין אותי", היא מסבירה.
יש דמיון, לדבריה, בין גיל המעבר לגיל ההתבגרות. "החיפוש הוא אחר מצפן, וכל אישה מתמודדת עם זה אחרת לגמרי. יש גם מה שקורה בגוף – האיברים לא נענים לנו כמו פעם, אז איך אנחנו 'משנות תחנה' בתדר. קארין ואני מטפלות, והטבע מטפל בכולן. אנחנו מחוברות לאדמה, אבל גם לרוח, ולשתינו יש ידע רב. העבודה שלנו במסע תכלול טיולים, מפגשים רבים בטבע, תרגול יוגה נשית בפנים ובחוץ ועבודה על תודעת פלצבו - למשל אם מופיע כאב, לדמיין שהוא איננו דרך מדיטציה אקטיבית, דמיון ונשימה".
אם היית צריכה להסביר לאישה בגיל המעבר שמעולם לא שמעה את המילה “ריטריט” — מה זה בעצם עבורה?
"אנחנו קוראות לזה מסע, וזה משמעותי. זה זמן לעצירה, להתבוננות, להזנה, לריענון, עם הרבה עבודה עם מדיטציות וכתיבה של משאלות ופחדים. זה לקחת תרמיל ולמלא אותו בכלים חדשים. מספיק שלאישה ייפול אסימון אחד, או שהגישה שלה לגיל המעבר ולהתבגרות תשתנה. במסע אנחנו 'מדברות' לא רק מהאונה השמאלית של המוח, אלא גם מהימנית, למשל בעבודה עם צלילים, במפגשי הכנה לעתיד, בטקס התקלפות מכל מה שהייתי עד עכשיו, מכל המיותר והעומס. יש גם טקס מעבר מיוחד וכמובן, אוכל מעולה".
איזה צורך ייחודי מביא נשים לחפש ריטריט דווקא בשלב הזה?
"אני מזהה שנשים, גם בשיא ההצלחה בקריירה, מחפשות מנגינה חדשה, משהו שונה. יש תחושה של 'אוקיי, הבנתי, מה הלאה?', ועולה השאלה מה עוד אני רוצה לממש, איזו מתנה יש לי להעניק לעולם. אם ממשיכים באוטומט — זה לא קורה. דווקא בעצירות יש מקום להתחדשות.
"שינוי בחיים הוא עניין קיומי, ובמעברים תמיד מרגישים את זה, בפרט בגיל המעבר. יש תחושה של חוויה חסרה. היום יש פודקאסטים מצוינים וידע מדהים שאנחנו חולקות זו עם זו, אבל הפעם רצינו להתעכב על התנועה הפנימית וגם על הקבלה של התמהיל הנוכחי בחיינו - אנחנו מתבגרות, וזה לא רק רע, יש אור. ככל שנשים יותר מקבלות ופחות נלחמות, זו הרגשה משחררת וחלקה יותר".
איך היוגה הנשית מסייעת לנשים לפגוש את עצמן מחדש בתקופה הזו?
"אני מהמורות הוותיקות שהכשירה מירה ארצי־פדן, מנחה יוגה נשית זה 20 שנה ולומדת כל הזמן. היוגה הנשית היא כמו סים־קארד, שחיבר אותי יותר למהות הנשית שלי ולתרגול אחר, שהכין אותי לשלב של גיל המעבר. התנוחות עצמן מטפלות בסימפטומים שמופיעים, כמו כאבי מפרקים, ומסייעות לבריאות הלב, לקוגניציה ולמערכת העצבים, לתקשר עם תאים בגוף. גם אם אני נתקלת בבעיה - אני לא נבהלת ויודעת לגשת לתרגול מתאים.
"ביוגה הנשית יש גם חיבור חזק בין מזרח למערב. כמורות יש לנו ידע מעגלי על בריאות האישה, שמאפשר לנו לקצר לנשים את הדרך בסבל שהן חוות, כשאנחנו יודעות לאיזה מטפל או רופא להפנות אותן".
כשהנשים חוזרות הביתה מהמסע, מה נשאר איתן בהתמודדות היומיומית?
"כשאנחנו יוצאות למסע, אנחנו כאילו 'עולות קומה' וחוזרות הביתה באורות גבוהים. מי שנשאר בבית, לא נמצא במקום הזה, וצריך להבין את זה. אבל אפשר לקחת משהו אחד מהמסע ולהמשיך אותו בבית - מדיטציה בבוקר או כתיבה. המסע הוא הזדמנות לקחת צעד אחורה ולהתבונן על סיפור חיי, להעלים את הדרמה, ואם לקחתי משהו מהתרגולים או החלטתי איך לטפל בגלי החום שלי, זה כבר משנה חיים.
"דווקא בגיל המעבר קל לנו לצאת למסע כזה, כשהילדים כבר גדולים. אנחנו נמצאות בצומת של שינוי משמעותי, ואם אנחנו מבינות שהשינוי הוא הדבר הכי מהותי שנרגיש ושמדובר בסבל - אז אנחנו יכולות לפוגג אותו, להוריד קצב, לשהות עם התחושות ולווסת את עצמנו. לפעמים מספיק רק לעצור - וזה קורה".
"בלות? מה פתאום! הכול פתוח"
ד"ר רננה תאומים, מומחית ברפואת נשים, שמסיימת בימים אלה גם התמחות באנדוקרינולוגיה, מלווה נשים לאורך צומתי חיים הורמונליים משמעותיים – מגיל ההתבגרות ועד גיל המעבר. היא מאמינה בשילוב בין ידע רפואי מבוסס ראיות, הקשבה לחוויה הנשית וראייה הוליסטית של הגוף והאישה כשלם ומסייעת להבנה של שלב זה בחיי האישה.
מה בעצם קורה לנשים בגיל המעבר?
"זהו שלב פיזיולוגי טבעי, שבו חלה ירידה הדרגתית בייצור אסטרוגן ופרוגסטרון בשחלות. הגיל הממוצע להפסקת המחזור (מנופאוזה) הוא סביב 51 שנים. השינויים ההורמונליים משפיעים על מגוון מערכות בגוף, ויכולים להופיע גלי חום, הזעה ודפיקות לב, לצד תסמינים הקשורים לשינה, ריכוז, מצב רוח, לחשק ותפקוד מיני ועוד.
"ישנן נשים שיסבלו מתסמינים רבים ויש מי שכלל לא. החדשות הטובות הן שיש טיפול ויש מודעות גוברת לדבר על זה ולמצוא פתרונות, ולשמחתנו, יש היום הרבה יותר אפשרויות. הטיפול מותאם אישית, על בסיס הרקע הרפואי, התסמינים שמהם המטופלת סובלת ומעקב אחרי התגובה לטיפול.
"אצל חלק מהנשים טיפול הורמונלי הוא פתרון יעיל ובטוח עם השפעות מיטיבות לתסמינים וגם למערכות אחרות בגוף, למשל מניעת אובדן מסת עצם הכרוכה בירידת האסטרוגן. עבור מי שאינן יכולות או לא מעוניינות בטיפול הורמונלי סיבות משונות, יש חלופות – מגוון תכשירים לא הורמונליים, תוספי תזונה, שינויי אורח חיים, טיפולים מקומיים לנרתיק ותמיכה בשינה ובבריאות הנפש".
אילו שינויים נשים מתקשות לזהות, ואיך הם משפיעים על איכות החיים?
"נשים לא תמיד מזהות שערפול מחשבתי, עייפות מתמשכת או שינויים בשינה קשורים לגיל המעבר. התחושה ש'משהו בי השתבש' עלולה להיות קשה מהתסמין עצמו. יש שינויים שיכולים להיות פחות בולטים, למשל תחושת 'ערפול מוחי' (Brain fog) וקושי חדש בריכוז או בתפקוד בעבודה. לפעמים בן/בת הזוג שמים לב לשינויים חדים במצב הרוח, עצבנות או רגישות יתר. ויש גם תסמינים פחות מוכרים, כמו יובש בעיניים, כאבי שרירים ופרקים.
"אישה שמגיעה לקליניקה, מביאה איתה את כל עומס החיים של מי שהיא בכל ההיבטים - פעמים רבות מדובר באישה בשיא הקריירה, בזוגיות ארוכת שנים או דווקא בחיפוש אחר פרק ב', ילדים שעוזבים את הקן, דאגה לילדים בצבא והורים מזדקנים שזקוקים לתמיכה. כשאישה כזו מתלוננת על שינה לא טובה או תחושת דכדוך, יכול להיות לכך יותר מגורם אחד, וקשה לבודד בין הגורמים השונים.
"גוף ונפש שלובים זה בזה בשני ובוודאי ש'הכול קשור להכול' - עומס וסטרס, שינויים כלליים הקשורים לגיל והשינויים ההורמונליים. ההשפעות יכולות להיות ברמה הגופנית, בדימוי העצמי ובאיכות החיים, עם השפעה גם על עבודה, זוגיות ומשפחה. לכן חשוב לתת מקום לחוויה של כל מטופלת ולהבין את הרקע של כל אחת כחלק בלתי נפרד מהתאמת הטיפול".
גיל המעבר כנקודת מפנה אישית
לדברי ד"ר תאומים, נשים רבות מתארות את גיל המעבר באופן עמוק יותר משינויים הורמונליים ותו לא: "השינוי הביולוגי הוא חלק מהטריגר, אבל המשמעות רחבה הרבה יותר. הן מתארות שלב שבו עולות שאלות עמוקות של זהות, נשיות, מיניות, משמעות ומקום בעולם - ממש חוויה של הגדרה מחדש למי שהן.
"אני שומעת בקליניקה על רצון לדיוק עצמי, שינוי בסדרי עדיפויות, הפניית המבט לעצמן ולרצונותיהן – לפעמים לראשונה בחייהן. אני נוהגת לומר לנשים שעכשיו הזמן שלהן להסתכל פנימה – מה טוב ומה נכון לי עכשיו, ואיך אני רוצה לדאוג לעצמי גם קדימה, דרך רפואה מונעת, תזונה בריאה ופעילות גופנית".
אינטימיות, זוגיות וערך עצמי – האם יש לזה מקום ברפואה?
"השאלות הללו עולות מפעם לפעם, אבל לא תמיד מקבלות מענה מספק. הרפואה עדיין נוטה להתמקד בתסמינים המדידים והפשוטים יותר לתיאור, כמו גלי חום, בדיקות דם, צפיפות עצם – ופחות בשאלות של אינטימיות, זוגיות, קריירה וערך עצמי. גם הזמן הדוחק במרפאה לא תמיד משאיר מקום מספיק לשיח מעמיק. עם זאת יותר רופאות.
ים מבינים היום, שבלי שיח פתוח הטיפול אינו שלם. נשים זקוקות ללגיטימציה לשאול, ולמרחב שבו החוויה שלהן נלקחת ברצינות ומקבלת מענה".
ד"ר רננה תאומיםצילום: דוברות קפלןאיזו תפיסה היית בוחרת לאתגר לגבי גיל המעבר?
"הייתי מאתגרת את התפיסה שגיל המעבר הוא תקופה שצריך לשרוד בשקט ושהוא 'סוף' – לנשיות, למיניות או לרלוונטיות. למעשה, זוהי תחילתו של שלב חדש, מדויק ובשל יותר.
"אני ממש נחרדת כשאומרים לידי 'גיל הבלות' במקום מנופאוזה או גיל המעבר. בלות? מה פתאום! זה אמצע החיים, והכול פתוח. וכדי שזה יקרה, צריך שינוי בשיח הציבורי והרפואי: יותר ידע נגיש, פחות בושה לדבר על זה, פחות חשש מטיפול ויותר התאמה אישית וטיפול רב־תחומי".
הסצנה מבעבעת
לפני כשש שנים, כשעינב בן יהודה וליאת זנד ורצו להקים מקור מידע על גיל המעבר עבור נשים, לא היה כמעט מידע רלוונטי זמין. "שתינו היינו בדרכנו לשם – אני כבר התחלתי ליטול הורמונים בעצת רופאי, ועינב, צעירה ממני, כבר הבינה שגם היא בדרך", מספרת זנד. "נבוכות ישבנו זו מול זו בפגישת בית הקפה שלנו ותהינו, איך נשות תקשורת מעודכנות ומתעניינות כמונו, לא יודעות כמעט דבר על מה שצפוי לנו. החלטנו להקים קבוצה בפייסבוק, להזמין כמה חברות ולבדוק אם יש עניין". מאז, היא אומרת, הכול התפוצץ. "הקמנו אתר תוכן ומידע שאליו אנחנו אוספות עד היום תכנים על טרום ועל גיל המעבר. קבוצת הפייסבוק שלנו – ON FIRE – כבר מונה כ־ 27 אלף נשים, שהגיעו ממש מפה לאוזן, וסביבנו סצנת הטיפול בגיל המעבר מבעבעת – מוספי מגזינים, פודקאסטים, ספרים שנכתבו, רומנים שעוסקים בנשים בגילנו וזה רק קצה הקרחון. "למדנו המון; למדנו שהממסד מאחר להגיע אחרי המודעות של נשים, שרופאים שעוברים התמחויות בגניקולוגיה לא לומדים מספיק על גיל המעבר ושלהבדיל מפריון וילודה, גיל המעבר אינו מוגדר כהתמחות, למרות שנשים נמצאות כשליש מחייהן בתקופה זו.
"התוצאה היא שנשים והממסד הרפואי מזהים, לעיתים באיחור, שעניינים רפואיים ונפשיים רבים שעוברים על נשים, מקורם בתסמיני טרום וגיל המעבר. גילינו שכל העולמות הללו, כולל התא המשפחתי ומקומות העבודה, מושפעים מהתסמינים ותוצאותיהם, ובעיקר גילינו, שנשים צמאות לעוד ועוד מידע ובכך הן מזיזות הרים בהמשך, במשפחה וגם בשוק העבודה". השתיים, לדבריה, הפכו למומחיות בתחום, בזכות אנשי ונשות מקצוע שמלווים אותן וחברות הקהילה, שמתרחבת בהתמדה. "הן מאתגרות אותנו ואת עצמן להמשיך ולחפש מידע אמין ומקצועי", אומרת זנד, ומשתפת בגאווה בסקר ראשון מסוגו שערכה עם בן יהודה, שבו השתתפו מאות נשים. "יש בסקר נתונים על כל תחום בחיי האישה בשלב זה של חייה, כמו הקן המתרוקן עם ילדים גדולים, התמודדות עם הגיל אצל אימהות לקטנטנים, על הגיל שבו אנחנו מטפלות גם בהורינו, על המשברים במשפחה שנובעים מכל אותם שינויים ועל המסגרות הטיפוליות – קונבנציונליות ואלטרנטיביות – שמאפשרות לנו, הנשים, להמשיך ולהיות חיוניות גם בעשירונים המתקדמים. גיל המעבר כבר לא מפחיד אותנו, להיפך".
