מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת רייך ממצפה רמון.
בצילום: יערה (43), אוריה (41ֿ), נהר אור (10), מעיין (8 וחצי).
הבית? בית עץ פרטי בשכירות. 5,500 שקל. יערה: ״לא קנינו בית. היו לנו כל מיני הרפתקאות נדל״ניות לא ממש מרשימות, והבנו שלא חייבים לחיות לפי הסיפור הישראלי שמחייב לקנות בית, ואם יש כסף אפשר לעשות איתו דברים אחרים. היה לנו שטח בהר עמשא כי היה לנו טריפ שכלל מעבר לשם, אבל הבנו שזה פחות מתאים לנו. המחיר אולי נשמע זול יחסית, אבל במרכז אתה מקבל רפואה טובה וקרובה, חינוך טוב עם הרבה אפשרויות, הכל קרוב, ואילו משלמים מחיר על הזול הזה. יש פה סופר אחד והוא הכי יקר בארץ, אבל אנחנו אנשים קצת אלטרנטיביים, אז מצפה היא המקום המושלם עבורנו״. אוריה: ״בעיניי האיכות חיים פה יותר גבוהה ממה שיש במרכז. נוף, אוויר, אין פקקים״.
יערה? ״גדלתי בעומר. אני דרומית במקור, אבל אני מרגישה מאוד לא מזוהה עם עומר ועם התפיסה שלו כאיזה יישוב של עשירים – זה קשקוש, ואני תמיד מרגישה שאני צריכה להצטדק. זה לא מקום שהייתי חוזרת אליו, לא היה לי שם נוח במרחב הבורגני הסגור הזה. החלום שלי היה ללמוד תיאטרון בניסן נתיב, וזו הייתה אכזבה עצומה כשלא התקבלתי, שברון לב מוחלט. כשאתה גדל במרכז אתה נחשף לתרבות מסוימת ולדיבור מסוים, וזו הייתה שפה אחרת לגמרי מבחינת הלבוש, הדיבור וההיכרות עם העולם הזה – אבל זה גרם לי לצאת לניו יורק ללמוד תיאטרון, והעיניים שלי נפתחו. פתאום הבנתי שתל אביב זה הפריפריה, אכלתי אמנות לארוחת בוקר, צהריים וערב. ככה התגלגלתי גם לפריז, ולאחר עשר שנים, בגיל 29, חזרתי והכרתי את אוריה״.
איפה הכרתם? יערה: ״אחותי גרה במצפה ולמדה מחול בבית ספר שנקרא אדמה. חשבתי להגיע אליה לשבועיים, והבן אדם הראשון שפגשתי היה אוריה. הוא למד שם בשנה השנייה ונשמטה לי הלסת. סיפור אהבה גדול״.
אוריה? ״אני גדלתי באפרת, בגוש עציון. הייתי בן 25 כשהתחלתי לרקוד. זה לא דבר רגיל. הייתי הולך למסיבות בירושלים ושם גיליתי שיש לי גוף, ואז אמא שלי לקחה אותי למופע מחול ולא האמנתי. בחיים לא ראיתי מחול לפני כן, והבנתי שאני רוצה גם. באותה תקופה הייתה לי באסטה, הגעתי לפסטיבל בממשית, ובדרך לסיני עברתי במצפה מחוץ להאנגר של אדמה, נרשמתי לשבוע ניסיון – ומאז אני פה. עשיתי קריירת מחול קטנה, וגם הייתה לי וליערה הופעה משותפת. אלה היו שנים מטורפות. הייתי באסטיונר – ושנתיים אחר כך טסתי עם להקת מחול בעולם״.
מצפה? יערה: ״לאוריה היה ברור שהוא פה. עבורי, מצפה היא סוג של עיירת פליטים. האנשים שמגיעים לפה הם אנשי קצה שהרבה פעמים יצאו, ברחו או נפלטו ממערכות, קהילות או קבוצות, ותמיד הייתה לי שאלה אם להשתכן בעיירת פליטים. ואז אוריה פתח את בר הברך ואני פתחתי מרכז מחול בשם זוזימה – והשתקענו״.
זוזימה? יערה: ״זו תוכנית לימודים דו־שנתית שמגיעים אליה מכל הארץ, ולפני המלחמה גם מחו״ל. הרבה צעירים מגיעים בזכות התרבות והאמנות פה. מעבר לסטודנטים, אנחנו מביאים הופעות מחול מהארץ. עד שפתחנו לא היה שום מקום כזה דרומית לבאר שבע. אנחנו מנסים לפתח קהל לזה, וזה גם נותן לקהילת המחול עוד אפשרות להופיע".
הברך? אוריה: ״זה פאב מקומי שהקמתי לפני עשר שנים. היה לי איזה ויז׳ן להביא תרבות והופעות ומקום לשבת בו, שלא היה כמוהו לפני כן. לאחרונה התרחבנו לפרויקט שנקרא ׳הרחם׳ – חלל מופעים ללא מטרות רווח ובית לתרבות אלטרנטיבית. אין מודל כלכלי לאולם הופעות ל-100 איש בדרום. ככה יצא שאני ויערה הפכנו למעין פאוור קאפל בתחום התרבות במצפה רמון, אבל אנחנו עדיין לומדים כל הזמן איך לקיים את המודל הכלכלי".
מצב כלכלי? יערה: ״אנחנו לא חיים במינוס, אבל אנחנו גם צנועים, והתפיסה פה הרבה פחות צרכנית. יש לנו רכב אחד ישן, אין לנו טסלה – אבל למרות שאנחנו לכאורה מחוץ למרוץ, יוקר המחיה פוגש את כולם״. אוריה: ״אנחנו די חיים מהיד לפה. אני עובד המון, ויש כל הזמן תהליך של צמיחה – אז התנועה חיובית. אין לי שאיפה להיות עשיר, זה לא ערך שמוביל אותי – אבל אני רוצה שהעסקים יחזיקו את עצמם, שאוכל ליהנות מהפירות של העשייה. להחזיק עסק כאן בפריפריה זה אומר המון עבודה והמון מחירים לשלם. אם היה לי בר כזה מצליח במדינה יציבה יותר הייתי חי הרבה יותר טוב. פה, כל פעם יש משהו אחר שמפיל אותך חזרה״. יערה: ״אני לפחות שמחה שאנחנו אי של שפיות למי שמגיע לפה״. אוריה: ״מה שיש פה במצפה אין בשום מקום בעולם. יש פה קסם״.
הבילוי שלכם? אוריה: ״יערה אוהבת לבלות בסטודיו בכל רגע פנוי. אני מאוד אוהב מסיבות, אם יש לי הזדמנות פעם בכמה זמן לצאת למסיבה טובה – אני בפנים. אני אוהב גם לצאת לשטח למדבר, עם גיטרה ומדורה״.
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
