הכלכלה המקרטעת, האינפלציה, שיעור האבטלה הגבוה והקושי לסגור את החודש הביא לשיאי הגירה מניו זילנד לאוסטרליה השכנה, בעיקר בקרב סטודנטים והאוכלוסייה הצעירה. בשנה שעברה עזבו כמעט 75 אלף איש את ניו זילנד, ו-58% מהם חצו את הכביש לאוסטרליה, שם יש להם אישור עבודה, אישור שהייה, הרבה יותר מקומות עבודה - ובעיקר משכורות שמאפשרות להם לחיות בכבוד ורווחה, ואפילו לשים סכום מכובד בחסכון בסוף כל חודש.
בשבוע שעבר קיבלה התופעה הדי מעליבה הזו חותמת מכאיבה למדי למצב הפנימי והכלכלי של ניו זילנד, לאחר הפרסום בתקשורת ולפיו ראשת ממשלת ניו זילנד לשעבר ג'סינדה ארדרן נראתה עם בן זוגה ועם בתם המשותפת כשהם מחפשים בתים באזור החופים הצפוניים והיוקרתיים בסידני, ולמעשה החליטה, כמו רבים מבני ארצה, לעקור את מרכז חייה, לעבוד ולהתבסס במדינה השכנה.
את ההבדלים בין כלכלות שתי המדינות ניתן לבחון בין נתוני התמ"ג לנפש. בעוד באוסטרליה הנתון עומד על 64,400 דולר, בניו זילנד מדובר ב-48,000 דולר בלבד. ההבדלים הללו מביאים להגירה המונית, וקבועה: בן משפחה אחד עוזב - ומושך אחריו את שאר המשפחה. ניו זילנדים רבים מתלוננים לא רק על היצע עבודה נמוך, על משכורות נמוכות (המשכורות הממוצעות נמוכות מהמשכורות הממוצעות באוסטרליה בשיעורים של 26%-44%) ועל משבר דיור חריף (אחת הסיבות שגרמו לארדרן לפרוש מתפקידה בנימוק ש"נגמר לה הדלק), אלא גם על הצורך לעבוד שעות נוספות בעבודות זמניות כדי לסגור את החודש, ולבטל תוכניות לגבי רדיפה אחרי עבודה שהיא החלום האמיתי שלהם. למציאות הקשה הזו, לדברי רבים מהם שעזבו בשנים האחרונות, יש לא רק מחיר כלכלי ואישי קשה, אלא גם מחיר לאומי: בערים הגדולות בניו זילנד כבר אין יותר וייב של מטרופולין שממגנטת אליה את הצעירים הבועטים והקריאטיביים. הם באים, נכווים, ועוברים לאוסטרליה.
כבר לא רק צעירים עם תיק גב
אזרחי ניו זילנד מתקבלים בזרועות פתוחות באוסטרליה. הם מגיעים מרקע ותרבות דומים, דוברים את השפה, ונכנסים היישר למעגל הפנימי של החיים, הקהילה ותשלום המס של המדינה החדשה. נוסף על כך, כוח העבודה הניו זילנדי עונה בדיוק על הצרכים של שוק העבודה האוסטרלי, שזקוק ליותר ויותר ידיים עובדות בתחומי המסעדנות, המלונאות, התיירות, מערכת הבריאות והטיפול בזקנים, טכנולוגיה, מימון, סיעוד, ענף הבנייה ואפילו במערכי השוטרות והכליאה. מדובר לרוב באנשים בעלי השכלה שהוכשרו לעבודתם, מה שכמובן גורם לבריחת מוחות חמורה מניו זילנד.
תנועת ההגירה, לעומת זאת, נמצאת בכיוון אחד. יותר ויותר תושבי ניו זילנד שעוברים לאוסטרליה אינם צופים חזרה בשנים הקרובות, לאור התחזיות הקודרות לגבי הכלכלה במולדת. אחריהם מגיעים כאמור גם בני המשפחה, ולאט לאט נוצרת קהילה של ניו זילנדים בתוך הערים המרכזיות של אוסטרליה. "ניו זילנד היא ארץ יפהפייה, ויש הרבה דברים שאני מתגעגע אליהם בה", אמר צעיר שעבר מאוסטרליה לניו זילנד ל-BBC, "אבל הנופים היפים לא יכלו לשלם את שכר הדירה שלי".
התחזיות השחורות כלפי החזרה של אותם עוזבים לאוסטרליה - ומדובר באנשים מכל הגילים ומכל השכבות הסוציו-כלכליות של החברה בניו זילנד - גורמים לחשש כבד לגבי הדמוגרפיה והעתיד של ערים רבות בניו זילנד, בעיקר באזורים הפחות מיושבים. גם כך קצב הילודה בניו זילנד ירד ואוכלוסיות רבות מזדקנות, והתוצאה מכך תהיה נסיגה כלכלית משמעותית. זה נכון שהקבוצה הגדולה ביותר של העוזבים היא עדיין גברים ונשים בטווח הגיל 29-20, קבוצת גיל שבאופן מסורתי לוקחת את תיק הגב ונוסעת לטיול ארוך באוסטרליה. אבל בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת במספרים של עוזבים בגילאים 39-30, בעיקר של זוגות עם ילדים, שהעבירו את מרכז חייהם לאוסטרליה (50% מהניו זילנדים שעוזבים לאוסטרליה נמצאים בקבוצת הגיל 39-20). קבוצת גיל נוספת שבה חל גידול גדול בהגירה שלהם לאוסטרליה היא קבוצת הפנסיונרים. הילדים של הפנסיונרים הללו, שרוצים שהילדים שלהם יגדלו ליד הסבא והסבתא, עוקרים גם הם לאוסטרליה.
אף שניו זילנד מערימה יותר קשיים בהענקת ויזות עבודה, היא עדיין נמצאת בשיעור הגירה כללי חיובי (פלוס 14,200 ל-2025, השיעור הנמוך ביותר מאז 2013), אבל רוב מהגרי העבודה נשארים לעבוד בערים הגדולות, וכך, בפאתי המדינה יש יותר ויותר ערי רפאים ש-70% מהתושבים נטשו אותן, ורוב החנויות שלהן סגורות על בריח משום שאין איש שמתעניין בהן.
אוסטרליה מפתה רבים מהם, היות ששיעור האבטלה בה לצעירים נמוך בהרבה (9.5% לעומת 13.2%), אף שהכלכלה האוסטרלית גדולה בהרבה מזו של ניו זילנד, והיא מציעה עבודה בשלל קטגוריות ומאפשרת קידום מהיר הרבה יותר.
הצרות של ניו זילנד הן הפתרון של אוסטרליה, כפי שאפשר לראות זאת בקמפיינים הרבים שמשיקה המדינה כדי לפתות עובדים ניו זילנדים ובעובדה שחברות אוסטרליות רבות מציעות לעובדים מהמדינה השכנה חבילות הגירה כדי לבוא לעבוד באוסטרליה.
כש-200 אזרחים עוזבים מדינה בגודל של ניו זילנד מדי יום (יותר ממחצית מהם לאוסטרליה), מדובר בתופעה. כל אחד מהם הוא סיפור, זיכרונות, משפחה שנקרעה, המחויבות לנבחרת הרוגבי שלך כשאתה גר במדינה שהיא אחת היריבות הכי גדולות שלה, ההיפרדות מהקהילה, הסביבה והמנהגים - לטובת דירה גדולה יותר באותו מחיר ועתיד טוב יותר עבור הילדים. המחיר, כמובן, הוא התחושה המחניקה, המהולה ברגשות אשם, שבנטישת הספינה השוקעת במקום לנסות לעזור בחילוץ. אבל כשהפנים של האקסודוס הזה היא ראשת הממשלה לשעבר, מי שהייתה גאוותה של ניו זילנד רק לפני רגע, הרי שהטרנד הזה מקבל משמעות סימבולית הרבה יותר עמוקה, ועצובה.
