אחת המוסכמות המרכזיות על סבבי הלחימה הקודמים היתה "אפקט הריבאונד": ירידה חדה בפעילות - ואחריה התאוששות מהירה, לעתים אפילו האצה מפתיעה. ב"עם כלביא" זה היה מובהק ומרשים. אבל זה לא בהכרח יעבוד הפעם. להפך, כל הסימנים מצביעים על כך שהמשק הישראלי נכנס לסבב הנוכחי מנקודת פתיחה חלשה יותר וייצא ממנו עם יסודות מאקרו רעועים בהרבה. הבעיה אינה רק המלחמה עצמה, אלא התמהיל שנוצר: גירעון עמוק שמזנק ללא רסן, אינפלציה עולה בעולם – ובישראל אף יותר – וצמיחה מוחלשת.
זהו תמהיל מאקרו-כלכלי רווי בדגלים שחורים, שמתחיל להתגבש כעת, עוד לפני סיום הלחימה הרשמי, שאיש לא יודע מתי יקרה. האיתותים כבר כאן. בראש ובראשונה, הגירעון. מה שהתחיל ב-4.9% תוצר, כבר חצה את גבול ה-5% ומעלה. יונתן כץ, הכלכלן הראשי של לידר ולשעבר כלכלן בכיר באוצר, מהמר על 5.5%. גיל בפמן, לשעבר הכלכלן הראשי של בנק לאומי ואף כלכלן בכיר לשעבר באוצר ובבנק ישראל, כבר חוזה 6% תוצר ואף למעלה מכך. כל זאת אחרי גירעונות גבוהים בשלוש השנים האחרונות.
התכווצות של 9.5% בפעילות
כפי שמסביר הכלכלן הראשי במיטב, אלכס זבז'ינסקי, המחולל המרכזי הוא תקציב הביטחון שצפוי להגיע לכ-7.5% תוצר השנה. אם משרד הביטחון יצליח להשיג רק חלק ממה שהוא דורש, שיעור זה כבר יגיע ל-8% תוצר. הבעיה הגדולה היא שהממשלה הזו גם לא יודעת לרסן הוצאה אזרחית. מי שהיטיבה לתאר את המצב בפשטות היתה חברת הדירוג פיץ'. מדובר בחברה הפחות מוכרת והיותר מאופקת, שהותירה את הדירוג על A. עם זאת הדגישה כי היא משאירה את תחזית הדירוג השלילית (משמע שהיא שוקלת להוריד שוב את הדירוג) לאו דווקא בגלל המלחמה מול איראן אלא בגלל מסלול פיסקאלי מסוכן ולא בר קיימא של עלייה מתמשכת בחוב, זינוק בגירעון, וחוסר יכולת של הממשלה לבצע קונסולידציה (העלאת מסים או קיצוצים בהוצאה) בגלל השסעים הפנימיים. זהו שינוי מהותי במוקד הסיכון: אם בעבר הוא היה ביטחוני, כעת הוא כבר פיסקאלי מבני. הסוכנות הנפיקה תחזית גירעון של 5.7% תוצר, ויחס חוב-תוצר של יותר מ-71% תוצר - הרבה מעל חציון מדינות מדורגות A.
כאן מגיעה נקודה קריטית: מנועי הצמיחה. ב"עם כלביא" הפגיעה היתה קצרה יחסית, וההתאוששות נשענה על ביקושים "לא ממשלתיים": השקעות, יצוא, צריכה. הפעם התמונה שונה לחלוטין. לפי עדכון של אגף הכלכלן הראשי, כבר ברבעון הראשון של 2026 נרשמת התכווצות חדה בפעילות, בקצב שנתי של כ-9.5%. גם בתרחישים האופטימיים יותר, הצמיחה השנתית נחתכת משמעותית ביחס לתחזית המקורית. זבז'ינסקי בחן ומצא כי הצמיחה בשנים 2026-2023 היתה נמוכה מהתחזיות של האוצר ב-1% בממוצע כאשר השנה הפער בין התחזית למציאות צפוי להיות הגבוה ביותר: 1.7%. אבל מעבר לשיעור עצמו, חשוב להבין את המבנה. הצמיחה, ככל שתהיה, לא תגיע מהמגזר הפרטי. היא תגיע גם השנה מהממשלה, שכאמור אין לה כסף. כלומר, גם ב-2026 המגזר הציבורי צפוי לחזור להיות מנוע הצמיחה המרכזי. זהו מנוע בעייתי: הוא נשען על הרחבה תקציבית שאינה ממומנת ואינה ברת קיימא, ובמקביל אינו מפצה על החולשה בהשקעות וביצוא — שהם מנועי הצמיחה המרכזיים של המשק. במקביל, שני רכיבי הביקוש הקריטיים - השקעות ויצוא – נמצאים תחת לחץ. ההשקעות הן הראשונות להגיב לאי ודאות כאשר האינפלציה הצפויה בגלל זינוק במחירי הנפט והקומודיטיס יעכבו את הורדות הריבית שמוזילות השקעות. אלא שהפעם אי הוודאות כבר אינה מקומית בלבד. המלחמה באיראן היא גלובלית והיא דוחפת את הכלכלה העולמית לסביבה תנודתית יותר, עם מחירי אנרגיה גבוהים וסיכון גיאופוליטי מתמשך. לפי ההערכות בשוק, כבר כעת ניכרת דחייה של השקעות ריאליות, תופעה קלאסית במצבי אי ודאות מתמשכת. גם בצד היצוא התמונה מורכבת אך עם נקודת אור: היצוא הביטחוני ויצוא שירותי הייטק. אך הסביבה הגלובלית פחות תומכת. האטה עולמית, עם עלויות אנרגיה גבוהות, פוגעת בביקושים חיצוניים. בנוסף, שיבושים לוגיסטיים וירידה בתנועת התעופה מוסיפים שכבת חיכוך נוספת.
משבר לא בקרב, בתקציב
וזה מביא אותנו לאינפלציה. המלחמה היא אירוע אינפלציוני, זה כבר ברור. לא בגלל ביקושים עודפים קלאסיים, אלא בגלל שילוב של שוק עבודה מתוח (מילואים), שיבושים בצד ההיצע (טיסות), המשך אינפלציה בשירותים (שכירות) ובעיקר עלויות אנרגיה, תובלה ודשנים שצפויות לייקר את הסחורות (לרבות מזון ודלקים) שהיוו בשנה האחרונה מנוע לדפלציה. אומנם בישראל התלות בנפט נמוכה יחסית לשאר העולם, אך ההשפעות העקיפות דרך היבוא והלוגיסטיקה משמעותיות. נכון שיש ייסוף חד שלפי הספר אמור למתן את האינפלציה. אבל התמסורת של אותה התחזקות השקל נאמדת בכ-10%-8% בלבד וגם שיעור הייסוף אחרי "שאגת הארי" לא צפוי להיות בהיקף של "עם כלביא". הרי רוב הייסוף כבר התרחש. יתרה מזו, בשוק ההון יש מי שמעריכים שהסיכון הזה עדיין לא מתומחר: ציפיות האינפלציה בישראל אף נמוכות ביחס לעולם - פער שקשה להסביר בתנאים הנוכחיים. התוצאה היא שקצב הורדות הריבית יואט. כל עוד יש רוחות מלחמה והפקרות פיסקאלית, בנק ישראל ימתין ויתאפק. אם הריבית תישאר גבוהה - הצמיחה תיפגע.
מעל כל זה מרחפת השאלה הפוליטית: מה יקרה בבחירות. נתניהו ושותפיו הקואליציוניים כבר הוכיחו כי הם מתקשים לבצע קונסולידציה פיסקאלית. זה לב הבעיה: בלי התאמות לא פופולריות, לרבות סדר עדיפויות, אין דרך לייצב את החוב. בהיעדר שינוי, המשמעות היא החרפה של המסלול הקיים - גירעון גבוה, חוב עולה וצמיחה נתמכת על גירעון וחוב. אז מתישהו המלחמה תיגמר, אך הגירעון, החוב והאינפלציה - לא. בלי שינוי כיוון ברור במדיניות הממשלתית, ישראל עלולה לגלות שהמשבר האמיתי לא היה בשדה הקרב, אלא בדפי התקציב.
