רבים ממשפחות חקלאי ישראל היושבים בגבולות המדינה, בצפון ובדרום, יחגגו היום את ט"ו בשבט - חג הפרי הישראלי, הרחק מבתיהם מהם פונו מאז פרצה המלחמה. רבים מהחקלאים לא יכולים מזה קרוב לארבעה חודשים לטפל במטעי הפרי ושטחי החקלאות שהוכרזו כשטח צבאי סגור, אך מרביתם לא עזבו את הגבול וממשיכים בהפוגות לקטוף ולסכן את חייהם.
"אדם שמאבד את הקשר עם הקרקע שלו, מאבד את הקשר עם ביתו", אמר מורן פרייבך, מנהל גידולי השדה של נחל עוז. "באותו היום מחבלי חמאס ניסו להפחיד אותנו ולגרום לנו לעזוב את אדמותינו, את הקיבוץ שלנו, הכל באמצעות השלטת טרור. הם עברו בשדות שלנו, שברו את שעוני המים, את יחידות הבקרה של ההשקיה, גנבו את כל האנטנות והשחיתו שדות וציוד רב.
"המטרה שלהם הייתה ברורה - לפגוע בחקלאות, כך שלא נרצה לחזור ולתקן. כדי שנעדיף לנטוש את הקרקע, ועל ידי כך הם קיוו שלא נחזור לנחל עוז. דווקא בגלל זה - מצוותנו היא לחדש את החקלאות, לתקן את מה שהרסו ולעשות חקלאות טובה, מתקדמת וחזקה יותר. לחבר בין האדם לבין הקרקע, ולחזק את היישובים שמגנים על מדינת ישראל, על העם היהודי ועל העולם המערבי".
החקלאים בעוטף עזה נחושים לחזור לעבד את האדמה, אבל איש לא יחגוג באמת את ט"ו בשבט. אין מקום לחגיגות אבל יש מקום לעבודה קשה ולתמיכה בחקלאות המקומית. "זה חג החקלאות ותנובת האדמה", אמר מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות בישראל ירון בלחסן. "בעת קשה זו, בה חקלאי ישראל היושבים בגבולות המדינה, בצפון ובדרום אינם יכולים לטפל במטעי הפרי ושטחי החקלאות שהוכרזו שטח צבאי סגור, אך לא עזבו את הגבול ואת בתיהם וממשיכים בהפוגות לקטוף ולסכן את חייהם, ניתן לציין את החג עם פירות טריים תוצרת הארץ ולתמוך בכלכלה המקומית ובחקלאים הישראלי".
"רואים את העתיד של הגידולים כחלק משיקום הקיבוץ"
עמיר אדלר (47), אב לשלושה ילדים, החליט לעבור לנחל עוז מירושלים, ולהפוך לחקלאי אחרי שנים של ניהול חנויות יין. "חיפשנו קהילה וקיבוץ לגדל את הילדים שלנו. היה לי רצון במשך הרבה שנים לחזור לחקלאות. אחרי שעבדתי בחנויות ומשרדים הטבע והאדמה והאוויר הפתוח משכו אותי. העבודה עם העצים שגדלים כל הזמן, כל עץ זה משהו אחר. זה הרצון לחזור לחקלאות".
אדלר, במקור מקיבוץ צרעה, זוכר את העבודה החקלאית בנעורים. כיום הוא מגדל 700 דונם בננות בין סעד לעלומים וסמוך לקיבוץ עצמו. "לא יכולנו להגיע לשטח במשך כחודש. כשהגענו לראשונה רק סידרנו את ההשקיה כדי שהגידולים לא ימותו. יש מחסור רציני בכוח אדם מקצועי ולא מקצועי, ואנחנו בפיגור של מעל שלושה חודשים בעבודות. זה מאוד משמעותי. אין מיכון עם בננות, ואי אפשר היה להיכנס לשטח כי הוא היה שטח צבאי סגור, ואז חשש ממחבלים ואחרי זה חשש מפצמ"רים. יכולנו להיכנס רק לרגעים בודדים בתיאום עם צה"ל.
"השטחים סובלים מזה. הבננות צריכות הרבה מאוד מים, והחורף הזה הוא לא חורף. הייתי בשטח וזה עצוב מאוד. נצטרך הרבה עבודת שיקום כדי להגיע למצב שבו אנחנו יכולים להרים את הראש ולהמשיך לעבוד כמו קודם".
כיום משפחתו של אדלר נמצאת במשמר העמק והוא יורד לקיבוץ ולמטעים כשלוש פעמים בשבוע. "בעצם, התמיכה החקלאית פה תלויה יד ביד עם שיקום הקיבוץ. אנחנו עושים כל שביכולתנו לגדל גידולים, לזרוע את השדות ולשקם את מה שאפשר. אנחנו רואים את העתיד של הגידולים פה כחלק משמעותי מהשיקום של הקיבוץ".
"בכל מקום שאין אחיזה בקרקע - משתלטים עליה"
נועם הרשטיק (35) מבני נצרים, הוא חקלאי משנת 2016. "תמיד רציתי להיות חקלאי", הוא מסביר. "רציתי להיות מחובר לאדמה, לצמחים. ב-7 לאוקטובר, שמחת תורה, היינו בבית כנסת והתפללנו. באמצע תפילה הייתה אזעקה והחלו בומים. נפלו לפחות 10 טילים ביישוב ועוד 20 בשטחים החקלאיים".
הרשטיק, חבר כיתת כוננות, התאסף בחמ"ל לאחר שלקח את הנשק שלו והחל לעשות סריקות ביישוב. "התחלנו להיערך להגנה ולחכות למחבלים שיגיעו. שמענו מדי פעם קריאות בקשר לסיוע ונקרענו עם השאלה האם להישאר להגן על הבית או לצאת. היינו רק 6 חבר'ה עם נשק. בדיעבד, עצרו את המחבלים שהיו בדרך אלינו, ויצאנו לעזור מעט עם פינוי פצועים ביישובים סמוכים.
"לעבודות חקלאיות לא הגענו עד יום רביעי, אבל רוב העובדים של החקלאים לא הסכימו לרדת לעבודה. למזלי העובדים שלי הסכימו לבוא ולקטוף אננס, והצלחתי להוציא את זה לשיווק. יום למחרת כבר לא רצו. יום כן, יום לא. איך שנגמר אוקטובר התאילנדים הלכו. היו מלא מתנדבים שעבדו איתי עד השבוע האחרון. רק כעת הגיעו עובדים חדשים מסרי לנקה.
"צריך להבין שזה כל מקור הפרנסה שלי, אבל הסיבה שבגללה הגעתי לפה היא להיות מחובר לאדמה. זה האידיאל. בכל מקום שאין אחיזה בקרקע - משתלטים עליה. החיבור לאדמה הוא מה שיציל אותנו. לאן שאנחנו מגיעים עם ההתיישבות והחקלאות - שם אנחנו מצליחים לנצח".
"אולי המלחמה תזכיר שחקלאות היא חלק מהזהות שלנו"
בר חפץ (47) חקלאי מגיל 14. "גדלתי בקיבוץ והתחלתי לעבוד באבוקדו. מאז אני שם. זה הבית", סיפר. "הלכתי לצבא, חזרתי, והלכתי לחקלאות. זה גם מה שלמדתי". חפץ מגדל את מטע האבוקדו כבר כ-12 שנה בנירים. המטע הכי קרוב הוא 1,300 מטר מהגדר והכי רחוק הוא 2 וחצי ק"מ. "למעשה, לא נתנו לנו להיכנס למטעים כמעט חודשיים. הבעיה השניה הייתה שכל העובדים שלי מתאילנד, שבהתחלה פונו למרכז, עלו על מטוס והלכו.
"לא התבססנו לרגע על מתנדבים וגייסנו 11 ישראלים צעירים אחרי צבא, בני 21 עד 30, והם הצוות שלנו מאז. התאילנדים הראשונים חזרו לפני שבוע. אי אפשר היה לבסס את החקלאות על מתנדבים. ראשית, אנחנו לא פושטי יד ולא פושטי רגל. אם אנשים עושים עבודה צריך לשלם להם כסף. בנוסף, להביא אוטובוסים של מתנדבים זה בלגן. חלק מהעבודות דורשת מיומנות מקצועית, אנשים שמכירים את השטח. לא יעזור לי להביא שלושה אוטובוסים של מתנדבים. אנחנו צריכים חמישה ימים בשבוע לקטוף כל יום את אותה כמות פחות או יותר".
חפץ, אב לשני בני נוער, סיפר כי "אף אחד לא יודע בדיוק מה יהיה ואיך יהיה ואיך נחזור. אנחנו חיים בתחושה של חוסר ודאות גדול. אבל חקלאות מייצרת ודאות. את העצים צריך לגזום, וצריך לתת מים ולהכניס דבורים כי עוד מעט תהיה פריחה. זה מכניס אותך לעולם בו אתה יודע מה צריך לקרות ולעשות. ואולי אני חושב שהמלחמה קצת מזכירה לישראלים שהחקלאות, מעבר להיותה מספק מזון, זה חלק מהזהות הלאומית שלנו. יש שמן זית ביוון וגבינות בשוויץ. התפוזים והאבטיחים והעגבניות הם חלק ממי שאנחנו".
"יכולים לטפל רק בשליש מהמטעים, לשאר אין אישור להיכנס"
עמית כהן (44), נשוי ואב לשלושה ילדים שפונו לראש פינה, מרכז את המטע בקיבוץ מלכיה: "זו תחושה איומה, זוועה לראות את המטעים עמוסי הפרי, עצים שאנחנו נטענו ואי אפשר לטפל בהם ולקטוף" מספר כהן. "הותרנו מאחור פרי גדול ואיכותי, פרי של פעם בכמה שנים". הוא אמון על 1,600 דונם של מטעי תפוחים, קיווי, דובדבנים, שזיפים ועוד, שגדלים בסמוך לקיבוץ מלכיה המרוחק כ-350 מטר מגבול לבנון.
המלחמה תפסה אותו בעיצומה של עונת קטיף התפוחים והקיווי, ועם בריחת העובדים התאילנדים וסגירת השטחים החקלאיים בצו אלוף הפיקוד, נותרו על העצים כמחצית מכמות הפרי. מעל אלף טון תפוחים וכ-800 טון של קיווי. לדבריו, "אנחנו יכולים לטפל רק בשליש המטעים שפחות חשופים לחיזבאללה ולשאר אין לנו אישור להיכנס. בשבוע שעבר העובדים התאילנדים שלנו חזרו ושמחנו מאוד לפגוש אותם ואנחנו נכנסים ומטפלים במטעים, היכן שאפשר".
ילדיו ורעייתו פונו לראש פינה והוא גוייס לכיתת הכוננות להגנת יישובו ומבקר אותם פעם או פעמיים בשבוע. מעמדות השמירה הוא מנסה לאמוד את הנזקים על פני שטחים רבים במטעי הקיבוץ - קווי מים ומערכות השקיה שנפגעו מטילי החיזבאללה, לצד נזקים בקרקע מפעילות הצבא. כהן מספר כי "למשך תקופה בשבועות הראשונים, היינו יותר מעזים להכנס לשטחים החשופים ואפילו הצבא היה מאפשר יותר, אבל כבר זמן ארוך שאנחנו לא נכנסים ולא מתקרבים למטעים, כי זה ממש שדה מלחמה וכל אחד הוא מטרה".
כמו כל חקלאי פיקח, כהן לא חסר תקווה. "ביום שתיגמר המלחמה אנחנו נחזור למסלול. אנחנו מאמינים שאיבדנו את תנובת השנה הבאה כי הפרי נשאר על העץ והדורבנות מתעייפים ומתייבשים ולא יוכלו לתת פרי בעונה הבאה, אבל נשקם את העצים כדי לעבוד איתם בהמשך. לא אמור להיות חסר פרי, ברמת הגולן ובגליל בחלק מהמקומות ניתן לקטוף, ואנחנו מקווים שלא ינצלו את המצב לפתוח את כל השערים לחו"ל. אנחנו מקווים שבממשלה ימשיכו להאמין בפרי הישראלי, אנחנו יודעים לייצר פרי מקומי ואיכותי".
"המשפחה יודעת שאם העגבניה מטורקיה - לא קונים"
"בילדותי עבדתי לצד אבי במטעים שלו והוא השביע אותי שאעשה הכל בחיים, חוץ מלהיות חקלאי", מתאר אסף שוורץ (48), נשוי ואב לארבעה ילדים שפונו למלון בסמוך לטבריה, ומנהל המטע בקיבוץ יראון. "מצד שני, אבי דאג שאעבוד לצידו בילדותי כך שהחיידק הזה שהיה בסבי ובאבי, עבר גם אלי. במשך שנים הדחקתי אותו ועבדתי בתחומים אחרים אך לפני כחמש שנים קרא לי הקיבוץ לדגל, ומצאתי את עצמי שוב במטע".
שוורץ מספר כי אביו הזקן היה מופתע מהשינוי המקצועי, אבל בסוף הודה כי הוא שמח שגם בנו ממשיך בשושלת המשפחתית הציונית בגבול הצפון. חודשים ספורים לפני שהמלחמה פרצה הוא נטע עם חבריו לקיבוץ עשרות דונמים של כרמי יין ועצי תפוח במטע מתקדם וחסכוני, וכעת הוא מקווה כי יוכל לחזור ולעבוד בו לכל הפחות באביב. "אנחנו מקווים שנוכל להציל את הנטיעות הצעירות, אבל לא יודעים אם יהיה לנו את כוח האדם שנידרש לו שוב ומה יהיה המצב הבטחוני", הוא אומר בדאגה.
שוורץ לא מכחיש כי החקלאים מתקשים שלא לעבור ולהתקרב לגבול בניסיון להציל את המטעים, לפחות את אלו שיש בהם אזורים שלא חשופים לירי חיזבאללה, כדי לטפל בהם. "אם היינו שואלים את הצבא, היו אומרים לנו להשאר בבית, אבל אנחנו לא מסוגלים ומנסים להגיע לאן שבעינינו נראה בטוח מספיק. אין ספק שאנחנו מלאי התלבטויות בכל פעם כשעושים זאת. כשלא מטפלים בעצים, היבול נפגע משמעותית והעצים יהיו כמעט ריקים בעונה הבאה. לא הצלחנו לדאוג לגיזום והפרי יהיה ברובו חולה ופגוע".
תמונת העתיד הזאת מייסרת את כהן, ויש לכך סיבה טובה. "הפרי בחמש השנים האחרונות היה פשוט מדהים, בלי פגיעות או פצעים ומזיקים, ועכשיו אנחנו הולכים להגיע למצב עגום שכזה", הוא אומר.
לדבריו, החקלאות הישראלית היא סיפור הצלחה של תוצרת איכותית וגדולה שנעשתה תחת מלחמה, ולמרות זאת הוא טוען שמדינת ישראל מעדיפה את היבוא מחו"ל. "בימים הראשונים כשראיתי את ההתגייסות והגיעו אלינו המון מתנדבים לקטיף הקיווי, הם כולם נרתמו ואמרו שיקנו פרי ישראלי והאמנתי שיכול להיות שינוי ונכיר באיכות ובחשיבות התוצרת המקומית. המשפחה שלי יודעת שאם העגבניה מגיעה מטורקיה ואנחנו לא מוצאים עגבניות מחבל עזה - אנחנו לא קונים. בעלי רשתות השיווק אשמים במאמצים להרוג את החקלאות הישראלית בעוטף עזה ובגליל ולפגוע בחקלאים. אני מקווה שהציבור הישראלי לא ישכח את מסירות החקלאים על הגדרות בבקעה, בצפון ובדרום, ויבחר בפרי המקומי ולא בזה שבעלי רשתות השיווק מעדיפים להביא מחו"ל".
"אסור להכניס סחורה מבחוץ במחירי רצפה - זה גם לא באמת יוזיל"
כשעודד מזרחי השתחרר בגיל 21 מהצבא, הוא הצטרף למשק של אביו במושבה יסוד המעלה, כבן דור חמישי לחקלאים ציוניים. "נולדתי לחקלאות ואנחנו מגדלים מטעי עצים נשירים הפרוסים על 600 דונם", הוא מספר בגאווה. בשטחי החקלאות של יסוד המעלה כמעט ולא מורגשת המלחמה. "חזרנו לעבודה כרגיל אחרי שבתחילת המלחמה עשרת העובדים התאילנדים שלנו ברחו והתקשנו בקטיף הרימונים ואיסוף הפקאנים, אבל עכשיו הם חזרו ומאפשרים לנו להתמקד בעבודות הגיזומים".
מזרחי מכיר בהשלכות של הפגיעה בשטחים החקלאיים הסמוכים לגבול לבנון ורצועת עזה, ומאמין שהיא ברת שיקום - אך מקווה שלא יהיו מי שינסו לנצל את שעת המשבר כדי לפגוע עוד יותר בחקלאים, באמצעות ביטול נרחב של המכסים על ייבוא פירות וירקות. "בשיתוף פעולה בין החקלאים לממשלה ותוך כדי דאגה לצרכי המשק, כמובן שבשעת מלחמה צריך להביא ביצים ופירות ומה שעלול להיות חסר, אבל אסור שזה יהיה מתוך ניסיון להוזיל את המחירים לצרכן על חשבון החקלאי", מבהיר מזרחי.
לדבריו, "עלויות הגידול שאנחנו נדרשים להן כמו על המים, הדשנים, הסולר והמיסים - הם גבוהים כל כך שלא מאפשרים לנו תחרות הוגנת. המאמצים להכניס לישראל סחורה מבחוץ במחירי רצפה לא תביא באמת להוזלת התוצרת החקלאית והנזקים מכך יהיו גרועים יותר מאלו שעלולה לגרום לנו המלחמה".
