פטריסיה צימרמן נכנסה לתפקידה כמנהלת מחוז מרכז בכללית לפני כשנתיים וחצי. במקום תקופת הסתגלות וחפיפה שגרתית, היא מצאה עצמה מתמודדת עם אתגרים של ניהול מערכת בריאות רחבת היקף בזמן מלחמה.
"מהרגע הראשון היה לי ברור שהדבר הכי חשוב הוא להיות עם הצוותים שלנו בשטח", היא מספרת. "יחד עם ההנהלה הגענו לכל המרפאות במחוז, למעלה מ־180 מרפאות, ופגשנו את העובדים בשיחות אחד אחד. לא הסתפקנו בישיבות או בדוחות, רצינו להבין באמת מה עובר עליהם, מה הצרכים שלהם, ואיך אפשר לעזור להם להתמודד כאנשי מקצוע וגם כבני אדם.
"מצד אחד הייתה לנו אחריות עצומה להמשיך לתת טיפול רציף למטופלים שלנו, ומצד שני היה חשוב מאוד לשמור על העובדים, על החוסן והיכולת שלהם להתמודד בתוך כל הטלטלה שהמדינה עברה ועדיין עוברת".
לצד האחריות המקצועית, זו הייתה עבור צימרמן גם תקופה אישית מטלטלת, כששני בניה, המשרתים ביחידות מילואים מובחרות, גויסו מיד עם פרוץ המלחמה. "כאימא, זו התמודדות מורכבת מאוד, במיוחד כשמקביל הייתי צריכה לנהל מערכת גדולה עם אחריות עצומה על בריאות המטופלים והעובדים שלנו".
לאחרונה היא השלימה התמחות בתחום החוסן של צוותים רפואיים, במסגרת תוכנית של משרד הבריאות. הכשרה, שלדבריה, העניקה לה כלים משמעותיים להתמודדות עם מציאות משברית מתמשכת. "רכשתי הרבה מאוד כלים שסייעו להבין איך מנהלים אנשים בתוך מצב מתמשך של טראומה וחוסר ודאות. בתקופה האחרונה החיים בישראל מתרחשים במעבר מ־0 ל־100, וצריך להיות במוכנות מלאה כל הזמן".
"העלייה לארץ עיצבה אותי כאדם וכמנהלת"
לצד הקריירה הניהולית, צימרמן נושאת עימה גם סיפור אישי של עלייה והשתלבות בארץ חדשה. היא עלתה לישראל מצרפת בגיל 20 לבדה, ללא משפחה בארץ. את דרכה החלה במכינה באוניברסיטת תל אביב ובהמשך למדה סיעוד, תוך כדי שהיא מתמודדת עם קשיי שפה משמעותיים. "זו הייתה תקופה לא פשוטה עבורי, מבחינת הצורך להסתגל לשוני התרבותי והחברתי וכמובן, עקב אי ידיעת השפה. היו אפילו רגעים שבהם רצו להפסיק את הלימודים בגלל הקושי בעברית, אבל לא ויתרתי", משתפת צימרמן ומוסיפה: "אני חושבת שהקושי הזה עיצב אותי כאדם וכמנהלת. הוא לימד אותי להבין אנשים, להכיל קשיים ולעזור לאחרים להתמודד עם שינויים גדולים בחייהם".
כיום, במסגרת תפקידה, היא סוגרת מעגל וחוזרת לצרפת כנציגה של כללית בירידים לעולים פוטנציאליים לארץ.. שם היא פוגשת משפחות יהודיות ששוקלות לעלות לישראל, וביניהם גם רופאים יהודים, שבוחנים אפשרות לעבוד בכללית. לדבריה, דווקא מאז 7 באוקטובר היא מזהה רצון גובר מצד רבים מהם להיות חלק מהחיים בישראל מתוך בחירה. "אני פוגשת רופאים צעירים, שאומרים לי שהם רוצים לגדל כאן את הילדים ולהיות חלק מהמדינה הזאת, מהעתיד שלה ומהחברה שלה. וזה מרגש אותי מאוד”.
משקפת תמונה מציאותית
צימרמן מציינת, כי לצד תחושת השליחות וציונות, חשוב לה להכין את הרופאים למציאות המקצועית שמצפה להם בארץ - מערכת בריאות שונה מאוד מזו שהכירו בצרפת, עם קצב עבודה ותרבות ארגונית אחרים.
"אני לא מייפה את המציאות. אני משתדלת לשקף להם תמונה אמיתית של המציאות המקצועית שמחכה להם כאן. מערכת הבריאות בישראל שונה מאוד מזו שבצרפת, ולכן חשוב לי להכין אותם גם לקשיים וגם להזדמנויות. אני אומרת להם שרופא שמגיע לישראל, לא יכול כבר ביום הראשון פשוט להיכנס למרפאה עמוסה ולהתחיל לעבוד. צריך תקופת הסתגלות, להבין את השפה והתרבות, את מערכת הבריאות ואת הקצב הישראלי. בכללית אנחנו משתדלים ללוות אותם בהדרגה, לאפשר להם כניסה רכה יותר למערכת, עם הרבה תמיכה מקצועית ואנושית.
“אני אומרת להם שזה קשה, השפה, התרבות השונה, ההתאקלמות שלוקחת זמן, אבל גם שהכול שווה את זה. אני גם אומרת להם שמעולם לא התחרטתי על ההחלטה לעלות. כאן הקמתי את המשפחה שלי יחד עם בעלי[ שהיה עולה חדש מאורוגוואי[ ובכל בוקר אני מתעוררת בהכרת תודה על הבחירה להקים בישראל חיים”.
את תחושת השליחות הזו היא מחברת ישירות לסיפור חייה ולחוויה האישית שעיצבה אותה. “אני הייתי שם בעצמי. אני זוכרת איך זה להגיע לבד למדינה חדשה, בלי משפחה ובלי רשת ביטחון. ולכן חשוב לי שהם יידעו שהם לא לבד", היא מסבירה ומסכמת: "אני מקווה שהסיפור שלי נותן להם תקווה וביטחון, כי אני באמת מאמינה, שגם כשמתחילים בלי שפה, בלי קשרים ובלי תמיכה, אפשר להצליח כאן. זה דורש כוח רצון, התמדה ואמונה בדרך, ולמרות הקשיים והאתגרים - אין לי ארץ אחרת".
