תעצמו עיניים ותדמיינו לרגע מקום עבודה אמריקני. המבנה מסודר, יש קוביות עבודה כמו בסרטים ומשרדים עם חלון למנהלים. עכשיו תפליגו בדמיון עוד קצת ותחשבו על מקום עבודה ישראלי. האם הם נראים אותו דבר? יתכן שכן, אבל ההבדלים עצומים.
"לאמריקנים יש תוכנית וסדר שמנחים אותם בעולם העבודה. הם מאוד אפקטיבים, כי כשהדברים עובדים, הם עובדים ביעילות מדהימה. יש את התזה המפורסמת על המקדונלדיזציה של העולם - איך אתה מקבל המבורגר חם בשתי דקות, ובמובן מסוים הכל זה מקדונלדיזציה בארצות הברית. הכל נורא מתוכנן", אומר פרופסור גד יאיר, מומחה בסוציולוגיה שחוקר את ארה"ב בשנים האחרונות ומפרסם בימים אלה את הספר "זו היא אמריקה – דיוקנה של אומה".
לדבריו, "יש בהמון חברות בארה"ב ספרי נהלים ותיאורים מה עושים בכל מקרה לאורך העבודה. אומרים לך איך להתנהל. לא צריך להגדיל ראש, אתה רק צריך לעקוב אחרי ההוראות וליישם. תחשוב למשל כשאתה הולך לאיזה משרד ממשלתי. הפקיד בארה"ב עובד לפי התבנית שלו ועושה את העבודה כמו בספר, בארץ לא פעם אתה מקווה ש'תיפול' על הבנאדם הנכון שיפתור לך את הבעיה. זה די מדהים לראות בארה"ב איך המכונה המשומנת הזאת עובדת. זה בא מהתפיסה הפרוטסטנטית שאתה קיבלת משימה מאלוהים, ואתה תבצע את זה כי אתה קיבלת פקודה משמיים".
בפגישה שערך לאחרונה עם השגריר האמריקני בישראל, מייק האקבי, הוא אף חידד את הנקודה: "הוא אמר לי שהאמריקנים מתייחסים לתכנון כמו אל קוד מוסרי. המנטרה שהוא הכיר מהילדות היא 'Plan your work and work your plan'. זאת בדיוק התבנית האמריקנית".
ואם נעשה קפיצה אלינו, איך היית מאפיין את העובד הישראלי?
"היתרון שלנו הוא בדיוק החיסרון שלהם – מה קורה כשדברים משתבשים או יוצאים מתוך הנורמה. במנגנון הישראלי מוטמעת התפיסה לשרוד בכל סיטואציה ולהיות מוכן לכל תפנית. זה לא משהו שהאמריקנים מורגלים אליו, ולכן כשקורית תקלה, לוקח לאמריקנים הרבה יותר זמן להתאושש מאשר לישראלים. זה בולט במיוחד כמו במצבי חירום, כמו למשל הפיגוע במרתון בוסטון, שבו צוותים ישראלים הגיעו מהארץ כדי לסייע לקהילה היהודית שם ובכלל לרשויות לקח זמן להתאושש ולהבין איך ממשיכים הלאה".
ומצד שני, המכונה המשומנת הזאת עובדת היטב כל עוד אין משהו שמאתגר אותה ויוצא מהתבנית. פרופ' יאיר מספר: "כשעשיתי פוסט דוקטורט בשיקגו והייתי תחת ויזת סטודנט. חזרתי לארץ, ואז תכננתי לנסוע שוב לכנס בארה"ב וניסיתי להיכנס עם אותה ויזה. בפועל, זאת לא הייתה הוויזה הנכונה לביקור הזה, אבל חשבתי שזה יהיה בסדר כי בדיוק חזרתי מהלימודים שם. בכניסה לארה"ב עיכבו אותי ושמו אותי בחדר צדדי עם מבקשי מקלט, ואנשים שמנסים להיכנס לארה"ב עם מסמכים לא תקינים. הייתי בטוח שהם יחזירו אותי לארץ – הרי אני יוצא מהתבנית של העבודה שלהם, אבל ברגע האחרון אחרי שהסברתי הכל הוא אמר לי שזאת 'אזהרה אחרונה' ונתן לי להיכנס.
"באותו הקשר, תנסו פעם לבקש איזה שינוי במנה במסעדה, או את הקפה בספל אחר, ותראו איזו תגובה תקבלו. מאוד קשה להם לסטות ממה שכתוב בנוהל. אם נוצרת סיטואציה שמאתגרת לעשות משהו קצת אחרת נורא קשה להם עם השינוי. אין לזה ביטוי טוב באנגלית אבל אפשר לומר שהם פשוט בוקים".
להיפגש בפארק? אתה לא רואה שאני עסוק!
אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר שבהן נתקלים ישראלים עם ילדים שמהגרים לארה"ב הוא המפגש אחרי צהריים – play date. בעוד שבארץ מקובל מאוד לקבוע באופן ספונטני בפארק או בבית של החבר מיד אחרי הגן או בית הספר, בארצות הברית צריך ממש לפתוח יומנים.
"הורים ישראלים ממש בהלם מזה שצריך לקבוע מפגש בין הילדים עוד שבועיים בין השעות 16:00 ל-18:00. אם אתה מגיב 'בישראליות' ואומר 'אולי תבואו עכשיו לפארק' זאת ממש טעות ואפילו זלזול. במילים אחרות, אתה אומר להורה השני שהוא אדם לא עסוק ושאין לילד שלו דברים אחרים מתכוננים. הראש האמריקני הוא כזה שגם אם אין לילד עכשיו שום דבר לעשות, אתה חייב לעשות את ההצגה שאתה אדם עובד, שאתה אדם עסוק. אין דבר כזה על הרגע ובא לי ולאלתר. אם אתה מבין את ה-play date הזה, אתה מבין את כל עולם העסקים האמריקני, כל ההתנהלות האמריקנית היא מאוד מובנית על תכנון ארוך טווח, וזה זר לנו, וזה נראה לנו נוקשה", מסביר פרופ' יאיר.
איפה זה בא לידי ביטוי בתכנון וניהול הקריירה?
"אחד המרואיינים שלי בספר היה ישראלי שעשה פוסט דוקטורט כמעט עשר שנים בבוסטון והחליט שהוא חייב לחזור לארץ עם הילדות, כי הוא לא רצה להכניס אותן אחרי גיל תיכון למרוץ המשוגע הזה של לתכנן את כל חוויית הקולג' שלהם ואיפה הן צריכות להיות בעולם העסקים. הוא רצה את המנוחה הנפשית הישראלית הזאת, השפיות הזאת של לא להיות כל הזמן לחוץ לעשר שנים קדימה, כי בארצות הברית זה מתוכנן מגיל צעיר לכיוון הקולג' הנכון והקריירה. אתה משעבד את ההווה כל הזמן לטובת העתיד".
"תנסו פעם לבקש איזה שינוי במנה במסעדה, או את הקפה בספל אחר, ותראו איזו תגובה תקבלו. מאוד קשה להם לסטות ממה שכתוב בנוהל. אם נוצרת סיטואציה שמאתגרת אותך לעשות קצת אחרת נורא קשה להם עם השינוי. אין לזה ביטוי טוב באנגלית אבל אפשר לומר שהם פשוט בוקים"
בארץ, המצב שונה לחלוטין לא רק בגלל המעמד של האקדמיה, אלא בעיקר בגלל הגיל המאוחר שבו מתחילים ללמוד (25 בממוצע) והתובנה שלצד הלימודים גם מתחילים החיים עצמם. "ישראל זה עולם עבודה אחר לגמרי", מסביר יאיר. "גם בגלל הגיל המבוגר, אבל גם בגלל לחץ משפחתי מאוד משמעותי. אנחנו מתחתנים ועושים ילדים עוד לפני ההכרעות הגורליות על תחום הלימודים ובהמשך הקריירה, ואצלם הם דוחים את כל עניין המשפחה כדי שהתוכנית תעבוד כמו שצריך. במסגרת התוכנית הם דוחים את החתונה, דוחים את הזוגיות, בכלל נשארים הרבה לבד. במיוחד נשים שרוצות קריירה נשארות לבד כדי להבטיח שהתוכנית תעבוד להן. אצלנו כל הראש הוא מעורבב, יש לנו מנטליות של גם וגם, אתה לא צריך לבחור. אצלם אם דבקת בתוכנית אתה תעשה הכל כדי להגשים אותה, אצלנו מאוד זורמים".
הבדל נוסף שהוא מחדד הוא "שאנחנו מאוד רגשיים, עובדים עם הרגש, בניגוד לאמריקנים שמאוד מאוד מתוכנתים רציונלית. אנחנו הרבה פעמים פועלים רגשית, אז השיקולים שלך מתעקמים לאור האילוצים. הרגש שאתה נתקל בו, הזוגיות, המשפחה, אלה דברים שאין להם. זה שהם לא רגשיים ושהכל מנוהל מאפשר להם לבצע את התוכנית כי אין מקום להפרעות רגשיות".
כריכת הספר "זו היא אמריקה"איזה דוגמה יש למקרה כזה?
"יש מחקרים על האקדמיה האמריקנית שמראים שנניח שבטעות ואת עושה דוקטורט, ובטעות יש לך עכשיו בן זוג, אל תספרי על זה. אל תזכירי שיש לך בן זוג, ואם את בהריון, אוי ואבוי, כי מה זה אומר? שעכשיו הורידו לך רגל במרוץ, את לא יכולה להתחרות עם האחרים, את כבר בכישלון".
לדבריו, "היה לי רגע מכונן כזה בהבנה שלי את אמריקה. ביום הראשון שלי באוניברסיטה בשיקגו ב-94', הגעתי לאחד האנשים הכי מוצלחים בסוציולוגיה האמריקנית. השאלה הראשונה שהוא שואל אותי הייתה 'אתה נשוי?', אני ככה נורא מופתע, באתי לדבר על מדע, עכשיו אתה שואל אותי על המשפחה. ואז אני אומר לו כן. 'ויש לך ילדים?', הוא הוסיף לשאול, ואני אומר לו 'כן, יש לי שניים', ואז הוא אומר לי, 'זהו, אתה גמור. אתה לא תוכל לקבל ג'וב בשיקגו, אתה לא בנוי לשיקגו, כי בשיקגו עובדים 80 שעות בשבוע'. זה האתוס של העובד האמריקני".
קופצים מסוס לסוס
ברמה גלובלית, מה שאולי מאפיין את הדור הצעיר יותר בשוק העבודה, הוא הרצון התמידי לגוון, להתקדם ולהחליף מקומות עבודה בתדירות גבוהה. יאיר אומר כי לדור הצעיר "אין את הסבלנות לחכות הרבה זמן להתפתחות מקצועית. אם נוצרת איזושהי הזדמנות קטנה מן הצד הם יקפצו ממקום למקום, וכל הזמן יסתכלו על איזה סוס הם יכולים לקפוץ. בדור הקודם חשבנו על תעסוקה כמשהו יציב וארוך טווח, החשיבה הזאת השתנתה לגמרי".
לדברי יאיר, "זה עומד להיות האתגר הגדול של המעסיקים - איך הם ישמרו את העובדים הטובים דווקא אצלם. ארגונים צריכים לעשות מאמצים אדירים כדי להחזיק את האיכות הטובה שלהם. וזה היפוך, אנחנו התהפכנו, הארגון היום צריך לעבוד על השימור ולא אנחנו עובדים להתאמץ להישאר בתוך הארגון. במובן מסוים, עולם התעסוקה הופך ל-NBA: כולם מחפשים שחקנים טובים והם עוברים בן לילה ממקום למקום. זה ביזנס, וכל הדיבור שהיה על 'משפחת גוגל', 'משפחת אמזון' די הסתיים".
הסמארטפון הרס או בנה?
נתונים מראים שמתוך 24 שעות ביממה אנחנו צמודים למסך הקטן שבכיס שלנו שבע שעות. מה זה אומר על היכולות שלנו בשוק העבודה? "יש ירידה חדה בקריאה של ספרים וטקסטים ועלייה בגלילה בנייד ובצריכת תוכן אחר. אין לנו יותר את היכולת הזאת לשבת המון שעות ולקרוא, ולכן, כיוון שאתה לא קורא, אתה גם לא יכול לכתוב, כי כתיבה זה כמו שריר, כדי לכתוב אתה צריך להתאמן המון. משהו ביכולת האינטלקטואלית שלנו הולך לאיבוד ואנחנו מסתמכים יותר ויותר על קביים טכניות כמו הבינה המלאכותית. יש אנשים שאולי זה נשמע להם נורא, אבל לא צריך לייבב אלא להבין שלשם העולם מתקדם. יש רואי שחורות שחושבים ששוק העבודה ב-2026 יקרוס לגמרי בגלל ה-AI, ואין ספק שהרבה מקצועות או אספקטים טכניים יוחלפו על ידי סוכנים דיגיטליים. אני מסכים שיש תחומים שבהם אנשים צריכים להיות מודאגים לגבי העתיד. במובן מסוים אני שמח שאני בסוף הקריירה ולא צריך להתחרות בדבר הזה (צוחק)".
אז איך נראה העובד המושלם, יש לו חשיבה ותכנון אמריקני, מוסר עבודה גרמני וחשיבה ישראלית?
"ללא ספק. שילוב תרבויות הוא בהחלט משהו שגורם לאנשים לצאת מהקופסא ומאפשר הרבה יותר חדשנות. מעבדות המדע הכי טובות בנויות מאנשים מלאומים ורקעים שונים. לאמריקנים ולאירופאים חסר האומץ להעז ולנסות, וכאן אנחנו, ויש לציין גם ההודים שדי דומים לנו, נכנסים לתמונה".
