איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת ג'ובראן, כפר ראמה.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: ראנא (38), רביע (45), אליאס (8), נוהד (8).
הבית? בית על שטח של המשפחה. רביע: "אבא שלי עזר לי כמה שאפשר. אנחנו פה שנה תשיעית, ומתחילים לחשוב על שיפוץ. לבנות פה בית זה בערך 1,000 דולר למטר. כמעט אין בתים לקנות או להשכיר, והמועצה במאמצים להרחיב את שטח היישוב כי יש פה מצוקה מאוד גדולה".
כפר ראמה? רביע: "זה כפר עתיק ויש פה שרידים עוד מימי הרומים. יש בכניסה עצי זית בני יותר מאלף שנה. גרים פה מוסלמים, נוצרים ודרוזים. אנחנו נוצרים. שנינו נולדנו פה, ואחרי שעשיתי סיבוב לא מעט שנים מחוץ לכפר החלטנו להתמקם פה". ראנא: "אני מאוד אוהבת את הכפר. בזמן הלימודים גרתי בתל אביב ארבע שנים ובסוף נמאס לי. חיפשתי את השקט של הכפר, למרות שכבר לא כל־כך שקט פה". רביע: "אני שומע על יותר ויותר אנשים שגרו במרכז וחוזרים. יש פה קסם שקשה להשתחרר ממנו".
מה אתם עושים? ראנא: "אני עובדת עם תלמידים עם לקויות שמיעה, אבל אני גם זמרת במקהלת תרשיחא ואנחנו מופיעים בכל מיני מקומות. תמיד רציתי להיות זמרת, אבל אמנות לא מביאה כסף, זה מה שסיפרו לנו. אמרו לי, 'תעשי תואר באוניברסיטה, שיהיה לך משהו ביד, ואז תוכלי לעשות מה שאת רוצה', וזה מה שעשיתי. אני חושבת שזו הייתה החלטה נכונה, כי אי-אפשר לחיות רק מלהיות זמרת. אני עדיין חולמת להיות זמרת מובילה ומוכרת בעולם, אבל אם הדרך היא להשתתף בריאליטי, אז לא הייתי רוצה. אולי אקים הרכב עם כמה נגנים".
רביע? "אני מהנדס ועובד כמנהל פרויקט טכני באינטל, מלווה מוצר משלב הניירת ועד שהוא יוצא לשוק. בחודש האחרון עברתי למובילאיי, ששייכת לאינטל. עשיתי דרך ארוכה בחברה. עבדתי בירושלים שנים ואז עשיתי רילוקיישן לארה"ב לשנה וחצי. היום אני עובד בפתח תקווה, אבל מגיע לבניין פעם או פעמיים בשבוע והשאר מהבית. זה נוח אבל גם דופק את השכל. בעבודה מהבית אתה שעות סביב המחשב".
אתה אוהב את העבודה? רביע: "כן, אבל להגיד שזה הפאשן שלי? לא. לא כולנו זוכים לעבוד במשרת החלומות שלנו. לפני שש שנים מצאתי משהו בשביל הנשמה: התחלתי לבנות כלי נגינה כמו עוד ובוזוקי, כמו אבא שלי ז"ל".
בונה עודים? רביע: "אני גדלתי בחדר העבודה של אבא שלי, הנגרייה. שם הוא היה 75% מהזמן, והיום שלו התחיל כשהוא נכנס לחדר הזה. בשלב מסוים הוא גילה את האהבה שלו לכלי הנגינה הזה ורצה לנגן, אבל לאבא שלו לא היה כסף לקנות והוא החליט לבנות לבד. ישב חודשים, לימד את עצמו, בנה את העוד הראשון והתחיל ללמוד לנגן. הוא למד בבית וכל הזמן הייתי שומע ורואה אותו בונה, וזה נאגר ונטמע בי. בכיתה ט' הוא דחף אותי ללמוד את הבנייה, אבל זה לא המשיך. הרבה שנים אחרי, עבדתי בהייטק, גרתי בירושלים והרגשתי שמשהו חסר, יש בי חלל, והתחלתי ללמוד לנגן וללמוד את האומנות של אבא כל עוד אפשר. היה צריך הרבה אומץ".
אומץ? רביע: "התחלתי לנסות לבנות לבד, כשיש לי ביטחון שהוא נמצא ויכול לעזור אם צריך. זה עולם שלם והרבה יותר גדול ממה שחשבתי בהתחלה. אקוסטיקה זה תחום מורכב, ולהביא אקוסטיקה לחתיכות עץ זה לא מובן מאליו. הפיזיקה שעומדת מאחורי הדברים הדליקה אותי. ככל שאתה מתקדם אתה מבין שאתה לא יודע כלום, כל הזמן לומד איך להשתפר ולהוציא מחתיכות העצים עוד ועוד עומק. התחלתי לעשות ניסויים עם סוגי עצים. לפנים של הכלי אני משתמש בעץ ארז, אורן או אשוח. ארז זה עץ רך, וזה נותן סאונד עמוק וכבד. כל עץ יש לו תדר אחר ויכולות אחרות, זה אינסופי".
כמה זמן זה לוקח? רביע: "הלוואי שהיה לי יותר זמן. לוקח לי שלושה-ארבעה חודשים לבנות עוד. אני מנסה להבין מה האמן מחפש בסאונד של הכלי ולהגיע למה שהוא רוצה. היום אני דור המשך לאבא שלי, אבל יש לי כבר את התוספות שלי. אני לא רוצה להיות סוחר. אני לא יודע לעשות מו"מ עם אנשים, וזה מאבד מהערך האמנותי של הסיפור. לכן אני גם שומר על מינון מאוד נמוך".
מינוס? ראנא: "מצבנו בסדר. אנחנו מעמד ביניים". רביע: "מרשים לעצמנו לחיות בכבוד. בגלל שאני בהייטק וראנא עובדת, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו קצת מותרות. אין לי שאיפות להיות מיליונר ולרדוף אחרי כסף".
הבילוי שלכם? רביע: "אני איש של בית. אני פחות מנסה להיות שותף בפעילויות החברתיות שיש פה, כי אני לא מתחבר. חתונות או אירועים זה משהו שקשה לי איתו. אני הולך לאן שצריך במינון המינימלי. בשבת אני בחדר העבודה, על הכלים שאני בונה".
חופשה אחרונה? ראנא: "יוון באחד האיים. מתכננים חופשה באוגוסט, אחרי החתונה של אחי".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
