יש אנשים שסיפורם האישי וסיפורם המקצועי-עסקי משתלבים בצורה בלתי ניתנת להתרה, כאלה שסיפור חייהם התווה את דרכם אל היעד שהגורל הועיד להם. כזה, למשל, הוא סיפורו של רני אורן, מייסד עמותת פטריציו פאולטי להתפתחות ותקשורת בישראל, שהמסע הרוחני שלו הוביל אותו לשינוי וליצירת התיקון הנחוץ בחברה הישראלית.
הוא בן 51, נשוי לקרן ואב לשתי בנות, הוריו הם איציק ושושי אורן. אם השמות האלו נשמעים לכם מוכרים, אז כן, מדובר על מייסדי ובעלי חברת שילב לשעבר, שעלו על הרעיון להקמת החברה המצליחה עם לידתו של רני. "באותם הימים היה נהוג שכאשר האם נמצאת בבית היולדות, האבא מתרוצץ בחוץ במסע רכישות לקראת בואו של רך הנולד", הוא מספר. "ההורים שלי השכילו לרכז מבעוד מועד רשימה עם כל המוצרים שלהם הם יזדקקו ביום הלידה ואחריה, והבינו שהם עלו כאן על משהו שלא היה קיים עד אז. הם החלו להציע לזוגות צעירים לרכוש את כל המוצרים הייעודיים אצלם, במקום אחד, וכך נולדה חברת שילב. כך יצא שגדלתי בבית עסקי-יזמי ומאוד ציוני".
עם הגעתו לגיל 18 החליט רני, כמי שגדל בבית מאוד פטריוטי, להתגייס לשירות כמה שיותר משמעותי, ועשה זאת ביחידת העילית דובדבן. השירות היה אינטנסיבי ותורם, אך בד בבד העלה בו לא מעט שאלות ביחס לעתידה של המדינה והחברה הישראלית. "היו לי מפגשים רבים עם מבוקשים, ומקרה ספציפי אחד השפיע על המשך החיים שלי. תפסנו מבוקש שנכנע, ומצאתי את עצמי בעודי שומר עליו, מסתכל לו בלבן של העיניים, וקולט לראשונה בחיי את המציאות הטרגית שבה אנו חיים: שני צעירים, יהודי וערבי, משני צידי המתרס".
המפגש הזה היווה טריגר להתחלתו של מסע רוחני, שהחל בלימודי פסיכולוגיה והגיע לשיאו עם נסיעתו של רני לאיטליה, שם התוודע לתורתו החברתית של פטריציו פאולטי, איש רוח וחינוך איטלקי, בעל בית הספר הבינלאומי למודעות עצמית. האירועים משני החיים האלו התחברו בהמשך לאירוע משנה חיים נוסף, שהתווה את דרכו החברתית, מאז ועד היום. "בשנת 1999 חנכתי ילד בשם שגיא במסגרת פרויקט פר"ח באוניברסיטה", הוא מספר. "בסוף הפרויקט, נפרדנו וחשבתי שבזה תם הקשר בינינו, אבל לחיים יש את הדרך שלהם וכעבור שנתיים, שגיא התקשר פתאום ואמר לי שהוא בים ושהוא גר שם".
"לא הבנתי על מה הוא מדבר, ונסעתי אליו. פגשתי אותו בחוף והוא סיפר לי שיש לו תשעה תיקים במשטרה, ושהוא עזב את הבית בגלל אלימות. התקשיתי להבין איך ילד בן 14 מצליח לשרוד בצורה הזו, והוא לקח אותי לבניין נטוש בכיכר דיזינגוף, שבו ראיתי ילדים נוספים כמוהו זרוקים על מזרונים. ישבתי איתם שעות ארוכות ושמעתי את הסיפורים שלהם. המפגש העלה בי מחשבות קשות".
בעקבות המפגש החליט רני לקחת את שגיא תחת חסותו, הציע לו עבודה ב"שילב", ואף סייע לו לחזור ללימודים ולחיים נורמטיביים. חזרתו לתלם של שגיא, כיום בן 38, הותירה ברני את התחושה, שניתן להחזיר למסלול גם את שאר הילדים האבודים שאותם פגש. את הדרך לשם הוא ביקש לעשות באמצעות בית מלאכה, שייתן לילדים מטרה חדשה בחיים.
"יום אחד ישבתי בבית קפה בפגישה עסקית ושמתי לב שעל הדלפקים היו מונחים נרות שהתכלו, גושי שעווה. פתאום ניצתה בי המחשבה איך השעווה הזו סימבולית לילדים הנטושים - חומר גלם עם פוטנציאל שניתן לממש. הרעיון הוא לקחת שעווה, שהצורה שלה לא מאפשרת עיצוב, אבל כשמכניסים אותה לתוך מיכל (הפרויקט), עם חום (אהבה), אפשר להמיס את הקושי והעבר, ולהגיע למצב של פוטנציאל, ואז לתת צורה חדשה (עתיד). זה מה שצריך לעשות עם הנערים. לאפשר להם לחזור למהות שלהם, למקום של הפוטנציאל, ולבנות מחדש את החיים שלהם. באותו רגע, הבנתי שמצאתי את העסק החברתי שלי. לפרויקט קראתי ‘נערי האור’, על שם הסמליות של הפצת האור דרך הנרות, וגם מהעובדה שלכל אחד יש את האור הפנימי שהוא צריך להפיץ אותו לעולם".
תחומי עסוק נרחבים
את העמותה, המהווה עסק חברתי ללא מטרות רווח, הוא הקים בשנת 2005, ובאותה שנה חזר לאיטליה ושיתף את פטריציו בחזונו. זה התלהב והציע להקים את העמותה בהשראתה של הקרן האיטלקית – "פטריציו פאולטי להתפתחות ותקשורת בישראל", וכבר באותה שנה הפרויקט החל לפעול בירושלים.
בשנת 2012, נפתחה השלוחה השנייה באשקלון, ומאז נפתחו שלוחות נוספות ברחבי הארץ. כיום הפעילות מונה שמונה סניפים הפונים לכל חלקי החברה הישראלית - יהודים וערבים, חילונים וחרדים. בשנת 2016 נרשמה התקדמות משמעותית עם הקמתה של חוות נערי האור ברשפון, שאליה מגיעים קבוצות ילדים מהוסטלים בסביבה. בחווה עוסקים מלבד ייצור נרות, בגידול צמחי מרפא, סבונים טבעיים, מפיצי ריח, כלי קרמיקה, ועוד. "לאורך השנים רשמנו סיפורי הצלחה מדהימים עם בוגרים שהשתלבו ביחידות מובחרות בצה"ל וכאלה שהפכו לאנשי עסקים מצליחים, פסיכולוגים, מהנדסים ועוד", מציין רני בסיפוק.
שבעה באוקטובר השפיע על הפעילות שלכם?
"מאוד. עד אותה תקופה החווה פעלה כחוות נערי האור, אבל באותו אירוע הבנו מאוד מהר שהעולם השתנה וקלטנו לחווה אלפי שורדים ממסיבת ה’נובה’. בשלב מסוים הפעילות גדלה וחיברנו לחווה משק נוסף ובנינו מתחם גדול של ריפוי. עד היום עברו אצלנו יותר מ-35 אלף איש, החל מאנשי כוחות הביטחון ועד לצוותים רפואיים וצוותי חוסן של משרד הבריאות. יש לנו צוות של 140 מטפלים, והעמותה כיום נמצאת בסוג של הרמוניה בין עבודה עם נוער לעבודה עם צעירים בתחומים של חינוך, טיפול וריפוי".
מה השתנה מבחינתך עם הזמן?
"אם פעם בני נוער בסיכון היו מגיעים ממשפחות רווחה, הרי שבעקבות הקורונה והמלחמה אנחנו פוגשים יותר ויותר בני נוער שמגיעים אלינו כתוצאה מטראומות או פינוי. לצורך כך אנחנו עובדים על הקמת מרכזים נוספים לטיפול בבני נוער".
אתה סבור שהמדינה צריכה לתמוך בפעילות שלכם?
"חד משמעית, ובהתאם לכך גם בניתי את מודל המימון של העמותה: שליש מגיע מהמדינה, שליש מההכנסות ושליש ממשקיעים חברתיים, ואנו מנסים לגייס עוד תרומות וליצור שותפויות עסקיות נוספות. הגענו בשנת 2024 למחזור כספי של כ-21 מיליון שקל, אנחנו מלווים לאורך כל הדרך על ידי הקרן האיטלקית, ומשתמשים במתודות ובשיטות הריפוי שפותחו בה".
מה החזון שלך לעתיד הארגון?
"אנחנו משקיעים המון בהעצמת המודל החינוכי-טיפולי שבנינו ברשפון, ושואפים כמו כן להקים כפר מרפא בשטח של 350 דונם בדרום הארץ. תמיד האמנתי שחינוך הוא הכלי העיקרי לשינוי המציאות ולכן אנחנו מתמקדים בנוער ובצעירים. אנחנו רוצים לסייע להם כי לצמוח מהטראומה אותה עברנו כחברה אל עבר עולם טוב יותר המבוסס על ערכים של אנושיות, חמלה, ראיית האחר ושוויון. סביב הערכים האלו הקמנו תנועה חברתית שנקראת ONE (אחד - אנושיות, חינוך, דרך) ובנוסף מפלגה בשם חזון חינוכי חדש לישראל. אנחנו למעשה מייצרים כאן תשתית לפעילות חינוכית, עסקית וציבורית על מנת שתביא לשינוי ותיקון חברתי בישראל, והרצון שלנו הוא להקים עוד חוות בישראל, בצפון, בדרום ובירושלים".
