מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, ואיזה חלום הגשימו בצל המלחמה? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם, משפחת לזרוף-לביא מיפו.
בצילום: דניאל (30), ליאור (33).
משפחת לזרוף-לביא (צילום: אסי חיים)
הדירה? 3 חדרים בשכירות. משלמים 9,200 שקל. ליאור: ״זה אזור מהמם, רחוב קטן מעל השוק היווני. כשבאנו לראות את הדירה אמרתי לו, 'אני לא עולה'. אנחנו גרים מעל מרכז מסחרי שננטש בקורונה והיונים השתלטו עליו. זה היה לא נעים, אבל אז נכנסנו לדירה והיא מהממת. מרפסת ליפו, מעלית וחניה, ויש לנו גג עם נוף לים״. דניאל: ״זה היה מעל לתקציב שתכננו אבל לקחנו במקום״.
יפו? דניאל: ״אנחנו שנתיים פה ואני עף על השכונה, גם על הקרבה לים וגם על הקרבה לבלומפילד״. ליאור: ״דניאל אוהד הפועל ת״א. שומעים מפה את ההופעות של אייל גולן. למזלי שומעים את המוזיקה אבל אי אפשר לזהות את השיר, אז אני לא צריכה להרגיש כל הזמן חלק מההופעה״.
איפה הכרתם? ליאור: ״באפליקציה. התברר שגרנו באותו רחוב. שנינו גרנו בשינקין. הוא בפינה עם רוטשילד, ואני בכיוון השני למטה, והדייט הראשון שלנו היה באמצע, במעדנייה. לפני זה בחיים לא נפגשנו. אנחנו ידועים בציבור. עשינו אירוע אבל אנחנו לא רשומים בשום מקום. אין מצב שנתחתן ברבנות. אין לזה קשר לחיים שלנו״.
מאיפה במקור? ליאור: ״אני מכפר ורדים״. דניאל: ״אני מתל אביב. גדלתי ליד כיכר רבין. אנשים שואלים איך זה לגדול בתל אביב, אבל נראה לי שגדלתי כמו כל ילד״. ליאור: ״לא נראה לי. אני גדלתי בכפר קטן שלא הייתה בו תחבורה ציבורית. בהרים, חורשה מכל כיוון. ואתה גדלת בעיר, מאמי, זה קצת שונה. עד גיל מאוחר חייתי באשליה שאני הולכת לגדל את הילדים שלי בצפון, בשקט, וכשגדלתי הבנתי שההורים שלי היו נהגי המונית שלי כל החיים, כי ככה זה בפריפריה. אני רקדנית, והתמזל מזלי שהתאהבתי במחול ושליד איפה שגרתי היה את אחד מבתי הספר הטובים בארץ. אבל זה מזל, כשגרים במרכז יש הרבה יותר אפשרויות״.
רקדנית? ליאור: ״רקדתי כל השנים, ואחרי הצבא לא רציתי להפסיק, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. עשיתי תואר במחול ואחרי זה עברתי לגור בהונגריה כמה שנים ופעלתי בכל אירופה. שם אפשר להתקיים מאמנות. רקדתי אצל יוצרים בינלאומיים, אבל התגעגעתי מאוד. בסוף אין מה להשוות לחברים בארץ. יש לי כמה חברות טובות מהארץ שעברו לחו״ל בשנים האחרונות וכולן מבינות שקשה למצוא חברים כמו שיש בארץ. זה לא אותו דבר. כשחזרתי הייתי צריכה להתחיל ממש מאפס, והתחלתי ללמד״.
ללמד? ליאור: ״הרבה רקדנים שואלים את עצמם 'איך אתפרנס מזה?', ובגלל שאהבתי לעבוד עם ילדים התחלתי ללמד מחול מגיל צעיר. היום אני מלמדת במרכז קהילתי בצפון העיר, ויש לי קורסים לנשים שרוצות לחזור לרקוד, מגיל 20 עד 60. את השכר שלי אני עושה בהוראה, ואת הכל מוציאה על היצירה״.
יצירה? ליאור: ״אני יזמית. אני אוהבת ליצור דברים מאפס. בעולם היצירה זה יכול להתחיל מקול קורא שאני רואה, שמזמינים יוצרים להציע משהו בנושא ספציפי. זה יכול לבוא משיר שאני שומעת ברדיו, והגלגלים מתחילים להסתובב, ואז פותחים אקסל – אצלי הכל מתחיל באקסל – ולשם אני מכניסה את כל מה שאני צריכה לפרויקט ואת העלויות שלו: כמה רקדנים, כמה עולה סטודיו, כמה חזרות אצטרך. ואז יוצא מספר וצריך להתחיל לגייס כספים כדי להוציא את זה לפועל. יש לי להקת מחול שלי (The People Dance Theater Company; א.ח) שדרכה אני עושה כל מיני פרויקטים עצמאיים כמו מחול במרחב הציבורי. עכשיו אני מעלה פרויקט בפסטיבל משוטטים שקורה היום ומחר ביפו״.
פסטיבל? ליאור: ״זה קורה ביפו העתיקה בין הסמטאות. תערוכות, סטודיואים פתוחים, סדנאות, הופעות. אנחנו משתלבים עם פרויקט מחול שנקרא 'זזה', שנוצר מתוך שיתוף פעולה של תוכנית הרזידנסי של יפו העתיקה ועמותת הכוריאוגרפים. זה פרויקט מהמם שכל היצירות בו עולות בסמטאות, במדשאות וברחבות ביפו. יש יצירות שהן כמו מסלול, שמשוטטים איתן״.
את גם רוקדת? ליאור: ״עד שנה שעברה רקדתי, השנה כבר לא. אני בכושר, אבל מרגישה שאולי אני כבר קצת מבוגרת. להיות רקדנית מצריך עבודה קשה, גם מנטלית וגם פיזית. יש לי רקדניות כל כך מוכשרות שאני אומרת לעצמי 'למה גם אני צריכה לרקוד עכשיו?'. יש רגעים שזה צובט בלב, אבל יש רגעים שאני רואה את הבלגן, והרקדניות מתחממות ובטירוף שלהן, ואני בפנאן יוצאת לסיגריה ובירה – אז זה משתנה״.
דניאל? ״אני מקים אופרציה לחברת סטארטאפ בתחום הסייבר ההתקפי. אנחנו נותנים שירותי התקפה לחברות שרוצות לבדוק עד כמה הן מוגנות, או חדירות לגורמים זדוניים. זו חברה חדשה שקמה ממש לפני כמה חודשים, ועזבתי חברת הייטק גדולה כדי להצטרף. יש השקעה מקרן השקעות, ואני מאמין בחברה הזו. אני רואה פה הזדמנות גם כלכלית לעתיד, וגם האנשים פה מהחריפים שהכרתי, שלא מעניין אותם רק לעשות כמויות של כסף אלא לעשות משהו משמעותי שישפיע על החברה״.
סדר יום? דניאל: ״קם, עושה אימון ומגיע לעבודה בין 9 לעשר, וחוזר בלילה. אין שעה. המשרדים ליד עזריאלי, אז כשלא חם כל כך אני נוסע באופניים, ועכשיו עם האופנוע. זה קשה, אבל התפקיד בא עם אחריות מאוד גדולה, וזה מרגש. אני רואה את הפירות של העבודה במהירות. בחברה הקודמת היו 500 עובדים, וכדי להזיז משהו קטן צריך לעשות תהליכים ארוכים. עכשיו, אם אני חושב שצריך לעשות משהו הדברים רצים, וזה מדהים״.
מצב כלכלי? דניאל: ״אנחנו סבבה. עובדים קשה״.
הבילוי שלכם? ליאור: ״בירה בשקיעה על הגג״. דניאל: ״סיבוב על אופניים בשכונה״.
