בכל בוקר, כשניו יורק מתעוררת לעוד יום עבודה, מיליוני בני אדם יורדים אל מתחת לאדמה, מצמידים את הטלפון לשער הכניסה ומשלמים שלושה דולרים כדי להידחס לקרון רכבת. לצדם יש גם מי שמדלגים מעל השערים בלי לשלם, נוסעים שמקללים אותך ועכברושים שמתרוצצים על המסילות. הרכבת עשויה לאחר, המזגן עלול להפסיק לעבוד, ובתחנה הבאה מישהו כנראה יחסום את הדלתות. אבל על דבר אחד בכל זאת אפשר לסמוך: בסופו של דבר תגיעו ליעדכם, נידח ככל שיהיה, כמעט בכל שעה ביום או בלילה, שבעה ימים בשבוע. וזה כבר לא מעט (רכבת ישראל, אנחנו מדברים אליך). ועל עוד דבר אפשר לסמוך: בעוד כמה חודשים, רשות התחבורה של ניו יורק שוב תודיע שנגמר לה הכסף.
השבוע זה קרה שוב. רשות התחבורה המטרופולינית (MTA), שמפעילה את מערך התחבורה הציבורית הגדול בארה"ב, הזהירה מפני גירעון של 585 מיליון דולר ב-2028, שיתפח ל-979 מיליון דולר ב-2030. כל זה עם תקציב תפעולי שנתי שמתקרב ל-23 מיליארד דולר, מסים ייעודיים, סובסידיות והעלאות מחירים תכופות. יו"ר הרשות, יאנו ליבר, מזהיר שכדי להימנע מקיצוץ בשירות, מפיטורים או מהתייקרות נוספת, העירייה, מדינת ניו יורק והממשל הפדרלי, יצטרכו להכניס שוב את היד לכיס. איך מערכת שאי אפשר לדמיין את ניו יורק בלעדיה תמיד מגיעה לאותו מקום?
עיר שלמה על המסילות
ה-MTA היא הרבה יותר מהרכבת התחתית. היא מפעילה גם אלפי אוטובוסים, רכבות פרבריות ללונג איילנד ולצפון המטרופולין, וכן שבעה גשרים ושתי מנהרות שבהם נגבות אגרות. בסאבוויי לבדו יש 472 תחנות, ורכבותיו פועלות מסביב לשעון, גם בשלוש לפנות בוקר, כשמרבית מערכות המטרו בעולם סגורות לתחזוקה.
ב-2025 נרשמו ברכבת התחתית, באוטובוסים ובשירותי ההסעות המיוחדים של ניו יורק, כמעט 1.9 מיליארד נסיעות. זה כאילו שכל תושב בישראל עלה על המערכת כמעט 190 פעמים בשנה. הנסיעות האלה מאפשרות לאנשים שלא יכולים להרשות לעצמם מכונית/חניה/פקקים להגיע לעבודה, ומחזיקות את הכלכלה של העיר בתנועה.
ובכל זאת, הכרטיסים מכניסים רק כרבע מהכנסות הרשות. חלק גדול מהיתרה מגיע ממסים ומאגרות גשרים ומנהרות, ובתקציב ההוצאות כמעט 60% מופנים לשכר, שעות נוספות, פנסיות וביטוחי בריאות של כ-72 אלף עובדים. יו"ר הרשות ליבר השתכר ב-2025 כ-470 אלף דולר, אבל שישה מעובדיו הרוויחו אפילו יותר, בעיקר בזכות שעות נוספות. אחד מהם, מהנדס בכיר, גרף כ-549 אלף דולר בשנה. בסך הכל שילמה הרשות באותה שנה 1.46 מיליארד דולר על שעות נוספות בלבד, יותר מפי שניים מהמקובל במערכות מקבילות. מעבר לזה יש לה חובות של עשרות שנים, היסטוריה של ניהול כושל ומערכת שכמה מחלקיה נבנו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה.
באופן אירוני, אחד החלקים הרווחיים ביותר של ה-MTA כלל אינו רכבת. הגשרים והמנהרות שבניהולה מכניסים יותר כסף מכפי שעולה להפעיל ולתחזק אותם, והרווחים מסייעים לממן את התחבורה הציבורית. באוטובוסים המצב הפוך: כל נהג יכול להסיע מספר מוגבל של נוסעים בכל נסיעה, בניגוד לרכבת אחת שמסוגלת לשאת אלפים. לכן אוטובוס עשוי להיות שירות חיוני לתושבי שכונה שלמה, גם כשהכנסותיו אינן מתקרבות לעלות הפעלתו. מבחינת הרשות, דווקא השירותים שהכי קשה לוותר עליהם הם לא פעם אלה שהכי קשה לממן.
אחת הדוגמאות המקוממות ביותר נחשפה השבוע בישיבת מועצת ה-MTA: קרוב ל-1,000 נהגי אוטובוסים, כמעט אחד מכל עשרה, נעדרים מעבודתם בשל מחלה יותר מ-50 ימים בשנה. ליבר, שלא ניסה להסתיר את כעסו, קרא להם למצוא עבודה אחרת במקום לנצל את כספי משלמי המסים כדי לצפות בנטפליקס בבית או לעשות בטן גב בפלורידה. לדבריו, הליכים משמעתיים מסורבלים מקשים להיפרד גם מעובדים שמרבים להיעדר.
הנתונים שהציגה הרשות מלמדים שעובדיה זמינים בממוצע לכ-201 ימי עבודה בשנה, לעומת 227 ימים שהיא מצפה להם. המחסור בנהגים גרם השנה, לפי ה-MTA, לביטול כ-118 אלף נסיעות אוטובוס. בשביל אדם שמחכה בתחנה בברונקס בשעת לילה, זה עלול להיות ההבדל בין להגיע לעבודה לבין לשלם על אובר במחיר של משמרת שלמה.
גם כשהרשות מוצאת נהג מחליף, ההיעדרויות עולות כסף. צריך להחזיק עובדים בכוננות, לשלם שעות נוספות ולשנות סידורי עבודה ברגע האחרון. בכירי ה-MTA אף הצביעו על מקרים שבהם עובדים שנעדרו בשל ״מחלה״ חזרו בריאים כשור למשמרות נוספות בתשלום מוגדל. מדובר בכפל עלויות שהרשות מתקשה לרסן, דווקא בתקופה שבה היא מבקשת מהציבור לממן אותה יותר.
ברקע עומד גם כוחם של ועדי העובדים. איגוד התחבורה המקומי השיג לאורך השנים הסכמי שכר והטבות נדיבים, ונחשב לשחקן משמעותי בפוליטיקה המקומית. נהיגה באוטובוס בעיר היא כמובן עבודה קשה, מול פקקים ונוסעים שלא ממש ידועים בסבלנותם, והיעדרות אינה בהכרח ניצול לרעה. אבל כשגם הנהלת הרשות מתקשה לטפל במקרים החריגים, החשבון מגיע לנוסעים. בכל רכבת למשל, הוועד דורש שני עובדים, נהג ואחראי דלתות, אף שבמערכות רבות בעולם מסתפקים באחד. מעבר לעובד אחד היה יכול לחסוך כמעט 200 מיליון דולר בשנה.
מי בכלל משלם על הנסיעה?
גם בצד השני של השערים יש בעיה. ברבעון השני של 2026, לפי נתוני ה-MTA, כ-49% מנוסעי האוטובוסים לא שילמו. בסאבוויי רואים את זה בכל יום: יש מי שמזנקים מעל המחסום, נצמדים לנוסע משלם או מחכים שמישהו יפתח את שער החירום. באוטובוס לא פעם די להיכנס בדלת האחורית בלי להעביר כרטיס. הנהגים אינם אמורים להסתכן בעימות עם נוסעים.
הנזק אינו זניח: ב-2024 איבדה הרשות כמיליארד דולר בגלל התחמקות מתשלום כרטיסים ואגרות. רק ההפסד מאוטובוסים ומרכבת תחתית היה שקול למחירם של כ-630 אוטובוסים חדשים. הרשות התקינה מחסומים משופרים, הגבירה בדיקות ושינתה את מנגנוני שערי החירום, אבל הדרך לקופה עדיין מלאה פרצות. מבחינת מי שעומד ומשלם שלושה דולרים, קשה להתעלם מהאדם שדילג הרגע לידו בחינם. ליבר אמר בעבר כי ההתחמקות מתשלום היא האיום הקיומי מספר 1 על הרכבת התחתית. היא משדרת כבר בכניסה: זה לא מקום מסודר.
כשהרכבת התחתית הראשונה נפתחה ב-1904, נסיעה עלתה חמישה סנט. המחיר נשאר ללא שינוי במשך 44 שנים, גם כשהשכר והתחזוקה התייקרו. בראשית הדרך פעלו בעיר רשתות מתחרות, שכל אחת מהן בנתה תחנות ומסילות משלה. הן אוחדו רק בהמשך, והמורשת הזאת ניכרת עד היום בתחנות כמו פולטון בדרום מנהטן, למשל, בה צריך לטפס במדרגות רק כדי לרדת מיד במדרגות אחרות ולהחליף קו.
ב-1940 רכשה העירייה את שתי הרשתות הפרטיות הגדולות ואיחדה אותן עם הרשת הציבורית. שמונה שנים אחר כך הוכפל מחיר הנסיעה לעשרה סנט. ב-1953 הוקמה רשות עירונית להפעלת הרכבת והאוטובוסים, וב-1968 הוכפפה למבנה המטרופוליני של ה-MTA, בשליטת המדינה, יחד עם הרכבות הפרבריות והגשרים. כך נוצרה חלוקת האחריות המוזרה: התשתיות העירוניות שייכות לעיר, אך הגוף שמפעיל אותן נשלט בעיקר בידי המדינה. כשצריך כסף, כל צד מצביע על האחר.
בשנות ה-70 נראתה הרכבת כמו סצנה מסרט פשע: קרונות מכוסים בגרפיטי, תחנות מוזנחות, פשיעה ותקלות בלי סוף. רק השקעות הענק של שנות ה-80 הצליחו להחזיר אליה נוסעים ולשקם את האמינות. ואז, כשהעיר התאוששה, פוליטיקאים התייחסו לרשות כאל קופה ציבורית. הם החלו לקצץ שוב בתחזוקה ולהוציא את הכסף על דברים אחרים.
ראש העיר רודי ג'וליאני, למשל, קיצץ עם כניסתו לתפקיד ב-1994 כ-400 מיליון דולר מההשתתפות העירונית בתקציבי הרשות. מושל המדינה ג'ורג' פטאקי צמצם במקביל את התמיכה הישירה של המדינה. הקיצוצים לא השביתו את הרכבות למחרת בבוקר, ולכן היה קל להמשיך בהם. אלא שמסילה שאינה מתוחזקת היום תעלה הרבה יותר לתיקון בעוד עשור, ומערכת איתות מיושנת אינה נעשית צעירה יותר רק משום שאיש אינו רואה אותה מהרחוב.
היו גם מקרים שקשה להאמין להם. ממשל מדינת ניו יורק דרש בעבר מה-MTA להעביר חמישה מיליון דולר כדי לסייע לשלושה אתרי סקי ממשלתיים שנקלעו לקשיים אחרי חורף חם במיוחד. במקביל, חלקים מהרכבת המשיכו להסתמך על מערכות איתות שחלקן מקורן בשנות ה-30 של המאה הקודמת.
ולפעמים הכסף דווקא זרם, רק לא בהכרח למקום הנכון. פרויקטים ראוותניים קיבלו עדיפות במקום תחזוקה. שיפוץ מרכז התחבורה בפולטון למשל, כולל כיפת זכוכית מרשימה, התייקר מ-750 מיליון דולר לכ-1.4 מיליארד. השלב הראשון של הרכבת בשדרה השנייה, שלוש תחנות ופחות משלושה קילומטרים של מסילה, עלה כ-4.5 מיליארד דולר, לעומת הערכה מוקדמת של 3.8 מיליארד. ופרויקט Grand Central Madison, שמכניס רכבות מלונג איילנד אל מתחת לגרנד סנטרל, הסתיים ב-2023 בעלות של כ-11 מיליארד דולר, לעומת תקציב ראשוני של 4.3 מיליארד. תאריך הפתיחה המוקדם, 2009, נשאר זיכרון רחוק.
מחקרים על עלויות הבנייה בניו יורק מצביעים על חוזים מסורבלים, עודף כוח אדם בחלק מהפרויקטים ומיעוט קבלנים שמתחרים על עבודות. מי שנוסע בסאבוויי מתקשה לפעמים להבין לאן הלכו המיליארדים: ברכבות רבות יש עדיין עובד שסמכותו המרכזית היא הוצאת הראש מחלון הקרון כדי לפקח על סגירת הדלתות; הכריזה לפעמים כה משובשת עד שאי אפשר להבין מה נאמר; וכדי לבדוק היכן אתה ומתי מגיעה הרכבת ברציף שממול, צריך לצאת מהקרון ולהציץ בשלט, ולהסתכן בכך שהדלתות ייסגרו בינתיים. מי שמפנטז על נסיעה נינוחה על מושב מרופד ועיתון פתוח על הברכיים כמו בלונדון, מוזמן להמשיך לפנטז. במקרה הטוב, אם תמצאו ספסל נקי ותצליחו לשמוע משהו מעבר לחריקות המסילות מחרישות האוזניים, זה כנראה יהיה רגאטון שבוקע בקולי קולות מהטלפון של הנוסע לידכם, בלי אוזניות כמובן.
ברבות מהתחנות עדיין אין מעליות, וברוב הרציפים אין מחיצות המפרידות בין הנוסעים למסילות, כמו במערכות מטרו מודרניות באסיה ואפילו אירופה הישנה. אנשים נופלים למסילות, לעתים גם לאחר ששתו, ובמקרים נדירים נוסעים נדחפים אליהן במכוון. ניו יורק מסוגלת לבנות גורדי שחקים מהמרשימים בעולם, אבל מתקשה להתקין אמצעי בטיחות שכבר נראים מובנים מאליהם במקומות אחרים.
הכסף של מחר
במשך שנים ניו יורק פתרה מחסור בתקציב באמצעות הלוואות. בתחילת שנות ה-2000 ביצעה הרשות, בהובלת בנק ההשקעות הכושל בר סטרנס, עסקה למחזור חוב בהיקף של כ-12 מיליארד דולר. היא הקלה על התשלומים בטווח הקצר, אך הגדילה את הנטל בשנים שלאחר מכן. בתקציב 2027 כבר נדרשים כ-3.2 מיליארד דולר לתשלומי קרן וריבית. וגם על קרונות חדשים, שדרוג איתות והנגשת תחנות צריך לשלם: תוכנית הפיתוח לחמש השנים 2025–2029 מגיעה ל-68.4 מיליארד דולר.

הקורונה הוסיפה בעיה שהלוואות לא יכולות לפתור. המשרדים במנהטן התמלאו מחדש רק חלקית, ועובדים שמגיעים שלוש פעמים בשבוע במקום חמש קונים פחות כרטיסים. ב-2026 צפוי מספר נוסעי הרכבת התחתית להגיע לכ-78% מהרמה שלפני המגפה, ובאוטובוסים לכ-60%. את הרכבת של יום שלישי אפשר להפעיל עם פחות נוסעים, אבל אי אפשר לחסוך באותה מידה במסילות, בחשמל ובתחזוקה. המערכת נשארה ענקית, קהל הלקוחות שלה עדיין קטן משהיה.
ראש העיר זוהראן ממדאני, שהבטיח להפוך את האוטובוסים לחינמיים, מציע לכאורה כיוון הפוך מזה של ה-MTA: פחות גבייה, לא יותר. בעיר שבה גם קפה עלול לעלות שמונה דולרים, ההבטחה מפתה. אלא שעלותה הוערכה בכ-700 מיליון דולר עד מיליארד בשנה, וממדאני אינו שולט לבדו ברשות התחבורה. מושלת ניו יורק, קאת׳י הוקול, וליבר מסתייגים מהמהלך.
ליבר, שגדל באפר וסט סייד למשפחה יהודית ניו יורקית ותיקה, מכיר היטב את המערכת שהוא מנהל. אביו, צ'רלס ליבר, עסק בהוצאה לאור של ספרים בעברית והיה פעיל בתנועה היהודית הרקונסטרוקציוניסטית. לפני שמונה ליו"ר ה-MTA ב-2022, עסק בין היתר בשיקום מתחם מרכז הסחר העולמי בעקבות פיגועי 11 בספטמבר.
כעת הוא דורש ממדאני להשתתף בסכום גדול יותר במימון הסעות לאנשים עם מוגבלויות, צעד שעשוי לחסוך לרשות כ-300 מיליון דולר בשנה. מוושינגטון הוא מבקש יותר תקציבים, בטענה שאזור ניו יורק אחראי ל-43% מנוסעי התחבורה הציבורית בארה"ב אך מקבל רק 17% מהכסף הפדרלי המוקצה לרשויות התחבורה. גם אגרת הגודש שהוטלה על נהגים הנכנסים לדרום מנהטן בתחילת 2025, ושממשל טראמפ ניסה לבטל, אינה פותרת את הבעיה: מאות המיליונים שהיא מכניסה מיועדים בעיקר להשקעות בתשתיות, לא להפעלת הרכבות מחר בבוקר.
למי שמסתכל על עבודות המטרו בגוש דן, יש כאן תזכורת מהדהדת: חפירת המנהרות ורכישת הקרונות הן רק ההתחלה. גם אחרי שגוזרים את הסרט צריך לממן עשרות שנים של הפעלה, שכר, החלפת ציוד ותחזוקה. תחבורה ציבורית אינה אמורה בהכרח להרוויח ממכירת כרטיסים; היא מאפשרת לעיר שלמה לעבוד. אבל כשכמעט חצי מנוסעי האוטובוסים אינם משלמים, כ-1,000 נהגים נעדרים יותר מ-50 יום בשנה ופרויקטים מתייקרים במיליארדים, לא פלא שמשלמי המסים רוצים לדעת לאן הכסף הולך.
העלאת מחירים נוספת, בשיעור של כ-4%, כבר מתוכננת למרץ 2027. אבל את הנוסע שעומד על הרציף, מנסה לפענח את הכריזה שנבלעת ברעש הרכבת ולהבין למה לעזאזל היא החליטה פתאום לדלג על התחנה, קצת פחות מעניין מי אמור לשלם את החשבון, העירייה, המדינה או הממשל בוושינגטון. הוא בעיקר רוצה לדעת מתי סוף סוף תגיע הרכבת שלו. היא כנראה תגיע. גם החשבון.








