בארבע לפנות בוקר ופאא, שם בדוי, כבר מחוץ לבית. היא יוצאת מאחד מכפרי הגדה המערבית ליעד שהיא מכירה יותר מעשור: מטעי התמרים והענבים בהתנחלויות בבקעת הירדן. שם היא קוטפת, ממיינת ואורזת עד שעות הערב המוקדמות, וחוזרת לביתה סמוך לשקיעה עם 80 או 90 שקלים ליום עבודה.
אין חוזה. אין תלוש. אין ביטוח. אין ימי מחלה. אין אפילו מסמך אחד שיכול להעיד שבאותו יום עבדה שם. ״ביום שאנחנו לא עובדות, אנחנו לא מקבלות כלום״, היא אומרת. מסביבה היא רואה לפעמים עובדים יהודים באותו אתר, לרוב בתפקידי פיקוח או השגחה. היא יודעת שהם מקבלים לפחות 35 שקלים לשעה, עם ביטוח וזכויות מלאות. את השכר שלה, לעומת זאת, היא מקבלת במזומן דרך מתווך. ״אין לנו מה לעשות. אין עבודה בשטחי הרשות, ולא נותנים לנו להיכנס לישראל. זה מה שיש״.
העדות של ופאא לא חריגה. מעדויות של עובדים ועובדות פלסטינים במקומות עבודה שונים בגדה המערבית, מצטיירת מערכת ניצול המשתרעת משדות החקלאות בבקעה ועד אזורי התעשייה בהתנחלויות: עובדים המשתכרים הרבה מתחת לשכר המינימום, אחרים שאינם מקבלים תלושי שכר, ביטוח או פיצוי על תאונות עבודה, מתווכים פלסטינים שגוזרים חלק מהשכר, היתרים שהופכים לעתים לכלי ענישה, ושטרי חוב עליהם נאלצים העובדים לחתום, ונועדו להרתיע אותם מלדרוש את המגיע להם.
מאז 7 באוקטובר, עם סגירת שוק העבודה בישראל בפני עשרות אלפי עובדים פלסטינים, המנגנון הפך אכזרי יותר, ומותיר אפשרות אחת: לעבוד בהתנחלויות – בתנאים שמכתיבים המעסיק או המתווך.
מאז שנות השבעים הפכו עובדים פלסטינים לחלק מרכזי בכלכלת ההתנחלויות בגדה המערבית. לצד עשרות אלפים שעבדו בתוך ישראל, אלפים נוספים הועסקו בהתנחלויות עצמן – בבנייה, בתעשייה, בחקלאות ובשירותים. ערב המלחמה, ברבעון השלישי של 2023, העריכה הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה כי מספר העובדים הפלסטינים בהתנחלויות בגדה עמד על כ־25 אלף.
לאחר 7 באוקטובר נאסרה כניסתם לישראל של כ-115 אלף עובדים בעלי היתרים. בהמשך התאפשר לחלק לעבוד בהתנחלויות: כ-32 אלף מתוך כ-48 אלף שהועסקו בהן לפני המלחמה, לפי ארגון גישה.
החוק מבטיח זכויות – אבל הפיקוח כמעט לא קיים
מבחינה משפטית, עובד פלסטיני בהתנחלות אמור ליהנות מאותן זכויות שלהן זכאי עובד ישראלי באותו מקום עבודה. ב-2007 קבע בג"ץ, בעתירה שהגישה עמותת קו לעובד, כי יחסי העבודה בין מעסיקים ישראלים לעובדים פלסטינים בהתנחלויות כפופים לדיני העבודה הישראליים: זכאות לשכר מינימום, תשלום שעות נוספות, ימי מחלה, חופשה ופיצוי במקרה של תאונת עבודה.
השכר הנמוך והיעדר אמצעי הבטיחות הם רק חלק מהתמונה. בעדויות העובדים חוזרים שוב ושוב שיטות שהופכות את הדרישה לזכויות לכמעט בלתי אפשרית: היתרי עבודה שניתן לבטל בכל רגע, מתווכים השולטים בתשלום, ניכויים שהעובד לא יודע כיצד חושבו, ושטרי חוב שעליהם עובדים נדרשים לחתום – ועלולים להפוך לאמצעי לחץ אם ינסו לפנות לבית המשפט
לדברי אסף אדיב, מנכ״ל ארגון העובדים מען, הבעיה היא היעדר פיקוח ואכיפה. ״ההתנחלויות משכו מעסיקים משנות השמונים, מפני שהן מחוץ לטווח הפיקוח״, הוא אומר. אדיב משווה את מעבר המפעלים להתנחלויות למעבר מפעלי טקסטיל לבנגלדש: ״אף אחד לא שואל מה קורה לעובד״. לדבריו, פסיקת בג״ץ הייתה נקודת מפנה מסוימת, וחלק מהמפעלים הגדולים החלו בהדרגה להתיישר בהתאם לחוק. עם זאת, הוא מעריך ש-30%-40% מהמעסיקים מתחמקים מיישום הזכויות הבסיסיות.
גם כשהזכויות משולמות, אדיב סבור שהאפליה נמשכת במישור אחר: לעובד הפלסטיני כמעט שאין אופק מקצועי. ״עובד פלסטיני שעבד עשר שנים באותו מפעל מקבל אותו שכר כמו ישראלי שנכנס עכשיו לעבודה. זה כשלעצמו משפיל – וזה האפרטהייד האמיתי בשוק העבודה״. לדבריו, תשלום שכר מינימום אינו שוויון אמיתי, כל עוד העובד הפלסטיני נותר בתחתית הסולם".
"מתייחסים אלינו כמו לכלבים": העדויות מאזורי התעשייה והבנייה
את הפער מכיר היטב מחמוד, שם בדוי, עובד פלסטיני בן 28 מדרום הר חברון. במשך שנה וחצי עבד במפעל באזור התעשייה מעלה אדומים. לדבריו, במפעל מועסקים כ-400 פלסטינים, והוא פועל מסביב לשעון. למחמוד לא נדרשות מילים רבות לתיאור המקום: ״אנחנו קוראים לו בית קברות של עובדים״.
יומו החל בשבע בבוקר, כשיצא מחדר קטן באזור א-ראם, שאותו חלק עם עובד נוסף תמורת 700 שקל בחודש. משם עבר מחסומים וכבישים עוקפים בדרכו למפעל, שאליו הגיע בשמונה וחצי. יום העבודה נמשך עד שמונה בערב, ולעיתים אף עד עשר בלילה. לחדר שב רק סמוך לחצות. ״לפעמים לא היה לי זמן להתקלח או לאכול ארוחת ערב״, הוא אומר. עבור יום עבודה כזה קיבל מחמוד 250 שקלים בלבד.
לפני המלחמה עבד בישראל, בהיתר רשמי, במשחטה באזור הדרום. שם, לדבריו, השכר לשעה לא ירד מ-45 שקלים, ועל שעות נוספות קיבל כ-60 שקלים לשעה. לכן סבר שהמעבר לעבודה בהתנחלות ישפר את מצבו. לאחר שנה וחצי הוא מסכם זאת במשפט אחד: ״החוויה הכי גרועה שעברתי בחיים״.
מחמוד לא מדבר רק על שכר. הוא מתאר השפלות, איסור להתפלל במהלך חודש רמדאן ואיום מתמיד בהחלפתו: ״מתייחסים אלינו כמו לכלבים. אף אחד לא שואל עלינו״. אך מה שנחרת בזיכרונו יותר מכל הוא היום שבו אחיו נפצע במפעל: גידים בכף רגלו נקרעו לאחר שמלגזה פגעה בו במהלך העבודה. הוא לא יכול היה להזעיק אמבולנס, משום שעל העובדים נאסר לגעת בטלפונים שלהם בזמן המשמרת.
(צילום: מען - ארגון עובדים)
לפי עדותו, בעל העסק הגיע למקום, העביר כסף לקבלן שמתווך בין העובדים למעסיק כדי לטפל בפצוע, ובהמשך נוכה הסכום משכרו. אחיו לא קיבל פיצוי על הפציעה, ולא עבור הימים שבהם נאלץ להישאר בבית במהלך תקופת ההחלמה. שבוע קודם לכן איבד עובד אחר אצבע בתאונת עבודה, וגם הוא, לפי העדות, לא קיבל פיצוי – אפילו לא החזר נסיעה. ״אין תלוש שכר, ואנחנו אפילו לא רואים את הצ׳ק שאנחנו מקבלים בסוף החודש״, אומר מחמוד. ״הקבלן פודה אותו, ונותן לנו כסף אחרי שהוא מוריד בערך 600 שקלים על הסעות״.
באתר אחר, באחת ההתנחלויות, הספיקו לאחמד, שם בדוי, שלושה ימי עבודה להבין שהסכנה אינה תרחיש קיצון, אלא חלק משגרת העבודה. הוא כבר עבד בעבר בכמה התנחלויות, כך שהעולם הזה לא היה זר לו. ובכל זאת, לדבריו, מה שראה באתר האחרון היה ״קשה יותר מכל מה שראיתי קודם״. אחמד עבד בענף הבנייה, בעיקר בהכנת מקלטים וחדרים ממוגנים. כבר בכניסה לאתר התחיל היום בלחץ של בידוק והמתנה. ״בשער חיכינו לפעמים חצי שעה, ואז נכנסים לעבודה כאילו נכנסים למחנה״.
ההקפדה הביטחונית בכניסה לא לוותה, לדבריו, בהקפדה כלשהי על בטיחות העובדים בתוך האתר. כ-120 עובדים עבדו בשטח של לא יותר מ-400 או 500 מטרים. ״אחד חותך עם דיסק, אחד סוחב עץ על הראש, אחד מרים לוחות כבדים, ואחד עובר עם מטען שלא קשור כמו שצריך. כל אחד מפחד מהשני. היו שלטים אדומים שכתוב עליהם 'זהירות' ו'סכנה', אבל בשטח לא היה כלום. לא קסדה, לא וסט, לא נעלי עבודה. אם ביקשת, אמרו לך: אין לי. מתאים לך – מתאים. לא מתאים לך – שאלוהים יעזור לך״.
אחמד עבד שלושה ימים בלבד. יום העבודה החל בשש בבוקר, ואמור היה להסתיים בשלוש אחר הצהריים, אך בחלק מהימים נמשך עד הערב. ״עבדנו שעות נוספות, אבל אף אחד לא ספר לנו אותן. מתייחסים לזמן שלך כאילו הוא לא שייך לך״. לאחר שסיים את עבודתו קיבל את שכרו עבור שלושת הימים: כ-700 שקלים. ״עבודת בניין, סכנה, מאמץ – ובסוף פחות ממה שמגיע על יום עבודה רגיל״.
השכר הנמוך והיעדר אמצעי הבטיחות הם רק חלק מהתמונה. בעדויות העובדים חוזרים שוב ושוב שיטות שהופכות את הדרישה לזכויות לכמעט בלתי אפשרית: היתרי עבודה שניתן לבטל בכל רגע, מתווכים השולטים בתשלום, ניכויים שהעובד לא יודע כיצד חושבו, ושטרי חוב שעליהם עובדים נדרשים לחתום – ועלולים להפוך לאמצעי לחץ אם ינסו לפנות לבית המשפט.
ג'ואד (השם שמור במערכת) הבין את המשוואה הזו במהירות. בהתנחלות מיתרים הספיקו לו שלושה ימים להבין שהבעיה היא גם מי מחזיק בכוח להוציא אותך מהמקום עוד לפני שאתה מספיק להרים את קולך. ביום השלישי נודע למעסיקיו שהוא נמצא בקשר עם ארגון עובדים, וההיתר שלו הוקפא. ״הם לא רוצים אנשים שמבינים בזכויות עובדים. ברגע שהם מבינים שאתה שואל שאלות – הם גומרים איתך״.
נשים רבות עובדות בחממות או בבתי אריזה בתנאים קשים של חום ולחות, ולעיתים בסמוך לחומרי הדברה ודשנים – ללא כפפות, ללא מסכות וללא ביגוד מגן. לדברי הפעיל, הארגון שלו תיעד מקרים של דלקות עור כרוניות ודלקות בעפעפיים אצל עובדות שנחשפו לחומרים כימיים בידיים חשופות. ״כפפות פשוטות, שלא עולות כמעט כלום, היו יכולות להספיק״, הוא אומר. ״אבל אף אחד לא קנה כפפות״
שכרו עמד על 220 שקלים לתשע שעות עבודה. שעה נוספת, לדבריו, חושבה לפי 20 שקלים. לאחר ניכוי נסיעות ואוכל, נותרו בידיו כ-150 שקלים ביום. ״אתה עובד קשה, ובסוף כשאתה עושה חשבון אתה מגלה שרוב היום הלך על הדרך, האוכל והניכויים. אתה עובד – אבל לא יכול לחיות מהעבודה״. גם הדרך לעבודה לא בטוחה. ג׳וויד מספר שהוא ועובדים נוספים ספגו קללות ממתנחלים לאורך הדרך, ושמע על מקרים שבהם הושלכו אבנים. ״אין שם שקט, לא בדרך ולא בעבודה״.
אלא שבעיניו, הסכנה הגדולה ביותר היא השימוש בהיתרי העבודה עצמם ככלי שליטה. לדבריו, שמע מעובדים על חברות שעוצרות את ההיתר של עובד אחרי כמה חודשי עבודה, ואז מחזירות אותו בהמשך – כדי שלא תצטבר תקופת עבודה רציפה שעשויה להקנות לו זכויות נוספות. ״ההיתר בידיים שלהם. אם הם רוצים להעסיק אותך – הם מעסיקים. אם הם רוצים לעצור אותך – הם עוצרים. ולך אין מה לעשות״.
בלי היתרים ובלי הוכחות: המציאות במטעים של בקעת הירדן
בחקלאות של בקעת הירדן מתגלה מציאות קיצונית עוד יותר. שם, לפי פעיל איגוד מקצועי שמלווה את סוגיית העובדים הפלסטינים בבקעה במשך שנים וביקש שלא להזדהות בשמו, הבעיה אינה מתחילה בהפרת זכויות אחרי שהעובד התקבל לעבודה – אלא בעצם ההכחשה לקיומם של יחסי עבודה.
לדברי הפעיל, כ-35 התנחלויות חקלאיות נשענות על אלפי עובדים פלסטינים, בעיקר במטעי תמרים, ענבים וירקות. ״כ-4,000 עובדים לאורך כל השנה. בעונות הענבים והתמרים המספר יכול להגיע גם ל-10,000״. לדבריו, כרבע מהעובדים הן נשים, ובחלק מהעונות ילדים מהווים כעשרה אחוזים מהם.
ההבדל, הוא מסביר, הוא שבבקעה העובד נכנס לעבודה בדרך כלל ללא היתר וללא כל מסמך שמוכיח שעבד שם. ״אין מחסום, אין היתר, אין רישום״, הוא אומר. ״העובד מגיע עם המתווך, עובד באדמה ומקבל כסף בסוף היום. אם יש בעיה, בעל השטח – כלומר המתנחל – יכול להגיד: אני לא מכיר אותו״.
במנגנון הזה, המתווך הפלסטיני הופך לחוליה מרכזית. הוא אוסף את העובדים, מסיע אותם למטעים, מקבל את הכסף מהמעסיק הישראלי, ואז משלם לעובדים את שכרם במזומן. ״העובד לא יודע כמה בעל המשק שילם באמת״, אומר הפעיל. ״הוא יודע רק שבסוף היום הוא יקבל 110 או 120 שקלים ביד".
עובדים פלסטינים בדרך לעבודה
(צילום: מען - ארגון עובדים)
השיטה הזו לא רק שוללת מהעובדים את זכויותיהם, אלא גם הופכת את האפשרות לתבוע את המעסיק לכמעט בלתי אפשרית. ״אם עובד הולך לבית משפט ואומר: עבדתי בחווה של פלוני, בעל החווה יגיד: אני לא מכיר את האדם הזה. אין שום דבר שמוכיח שהוא נכנס לשטח שלי. וכאן נגמר הסיפור״.
נשים וילדים, לפי אותו פעיל, הם הפגיעים ביותר במערכת: שכר נמוך יותר, פחות הגנה וכמעט אפס יכולת להתנגד. בעונות החקלאיות, במיוחד בחופשת הקיץ, מגיעים לשדות ילדים בני 12 ו-13, שקוטפים, ממיינים וסוחבים במשך שעות ארוכות, ללא היתרים, ללא מסמכים וללא כל הגנה משפטית. ״ההורים לא שולחים את הילדים לשם כי הם רוצים. משפחה שלא מוצאת מקור הכנסה, ושאבא או אח שלה לא יכולים להיכנס לעבודה בישראל, מחפשת כל הכנסה אפשרית. הילד עובד כי אין ברירה".
נשים רבות עובדות בחממות או בבתי אריזה בתנאים קשים של חום ולחות, ולעיתים בסמוך לחומרי הדברה ודשנים – ללא כפפות, ללא מסכות וללא ביגוד מגן. לדברי הפעיל, הארגון שלו תיעד מקרים של דלקות עור כרוניות ודלקות בעפעפיים אצל עובדות שנחשפו לחומרים כימיים בידיים חשופות. ״כפפות פשוטות, שלא עולות כמעט כלום, היו יכולות להספיק״, הוא אומר. ״אבל אף אחד לא קנה כפפות״.
ישראל שולטת בהתנחלויות, מנהלת את משטר ההיתרים ומחזיקה בכלי הפיקוח והאכיפה, אך אינה מפעילה פיקוח ממשי מספק על מקומות העבודה שנהנים מעבודתם של פלסטינים. הרשות הפלסטינית, אף שסמכויותיה בתוך ההתנחלויות מוגבלות, עדיין נדרשת לפעול נגד מתווכים שמקזזים משכר העובדים או משתמשים בשטרי חוב ומנגנונים חברתיים. העובד נותר לבדו מול מערכת שרבים מרוויחים ממנה – אבל איש אינו נושא באחריות למתרחש בה.
מהמנהל האזרחי וממשרד העבודה הפלסטיני לא התקבלה תגובה עד מועד פרסום הכתבה.
*הכתבה הוכנה על ידי אתר שומרים לעיתונות חוקרת, ואתר וסלא, פורטל כלכלה ועסקים בערבית.
