אם עד לפני כשלושה חודשים היו אומרים לי שבגילי הנוכחי, יותר מ-60, אצא לטרק בנפאל, בהרי הימלאיה, באזור הפון היל, שכולל טיפוס של מאות עד אלפי מדרגות ביום, עד לגובה של 3,400 מטרים, ושהייה בגסטהאוסים קפואים ומנוטרלים ממים חמים, הייתי מבטלת את האמירה בגיחוך. טרקים כאלו הרי שמורים לחבר'ה שאחרי צבא.
אלא שאז הגיעה ההצעה, להצטרף לקבוצה של בני 60+ לטרק. את הקבוצה ארגנה עינת פורת עמוס, שהקימה ומנהלת את מכון התבונה, עסק חברתי שהציב לעצמו מטרה: לקדם ולתמוך בהליכי התפתחות האדם בתקופות חיים מאוחרות. "הגיל אינו גבול, הוא הזמנה", אומרת פורת עמוס, שמוגדרת לא אחת כ'משוגעת לפיתוח גילי 60+', למרות שהיא עצמה טרם ציינה 50. "פעילות המכון נובעת ממחויבות חברתית: לחזק את מעמדם של בני גילים אלו, לשפר את איכות חייהם, ולאפשר להם להמשיך לחיות חיים של משמעות, התחדשות ותשוקה.
"זה לא אומר לרדוף אחרי היכולת של פעם, אלא להגיע עם התאמות נכונות, כמו הקשבה לגוף, מודעות, וכלים שמאפשרים יציבות, תנועה וגמישות. זה שילוב שמפחית פחד, מרחיב מסוגלות ומייצר חוויות הצלחה. המטרה היא להבין שתקופות חיים מאוחרות אינן רק תשישות וסוף דרך, אלא שלב חיים פעיל, לומד, יצירתי".
ההתחלה דווקא הייתה מפנקת
לאחר התחבטות פנימית והכנת 'שיעורי בית', החלטתי לצאת מאזור הנוחות וללכת על זה. יצאתי למסע לאחר שלמדתי קצת על נפאל, וניסיתי להבין עד כמה אוכל להסתדר שם בגילי. מדינה הררית ומרתקת עם נופים מרהיבים שאנשיה נעימים ומסבירי פנים. אבל בכל זאת - מדינת עולם שלישי, וסביר שאצטרך להתמודד עם תנאים לא מאוד נוחים.
הכנתי טבלה של בעד ונגד. בצד של "הבעד" היו נקודות כמו סקרנות לגלות מקומות חדשים, לבדוק את גבולות היכולת שלי, "אם לא עכשיו אז מתי", ורצון להתנתק מישראל המתוחה. בצד השני היו נקודות אחרות: עדיף ללכת על חופשה במלון חמישה כוכבים או קרוז מפנק או חשש מגשמי מונסון כבדים שקדמו לחופשה. אבל נקודה אחת הכריעה את ההתלבטות: רציתי לפגוש את החיים במקום שונה וחדש, להתגבר על הפחד ואולי גם למצוא שקט פנימי. אולי דרך הבודהיזם, ששולט בנפאל, ומדבר אליי כדרך חיים.
כך, ב-18 בנובמבר התייצבתי בנתב"ג אחרי סדרת חיסונים, מצוידת במוצ'ילה ובאישורים רפואיים, ובכדורים נגד מחלות ששייכות למדינות עולם שלישי ונגד מחלת גבהים, שעלולה להופיע בגובה שמעל 3,500 מטר. שם לראשונה, פגשתי את יתר חברי הקבוצה, 22 נשים וגברים, שהגיעו מצפונה של הארץ ועד דרומה, עד לאותו רגע זרים זה לזה.
המכנה המשותף העיקרי היה, לכאורה, הגיל המבוגר. הצעירה ביותר היתה בת 62, המבוגרים ביותר היו בני 76. מיעוטם לאחר פרישה, רובם הגדול לקח פסק זמן קצר מהעבודה ומהשיגרה. בקבוצה היו, בין היתר, עו"ד בני קריתי מתל אביב, ראש העיר טבריה לשעבר; ורד ואמיר טלמור, מבעלי ומנכ"ל חברת טלמור תעשיות בע"מ, מהרצליה; יוסי בומץ, מעצב גינות מזכרון יעקב; מירי סלע ממחניים; רפי שפירא מכפר חרוב; רות בצר- עשת, פסיכולוגית מבית לחם הגלילית; חגית קולמן, פיזיוטרפיסטית בכירה, מכפר סבא; שלומית מצליח, לשעבר במערכת החינוך מבת ים; ורה ברקוביץ', לשעבר עובדת קופ"ח מחולון; תיקי מולאי מצורית ועוד. עלות המסע: כ-5,000 דולר.
בנתב"ג חיכו פורת עמוס, בהשכלתה גרנטולוגית, פסיכותרפיסיטית ומטפלת מינית, ואנשי הצוות הקבועים של המסעות האלו: שלומי פורת מקרית אונו, בן 73, אביה של פורת עמוס, והמנחה, עירית אשבל, בת 60, מבית יהושע, מטפלת בשיטת עוצמת הרכות ומלווה אנשים בתהליכי התחדשות הגוף והנפש. שני עמוס, בתה של עינת, סיפקה משב רוח צעיר ורענן - עבורה זה היה טיול שלפני צבא.
המסע החל ביומיים יחסית מפנקים בפוקארה, עיירת נופש על גדת אגם Phewa. מעליה מתנשא רכס האנפורנה המפורסם. העברנו אותם בשייט באגם ובטיפוס ראשון לסטופת השלום ומקדש שיווה. למרות שאפשר היה להגיע אליו בג'יפ, כולם בחרו לעלות אליו רגלית. את הערבים ניצלנו לשופינג של השלמת ציוד ולעיסויים טובים - הכול במחירים מגוחכים. התחלנו גם להסתגל לתנאים: הסתפקות בתה ואורז ושירותי "בול פגיעה". אם יש אסלה, אין נייר טואלט. מה לגבי מים חמים במקלחת? מצרך נדיר עד כדי נעלם.
"כמה טוב שבאנו"
"ההחלטה לצאת לטרק התקבלה אצלנו לאחר התלבטויות, בעיקר של אמיר", מספרת טלמור. "אמנם עשינו טרקים בעבר, אבל קצרים יותר. מה שחיזק את ההחלטה של אמיר היתה העובדה, שהצמידו לקבוצה את כל התמיכה האפשרית כולל רופא, ואותי זה איתגר להגיע לאזור לא מפותח".
יצאנו לטרק לאחר ביקור וטקס ברכה בביתו של המדריך הראשי, צ'אנדרה בוג'ל, בעל חברה משפחתית לליווי טרקים. לאחר שב-15 השנה האחרונות הוא עבד הרבה עם ישראלים, ביטויים בעברית כבר שגורים בפיו. מאיה, רעייתו, הטביעה את הצבע האדום על מצחו של כל אחד מאיתנו ובירכה. למסע יצאו גם חמישה מדריכים נפאליים, 15 פורטרים (סבלים) מקומיים, ורופא נפאלי מקומי, צעיר וצ'ארמר.
במהלך הימים נוצרו קשים נפלאים עם הצוות הנפאלי. הם סחבו את הציוד, חיכו בכל פינה מסוכנת, הפכו לחברים, לשותפים לדרך. בסוף המסע היו לנו יומיים בקטמנדו, עיר הבירה הצבעונית של נפאל. בשמונת הימים המאתגרים פיזית ונפשית, גמענו קילומטרים של טיפוס במדרגות ובשבילים צרים ותלולים, כשבכל יום נוספים עוד מאות מטרים לטיפוס וכמות עצומה של מדרגות, עד לשיא, שהיה 3,400 מטרים בקירוב.
באחד הימים, לדוגמא, טיפסנו כ-6,000 מדרגות. בחלק מהערבים, לאחר עוד יום של טיפוס מאומץ, נשמעה בחלל האמירה, "בשביל מה היינו צריכים את זה?" אבל בבקרים, כשהתעוררנו למראה הרי האנפורנה המושלגים וכשהתחלנו עוד יום של מסע בתוך נופים פראיים וראשוניים, התחושה הפכה ל"כמה טוב שבאנו". בכל בוקר נשמעו גם קריאות התפעלות של הצוות, הישראלי והנפאלי, שנשבעו, שראות כזו טובה לא ראו מעולם, שמעולם לא קרה שבכל יום נגלה אליהם במלוא הדרו הר המאטשפוצ'רה, הידוע גם בשם הר "זנב הדג", שמתנשא לגובה של 6,993 מטרים וההעפלה אליו אסורה, בהיותו נחשב הר קדוש לנפאלים.
מרק ותה ג'ינג'ר עם דבש
לא פחות מהמאמץ הפיזי, היה עלינו להפנים את תהפוכות מזג האויר והמתבקש ממנו, ואת התזונה. אם במהלך היום היה חמים, וצעדנו עם מקלות הליכה וחולצה אחת חמה, הרי שבבת אחת, בשעות אחר הצהריים, הטמפרטורות החלו לצנוח עד ל-0 מעלות בלילה. אמנם ארוחת הערב התקיימה בחדר שהיה בו הסקה באמצעות עצים, אבל בחדרי הגסטהאוסים לא היה חימום, וברוב הימים גם לא היו מים חמים להתקלח. כך שהתפשרנו על מקלחת במים פושרים עד קרים, או שוויתרנו על המקלחת לגמרי.
ביום אחד, שהיה מאמץ במיוחד, הגענו למקום הלינה, כשלכל ארבעה חדרים היו צמודים מקלחת ושירותי "בול פגיעה", אבל בחוץ. הקור היה מקפיא. קירות החדרים היו מנייר, על מים חמים לא שמעו שם. הנפאלים הסבירו שהמושג הזה זר להם. הם מתקלחים, ברור, אבל מסתפקים בפעמיים שלוש בשבוע, ורק במים קרים, כי זה מחזק את הגוף.
התזונה היתה מקומית ומשעממת, אבל מכוונת מטרה: לחזק את הגוף. בכל יום, כשהגענו לחדר האוכל המחומם, אכלנו מרק שום, דאל בט (שילוב של אורז וירקות), ושתינו תה עם ג'ינג'ר ודבש. במהלך הימים הפנמנו גם מושגים נפאליים. זמן נפאלי, למשל, אומר, שאם שואלים מדריך נפאלי בתוך כמה זמן מגיעים ליעד, והוא משיב 10 דקות, זה אומר לפחות עוד חצי שעה. מישור נפאלי זה אומר עלייה וירידה, עלייה וירידה, כי באמצע יש 'מישור'.
האם היו רגעים קשים? בוודאי. למשל, באותו יום בו התקיים הטיפוס לפסגת poonhill המתנשאת לגובה 3,210 מטר. כדי להגיע לשעת הזריחה, נעשתה השכמה ב-4 לפנות בוקר. הטיפוס התקיים בחושך, כשחברי הקבוצה הולכים בשורה, עם פנסים צמודי מצח, שמאירים את הדרך. האם פחדנו? לגמרי. אחד הרגעים, עבורי, היה הרגע בו עליתי על פירדה, שהוביל בחור צעיר וחייכן, אל אחד האתרים הגבוהים, במקום טיפוס במדרגות, כשהתהום צמודה אליי במרחק של ס"מ בודדים.
היו גם רגעים של סיפוק והתעלות נפש. למשל, לעמוד בנקודה גבוהה אליה הגענו לאחר טיפוס, להביט למטה ולהבין ש"עשינו את זה". או הביקור בכפר הציורי ghandruk. ללבוש בגדים מסורתיים של אנשי הכפר, ולרקוד איתם ריקודים נפאליים.
"קרוז מפונפן או טרק? הייתי בוחרת בטרק"
ביום האחרון של הטרק, רגע לפני שעלינו על הג'יפים, שהובילו חזרה לפוקארה, נשכבנו על פיסת אדמה ירוקה, באמצע שומקום. הבטנו אל ההרים, כשלפתע החלו עננים כבדים ואפורים לכסות אותם. "תראו", אמרנו אחד לשני, "סיימנו את המסע. העננים יכולים לחזור לכסות את ההרים". היה במעמד משהו סמלי ומרגש, נטול כל ציניות.
במהלך הימים התקיימו גם סדנאות ושיחות קבוצתיות מגבשות, במרכזן עמד נושא הגיל, וחשיבות המימוש העצמי ו"להיות אני" בגילאים אלו. ככל שעברו הימים, הפתיחות בין חברי הקבוצה, שכבר הכירו יותר ויותר, גדלה. את היומיים בקטמנדו העברנו בסיורים בעיר, ובמועדון לילה וריקודים בערב. לסיכום המסע התקיימה ארוחת ערב חגיגית, וביום שלאחריה עלינו על הטיסה חזרה לישראל. חזרה למשפחה, לעבודה, לשיגרה.
"אני ממליצה בחום לעשות מסע כזה בגילאים כאלו", מסכמת טלמור. "למרות הקשיים, אם הייתי צריכה עכשיו לבחור בין קרוז מפונפן וכל הפסיליטיז למסע כזה, אין ספק שהייתי בוחרת בו. זה הגביר אצלנו את תחושת המסוגלת, הבנו שאנחנו יכולים למתוח את היכולות שלנו הרבה מעבר למה שחשבנו שאנחנו מסוגלים. אני גם מרגישה שמשהו בי נרגע, בין היתר בזכות החיבור לטבע, שהיה עוצמתי ברמות. מעבר לזה, זה עשה משהו מופלא לזוגיות שלנו. ביום שישי, כשעשינו קבלת שבת וכל אחד היה צריך לכתוב משהו לזה שלידו, אמיר כתב שהוא מודה לי על שהצעתי לו את המסע הזה, ושהוא הקשיב לי. מבינה? לאחר 45 שנות נישואין הבעל שלי מודה לי על שהוא הקשיב לי, זה לא קרה לפני כן מעולם. ועוד הקריא את זה לפני כולם".
הטיול עלה לכם 10,000 דולר. לא עלתה המחשבה שאפשר לתת את הסכום הזה לילדים או לנכדים?
"זה לא סכום גבוה ביחס למה שקיבלנו. אבל זה הרבה מעבר. זו השקעה שתגרום לכל אחד מאיתנו להתפתח. לאסוף עוד חוויות ולהיות במקום שעושה לנו טוב, שווה את הכסף. בארבע השנים האחרונות איבדתי את שני הוריי, הגיעה הקורונה ואחריה המלחמה הנוראה. הבנתי שהחיים קצרים מדי כדי לקחת את הרכוש או הכסף לקבר או לחלק לילדים. אם לא עכשיו, אז מתי? הילדים והנכדים מפרגנים לזה לגמרי".
"המסע לנפאל הוא מתנה שנתתי לעצמי לגיל 60", משתפת מולאי. "הצלחתי לחזור לעצמי ולאפשר "זה לא סכום גבוה ביחס למה שקיבלנו. אבל זה הרבה מעבר. זו השקעה שתגרום לכל אחד מאיתנו להתפתח. לאסוף עוד חוויות ולהיות במקום שעושה לנו טוב, שווה את הכסף. בארבע השנים האחרונות איבדתי את שני הוריי, הגיעה הקורונה ואחריה המלחמה הנוראה. הבנתי שהחיים קצרים מדי כדי לקחת את הרכוש או הכסף לקבר או לחלק לילדים. אם לא עכשיו, אז מתי? הילדים והנכדים מפרגנים לזה לגמרי". עכשיו אני!". "עבורי זו היתה החלטה ספונטנית לצאת למסע, בדיעבד אחת ההחלטות הכי מוצלחות שעשיתי בחיי", אומרת מצליח, בת 64. "מסתבר, שספונטניות טובה גם בגיל הזה".
באופן טבעי, אי אפשר היה שהמסע יעבור ללא דיבורים על המצב במדינה ועל חשיבות המעורבות האישית במצב. זה היה, לא אחת, מהות השיחה עם סלע, בת 74, שהיתה בעבר חברה בארגון "ארבע אמהות", שפעל להוצאת צה"ל מלבנון, ועדיין מאמינה שאזרחים מהשורה יכולים להשפיע. "הרגשתי שאני חייבת לצאת קצת מהמצב. חזרתי מאושרת יותר, פיזית ונפשית", סיכמה את החוויה. "אני יצאתי למסע מתוך אתגר, כדי לעשות את הטרק הראשון בחיי", מודה שפירא, בן 71. "היה קשה, קר, אבל עמדתי ביעד והסיפוק עצום. אני מציע את ההתנסות הזו לכל מי שרוצה לאתגר את עצמו, להבנת היכולות שלו".
ב-2 בדצמבר נחתנו בנתב"ג. אספנו את המזוודות, חיבוקים אחרונים. כל אחת ואחד כבר רצה לחזור לביתו, עם הרגעים שינצור. עבורי, למשל, אחד הרגעים המכוננים היה הרגע בו עמדנו כולנו לפני חציית גשר צר ומתנדנד, באורך של 260 מטרים מעל תהום של 250 מטר. שרנו את "חלק בעולם", שכתבה רחל שפירא והלחין קובי אושרת, חלק מאיתנו לא התבייש והזיל דמעה. המילים: "המסע עוד לא הושלם והדרך מיטלטלת. אנשים צמאים לקשר, אנשים זקוקים לגשר. על הגשר הנטוי יש תקווה ויש סיכוי", קיבלו משמעות של הלכה למעשה.
עמדנו שם, כולנו בני יותר משישים, חלקנו יותר משבעים אמיתיים עם עצמנו. יצאנו מאזור הנוחות וחזרנו אליו, אבל אחרים. מקבלים את הגיל כחלק מאיתנו, מלחמות לא יעזרו פה. אפשר להסתיר קמטים ופגעים של גיל, הטכנולוגיה מאפשרת זאת, אבל הגוף יודע וזוכר בן כמה הוא. לקחנו תובנות מהטבע וגם מהאדם הנפאלי, הפשוט, הצנוע, השקט, שיודע לקבל את המציאות כפי שהיא. הבנו שיכולת המסוגלות שלנו רחבה משחשבנו, בזכות ולמרות הגיל. אם היינו מסוגלים לעלות לגובה כזה במדרגות תלולות, לישון בחדרים קפואים, לא להתקלח יומיים שלושה, כנראה שאנחנו מסוגלים לעוד דברים.
אמנם, הרגשת הפומו (Fear Of Missing Out), הפחד להחמיץ משהו חשוב, שנוצר מתוך השוואה לסביבה, תמשיך ללוות אותנו, אבל יש לתת לה להוביל לעוד עשייה, להבנה שצריך להשקיע כסף ומאמץ בשנים שנותרו לנו, בדברים שעושים לנו טוב, ולהגיע לשקט פנימי. שאלת הטרק הבא הפכה עבורי רק לעניין של זמן.
הכותבת הייתה אורחת של "מכון לתבונה".
