שירות האוטובוסים בימים אלו פעיל ב-60% בלבד, בהתאם להנחיות פיקוד העורף. את השלכות המצב מרגישים היטב הנוסעים, אך לא פחות מהם - הנהגים. בעוד רבים מהם רואים את עצמם בשליחות, עם אחריות לשלום הנוסעים, הנהגים נמצאים תחת סכנה מתמדת, סופגים תגובות זועמות וגם שכרם נפגע.
צמצום הקווים והשינויים במסלולים הובילו לכך שהשירות פחות טוב בצורה משמעותית וגם תנאי העבודה של הנהגים השתנו - חלק מנהגי האוטובוס הוצאו לחל"ת, ואחרים המשיכו לעבוד אך הרבה פחות שעות מבדרך כלל - מה שישפיע ישירות על משכורתם, וזאת על אף הסיכון שבעבודה בנהיגה בחוץ בזמן מלחמה. לרוב העובדים ששבו לעבוד במשק יש מרחב מוגן בקרבת מקום, אך נהגי האוטובוס כמעט כל הזמן על הכביש, תלויים במקלטים ציבוריים.
הנוסעים כועסים
מהדי עטון, נהג אוטובוס בחברת קווים בביתר עילית, סיפר ל"ידיעות אחרונות" על ההתמודדות המורכבת: "בזמן אזעקה אני מחויב לעצור את האוטובוס, אבל הנוסעים לא תמיד מקשיבים להנחיות. אין להם סבלנות. כועסים שאתה מאחר גם אם אתה מסביר שהייתה לך אזעקה. אנחנו סובלים מקללות ומאלימות, זה לא פשוט. הילדים שלי בבית לא רוצים שאני אצא לעבודה כי זה מסוכן, כל יום מבקשים ממני לא ללכת. הבת שלי - רק בת שלוש - אומרת לי שהיא מפחדת שאמות. כשיש אזעקה הבן שלי כותב לי להיכנס לממ"ד, ואיזה ממ"ד יש לנו?".
לתחושתו, למרות שנהגי האוטובוס הם עובדים חיוניים, הם לא זוכרים להכרה: "אנחנו רואים נפילות במסופי אוטובוסים, כלי רכב מלאים ביותר מ-50 איש בניגוד להנחיות, ובכל זאת אנחנו מתייצבים ולא זוכים לכבוד ולתנאים שמגיעים לנו. זה כואב שלא מעריכים את העבודה שלנו״.
יוני קריספין, נהג אלקטרה אפיקים באשדוד, הציג מציאות דומה: "אלו ימים מאוד לחוצים, הילדים בלי מסגרות, ואנחנו כמו כולם נאלצים לדאוג להם ובמקביל לצאת לעבודה. איך שמתחילה התרעה ראשונה אנשים מתחילים להיבהל. אני תמיד מנסה להרגיע, שאם תהיה אזעקה אנחנו נעצור. אחרי אזעקה אנחנו גם צריכים לחכות עד שיהיה עדכון שמותר לצאת, אבל זה מתחיל לעצבן אנשים. אחרי שלוש דקות כבר רוצים שתמשיך בנסיעה ואז מתחילים ויכוחים בין הנוסעים".
למרות שעובדים רבים חזרו למקומות העבודה, שירות האוטובוסים הוא עדיין חלקי. לפי קריספין, הירידה בשירות משפיעה על היחס שהם מקבלים מהנוסעים: "את הנוסעים זה לא מעניין שאלו הנחיות של פיקוד העורף. הם מאבדים את הסבלנות והחמלה שהייתה בהתחלה. אנחנו עובדים פה יחד, ערבים ויהודים, בענף הזה, באמת מתוך שליחות במקצוע הזה. כשהיו צריכים להסיע מפונים בתחילת המלחמה אנחנו היינו הראשונים שהתייצבנו. לא ייתכן שבסופו של דבר נקבל משכורת נמוכה יותר, שנהיה עובדים סוג ב'".
ילנה דנילוב, נהגת חברת אגד מראשון לציון, עלתה מרוסיה לישראל רק לפני 5 שנים. אלא שבזמן הקצר הזה היא כבר הספיקה להתמודד פעמיים עם מתקפת טילים מאיראן: "למדתי עם הזמן איפה יש מרחבים מוגנים שאפשר לעצור בהם. הנוסעים בימים האלה שונים - יש יותר צעקות, יותר לחץ, דורשים ממך לעצור באמצע הכביש, אבל אני מבינה שזה נובע מהפחד שלהם מהמצב. אחרי שכולנו הולכים ביחד למרחב מוגן, האווירה נרגעת וחוזרים ברוח יותר טובה לאוטובוס. הם מבינים שבסופו של דבר אנחנו צריכים לפעול לפי ההנחיות". ילנה גם סיפרה שכאמא, העבודה בימים אלה מורכבת ומקשה עליה לתמוך בבנה הקטן שמפחד מהמצב, אך היא בכל זאת מתייצבת.
הפגיעה בתנאים
חנניה בן צבי, נהג ותיק בחברת אגד גולן, סיפר על התפקידים שהתווספו לנהגים במלחמה: "אני נהג קרוב ל-40 שנה. עברתי הרבה פיגועים ומלחמות, אבל הפעם זה אינטנסיבי יותר. נהג אוטובוס הוא מוביל דרך, יש לו אחריות לנוסעים ואני משתדל להרגיע את הנוסעים אם יש אזעקה, להנחות אותם ולסייע להם, בייחוד אם מדובר בילדים או קשישים". כצפוני, בן צבי מכיר את המציאות הביטחונית מקרוב, ואינו חושש מהמצב - אבל מצפה שכמו שהנהגים מתייצבים בשליחות ומסירות, כך המדינה לא תשאיר אותם להתמודד לבד עם הפגיעה בשכר.
ישראל גנון, יו"ר ארגון נהגי התחבורה הציבורית מבית ההסתדרות הלאומית, סיכם: "בשבועיים האחרונים אנחנו רואים את מסירותם ונאמנותם של רוב נהגי התחבורה הציבורית, שממשיכים להגיע, גם כאשר לא פשוט לצאת מהבית. אבל לצד ההוקרה, חשוב לומר ביושר: האתגרים גדולים, השחיקה מורגשת והמדינה חייבת לתת מענה אמיתי לתנאי העבודה, לביטחון ולמעמד המקצוע".
פורסם לראשונה: 23:57, 21.03.26
