בשיתוף "נשר - מלט ישראלי"
כל אזרח ואזרחית ישראליים מייצרים בממוצע כ-600 ק"ג של פסולת בשנה. יחד, בישראל מייצרים יותר מ-6 מיליון טונות פסולת מדי שנה - ורובה המוחלט, כ-75%, מועבר להטמנה. ישראל היא אחת המדינות עם שיעורי ההטמנה הגבוהים בעולם בין המדינות המפותחות, ועתודות השטח הפנוי להטמנה מצטמצמות בקצב מדאיג. כבר היום, פסולת מאזור המרכז מובלת במשאיות לדרום הארץ - מסע ארוך, יקר, מזהם ולא הכרחי.
"הטמנת פסולת היא פתרון בעייתי מכל נקודת מבט. היא פוגעת במי תהום, תופסת שטחי קרקע נרחבים, ומייצרת גז מתאן - גז חממה התורם להחמרת משבר האקלים", אומרת דורין יעל, אחראית תחום ESG במפעל נשר. "בגרמניה, לשם השוואה, כבר שנים שהטמנת פסולת אסורה כמעט לחלוטין. ישראל, לעומתה, עדיין מטמינה את רוב האשפה שלה".
לתוך הפער הזה נכנס מפעל נשר. המפעל הישראלי היחיד לייצור מלט (צמנט) עושה כבר למעלה מעשור משהו שמדינות אירופה אימצו לפני שנים רבות: משתמש בדלק שמקורו בפסולת בתור חלופה לדלקים פוסיליים כגון פחם, פטקוק, וגז.
מהן התחנות שעוברת הפסולת מהרגע שהיא יוצאת מהבתים והעסקים שלנו - ועד שהיא הופכת לדלק המשמש בתהליך ייצור המלט?
תחנה ראשונה: היציאה מהבית
הפסולת הביתית שלנו מכילה גם מרכיבים שאינם ניתנים למיחזור (כגון שקיות, אריזות מזון ריקות ועוד) - חומרים שנראים חסרי ערך לחלוטין. אבל יש להם תכונה אחת משותפת שהופכת אותם לרלוונטיים: הערך הקלורי שלהם, כלומר, כמות האנרגיה שהם מכילים - הוא גבוה. "חומרים אלה לא יתפרקו בקרקע בזמן סביר ואין להם עתיד כקומפוסט כמו לפסולת אורגנית. הטמנה שלהם היא פשוט הטמנה של פוטנציאל", אומרת יעל.
תחנה שנייה: חירייה - מיון ואיסוף הפסולת הרלוונטית
כמעט כל הפסולת מאזור המרכז עוברת דרך אתר חירייה – שם, מחכה לה מערכת מיון מתקדמת שיודעת להפריד אותה לרכיביה: זכוכית ומתכות מופרדות ויוצאות לערוצי מחזור, פסולת אורגנית ממוינת לנתיב אחר - ומה שנשאר הוא בדיוק מה שנשר מחפשת.
הפלסטיקים, הניילונים, הניירות והאריזות מרוכזים לכדי דלק שמקורו בפסולת, שמכונה בתעשייה RDF – Refuse Derived Fuel, המיוצר במפעל ה-RDF בחירייה.
תחנה שלישית: דלק לייצור מלט
משאיות יעודיות מובילות את ה-RDF בנסיעה קצרה למפעל נשר ברמלה, שם הוא ישמש כדלק, במקום שיועבר להטמנה בדרום - מסע ארוך שבעצמו גורם לפליטות לאוויר ולעומס בכבישים. בנשר החומר עובר בקרת איכות קפדנית והתאמה לדרישות תהליכיות וסביבתיות, ומאוחסן באולם ייעודי, ממנו הוא מוזן למבערים ומשמש כדלק לייצור מלט.
תחנה רביעית: לב המפעל
למה, בעצם, הדלק שמקורו בפסולת מתאים לשימוש במפעלי מלט? ראשית, חשוב להבין איך מייצרים מלט. חומר הגלם העיקרי לייצור מלט הוא אבן גיר (80%), המעורבבת עם חרסית (20%). כשהתערובת הזו מוזנת לכבשן ומחוממת ל-1,500 מעלות, משתנה המבנה הכימי שלה ונוצר חומר חדש שנקרא קלינקר - תהליך דומה להר געש ההופך קרקע ללבה בוערת, אשר מתקשה לבזלת. את הקלינקר טוחנים דק, מוסיפים מספר רכיבים טבעיים וממוחזרים - ומקבלים מלט (צמנט).
נורית גלבוע, מנהלת איכות סביבה בנשר מסבירה: "בתעשיית הצמנט העולמית זיהו כבר לפני עשורים רבים שהטמפרטורה הגבוהה בייצור מלט, והמגע הישיר בין תוצרי השריפה לחומרי הגלם, מאפשר שימוש יעיל ונקי בדלק שמקורו בפסולת, ללא עליה בפליטות לאוויר" ואכן, מזה עשרות שנים משתמשים בתעשיית המלט האירופאית בדלקים חליפיים. גלבוע מוסיפה "למעשה, הטכנולוגיות המודרניות לשימוש בדלקים חליפיים מאפשרות אפילו הפחתה בפליטות תוך הגדלת השימוש ב-RDF".
4 צפייה בגלריה
נורית גלבוע, מנהלת איכות סביבה במפעל "נשר" ודורין יעל, אחראית תחום ESG במפעל נשר
(קרדיט: באדיבות המצולמות)
המאפיינים התהליכיים של תעשיית המלט, והצורך בפתרון לטיפול בפסולת, מאפשרים מצב של WIN-WIN. הפסולת ממרכז הארץ, שאחרת הייתה מוטמנת בדרום, מספקת את האנרגיה שמייצרת את המלט שיהיה חלק מהגשר הבא שייבנה בישראל, וזאת לצד הפחתת פליטות לאוויר. בנוסף, ישראל גם מפחיתה בכך תלות בדלקים מיובאים. "ההיבט של עצמאות אנרגטית חשוב מאוד עבור מדינה כמו ישראל, בוודאי בשנים האחרונות", מציינת יעל.
גלבוע מדגישה גם יתרון ייחודי נוסף של טיפול בפסולת במפעלי מלט: "אפר שנוצר בתהליך הבעירה לא נותר מאחור, אלא הופך לחלק מתערובת חומרי הגלם בכבשן, ולא צריך לפנות אותו ולהטמין אותו, בניגוד למתקנים אחרים להשבת אנרגיה מפסולת".
מבט קדימה: אירופה זה כאן
בתעשיית הצמנט האירופאית נעשה שימוש נרחב ב-RDF, כאשר במדינות המובילות באירופה דלק זה מספק את הרוב המכריע של האנרגיה הנדרשת לייצור מלט. במפעלים המתקדמים ביותר, שיעור השימוש ב-RDF עולה על 90%.
כבר היום, כ-30% מהאנרגיה בנשר מקורה בדלקים חלופיים - אבל זו רק ההתחלה: בשנים הקרובות, המפעל שואף להגיע ל-90% שימוש בדלקים חלופיים. "המטרה היא לצמצם פערים מול תעשיית הצמנט האירופאית", אומרת גלבוע, ויעל מדגישה ש"בעתיד המפעל יספק פתרון לכ- 650 אלף טונות פסולת כל שנה, שהם 10% מסך הפסולת של כל מדינת ישראל, שמוצאת פתרון אחר וידידותי הרבה יותר", אומרת יעל.
הפרויקט שמקדמת נשר כרוך בהשקעות גדולות, בהן ישודרג כל מערך הייצור במפעל ותיושם בו טכנולוגיה המאפשרת שימוש בכמויות RDF גדולות, תוך צמצום פליטות לאוויר. "במקרה של נשר, היתרון המשמעותי של היוזמה הוא שמדובר על טכנולוגיה מיטבית בהשוואה למתקני השבה, במפעל קיים בו יוחלף דלק פוסילי בדלק חליפי" מסבירה גלבוע, ויעל מוסיפה "היישום גם מהיר יותר בהשוואה לבניית מתקן השבה חדש – מה שצפוי לקחת שנים רבות, ולהביא להגדלה בפליטות".
במבט לעתיד, התועלת של שימוש בפסולת לייצור מלט ברורה: פחות פסולת מוטמנת באדמה, פחות שינוע של פסולת, פחות דלק מיובא, יותר עצמאות אנרגטית. באירופה, שם כאמור מפעלי מלט רבים כבר עושים שימוש נרחב בדלקים חלופיים - יודעים זאת היטב כבר שנים.
הפסולת שיוצאת מהבית שלנו, עוברת מיון, גריסה ובדיקה, משנה את צורתה ב-1,500 מעלות תחת רגולציה קפדנית – הופכת למלט שבונה את הבית הבא בישראל. ממה שנזרק – נבנה משהו חדש.
בשיתוף "נשר מלט ישראלי"
